עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > יום כיפור


יום הכיפורים : י' בתשרי
מחברת: מתיה קם


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית קרן אבי חי
חזרה3


 

יום הכיפורים – י' בתשרי


יום הכיפורים הוא חלק מן "הימים הנוראים" – והוא החג השני בחודש תשרי. יום הכיפורים, כמו ראש השנה, הוא חג מן התורה. אבל שלא כמו ראש השנה (הנקרא בתורה "יום תרועה" ולא ראש השנה) מופיע יום הכיפורים בשמו זה כבר בתורה: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא… ועיניתם את נפשותיכם" (ספר ויקרא פרק כג פס' 27).
"עינוי הנפש" – הצום – הוא הציווי המרכזי והמיוחד ליום הכיפורים.*
יום הכיפורים הוא, כאמור, יום מיוחד במסורת היהודית. ליום זה – שתי פנים: מצד אחד – זהו יום של חרדה ופחד מגזר הדין, ומן הצד האחר – זהו יום של תקווה והבטחה לסליחה ולמחילה: "כי ביום הזה יכפר עליכם [אלוהים] לטהר אתכם מכל חטאותיכם" (ספר ויקרא פרק טז פס' 30).
חשיבות מיוחדת יש לשעות היום של ערב יום הכיפורים – ט' בתשרי, הכולל כמה מנהגים שנועדו להכין את האדם לקראת יום הכיפורים: נוהגים לפייס זה את זה, מכיוון שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו ללא בקשת סליחה ופיוס. בשעות אחר הצהריים נוהגים לאכול "ארוחה מַפְסֶקֶת" – היא הארוחה שלפני הצום. ויש עוד מנהגים, ובהם מנהג ה"כפרות".


* הציווי לצום ביום הכיפורים כולל איסור לאכול ולשתות מערב יום הכיפורים ועד מוצאי יום הכיפורים ("מערב עד ערב"). אל הצום נוספו עוד איסורים, כגון – האיסור להתרחץ או לנעול נעלי עור ביום הכיפורים.




 

יום הכיפורים בבית המקדש


בתקופות שבהן בית המקדש(1) היה קיים – ועד לחורבן בית המקדש השני(2) – היה ליום הכיפורים תוכן מיוחד, השונה מיום הכיפורים בימינו. בתקופות אלה התבטא אופיו המיוחד של יום הכיפורים בטקס ארוך ומרשים שהתקיים בבית המקדש. את הטקסט המיוחד והארוך הזה ניהל הכוהן הגדול,(3) ובמהלכו היה עושה עבודות שונות בתוך בית המקדש. במהלך הטקס היה הכוהן הגדול מתוודה על החטאים שלו ושל משפחתו וגם על החטאים של עם ישראל. הטקס כלל גם טיהור של בית המקדש. לבני העם לא היה תפקיד בטקס זה של יום הכיפורים – הם היו רק הצופים: על-פי המסופר במשנה,(4) היו בני העם מקדימים לבוא לבית המקדש עוד לפני זריחת השמש, כדי למצוא מקום בחצר בית המקדש ולראות את הכוהן הגדול מבצע את עבודת יום הכיפורים. ביום זה – ורק ביום זה – היה הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים(5) של בית המקדש, למקום שאסור היה לאף אדם להיכנס אליו במשך כל השנה. רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, ורק הכוהן הגדול – היה נכנס לקודש הקודשים. וגם אז – הוא היה חייב למלא את כל ההוראות בצורה מדויקת וקפדנית – כדי לסיים בהצלחה ובשלום את עבודתו. בין השאר, הכוהן הגדול היה חייב למלא את בית המקדש בעשן הקטורת לפני שהוא נכנס לקודש הקודשים. ולכן, כאשר היה הכוהן הגדול מסיים את עבודתו ויוצא בשלום מקודש הקודשים של בית המקדש – היה זה סימן, שבני ישראל זכו לכפרה ולסליחה על החטאים שלהם.


(1) בית המקדש: בית שנבנה על הר המוריה בירושלים, ובו היו עובדים את ה': מקריבים לו קורבנות ומתפללים אליו. בית המקדש היה האתר הקדוש ביותר ליהודים.
בית המקדש הראשון נבנה בידי שלמה המלך במאה ה- 10 לפני הספירה ונחרב בידי נבוכדנאצר מלך בבל במאה ה- 6 לפני הספירה.
(2) בית המקדש השני: נבנה במאה ה- 6 לפני הספירה בידי הגולים מיהודה - ששבו מבבל לציון, לירושלים, בעקבות הצהרת כּוֹרֶשׁ. הבית השני נחרב בידי המצביא הרומאי טיטוס במאה ה- 1 לספירה.
(3) הכוהן הגדול: ראש הכוהנים, בני שבט לוי, ששירתו בבית המקדש ועשו את כל העבודות במקדש, לדוגמה – הקרבת קרבנות והעלאת קטורת, הדלקת הנרות במנורת המקדש. הכוהנים היו צאצאיו של אהרן, אחיו של משה רבנו, שהיה הכוהן הגדול הראשון.
(4) משנה, מסכת יומא, פרק א משנה ח.
(5) קודש הקודשים: בית המקדש כלל שלושה חלקים - שלושה חללים: אולם כניסה (היכל), קודש וקודש הקודשים.
כלי המקדש העיקריים - ובהם מנורה, שולחן הפנים ומזבח הזהב (מזבח הקטורת) עמדו בהיכל. קודש הקודשים היה המקום הקדוש ביותר בבית המקדש: לקודש הקודשים היה נכנס רק הכוהן הגדול - ורק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
בתקופת בית המקדש הראשון עמד בקודש הקודשים ארון הברית ובתוכו - לוחות הברית (ושברי הלוחות הראשונים).
אך הארון נעלם לאחר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנאצר, ולא היה בבית המקדש השני.





 

יום הכיפורים – והתפילה


אחרי חורבן בית המקדש לא הייתה עוד אפשרות לקיים את הטקס של עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, והתפילות תפסו את מקומם של הטקסטים והעבודה בבית המקדש. כדי לזכור ולהזכיר את הטקס המיוחד שהתקיים במקדש ביום הכיפורים, נכתבה תפילה הנקראת "סדר העבודה". תפילה זו של יום הכיפורים מתארת את הטקס על כל שלביו ופרטיו, והיא נחשבת לתפילה מרכזית ביום הכיפורים.
כאמור, הצום – האיסור לאכול ולשתות – הוא הציווי המיוחד ליום הכיפורים, המבדיל אותו מכל החגים האחרים, שבהם נוהגים לאכול ולשתות ואף לקיים סעודות חגיגיות. ולכן אופיו של יום הכיפורים בא לידי ביטוי בעיקר בבית הכנסת: ביום הכיפורים נוהגים להתפלל בבית הכנסת במשך כל היום – כמעט ללא הפסקה. על-פי המסורת היהודית מתעלמים ביום זה מכול הצרכים הגופניים – אכילה, שתייה, רחיצה, וגם מפעולות רגילות אחרות, ומקדישים את כל שעות היום לתפילה בבית הכנסת ולחשבון נפש.
שילוב זה של צום ותפילה מופיע כבר במקרא כשתי פעולות שמטרתן לבטל גזירות רעות.*
מקום חשוב בתפילות יום הכיפורים יש לווידוי, שעליו חוזרים כמה פעמים בכל אחת מתפילות יום הכיפורים.** המתפלל מתוודה על חטאים שלו ושל כלל הציבור (לפי סדר הא"ב), הכוללים מעשים והתנהגויות שליליות כלפי הזולת: זלזול הורים ומורים, טפשות פה, לשון הרע, עזות מצח, קלות ראש, רכילות, שנאת חינם ועוד.


* בספר יונה, שאותו קוראים ביום הכיפורים בבית הכנסת (בהפטרה של תפילת מנחה), מופיעים הצום והתפילה כאמצעי לביטול גזירה רעה – השמדת העיר נִינְוֶה: כאשר הנביא יונה מודיע לתושבי נִינְוֶה על ההרס הצפוי לעיר בגלל התנהגותם הרעה, מכריז המלך על צום כללי – "אל יטעמו מאומה… ומים אל ישתו" (ספר יונה פרק ג פס' 8). וכל בני העיר פונים בתפילה אל אלוהים: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה וישובו איש מדרכו הרעה...". ואמנם בעקבות תהליך זה של צום ותפילה וחרטה - אלוהים מבטל את הגזירה הרעה על נִינְוֶה.
** תפילות יום הכיפורים כוללות: תפילת ערבית בליל יום הכיפורים, תפילת שחרית בבוקר יום הכיפורים, תפילת מוסף (אחרי שחרית), תפילת מנחה אחרי הצהריים ותפילת נעילה.





 

תפילת נעילה


התפילה האחרונה המסיימת את יום הכיפורים היא "תפילת נעילה", ובה מבקשים המתפללים: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום".*
"תפילת נעילה" מיוחדת ליום זה, ואין תפילה דומה לה בחגים ובמועדים אחרים. זוהי תפילה רגשית מאוד המבטאת מאמץ אחרון לבטל כל גזירה רעה אפשרית "בדקה התשעים" – לקראת סופו של יום הכיפורים. "בתפילה זו מדבר הרגש העז ולא המחשבה", מסביר פרופ' אליעזר שביד,** והמתפלל פונה אל אלוהים בבקשה, שישמע את הבכי ויקבל את הדמעות – ויציל את בני עמו "מכל גזירות אכזריות".
תפילת נעילה מסתיימת במוצאי יום הכיפורים בתקיעת שופר אחת – תקיעה ארוכה, שאחריה שרים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".***
בתפילת נעילה אומרים, בין השאר, את הקטע "אבינו מלכנו" – שהוא חלק מתפילות הימים הנוראים.


* תפילת נעילה: שם התפילה מבוסס על המושג "נעילת שערים", אך יש כמה דעות בקשר לזיהוי השערים הננעלים. יש הסבורים שהכוונה לשערי השמים – שהיו פתוחים במשך כל היום לקבל את תפילות עם ישראל והם ננעלים עם ערב, לקראת סיום יום הכיפורים. ואחרים טוענים, שהכוונה לנעילה של שערי המקדש עם בוא הערב.
** אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים – משמעותם של חגי ישראל, עם עובד, תשמ"ו – 1986, עמ' 84.
*** לפני שתוקעים בשופר, אומרים החזן והקהל בקול את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – ושני פסוקים נוספים, המבטאים את כוונתם של המתפללים לקבל בלב שלם ובאהבה את מלכות אלוהים ואת גזר דינו.




 

מתוך התפילה "אבינו מלכנו"


לפניך קטעים מתוך התפילה "אבינו מלכנו", שאותה נוהגים לומר בבית הכנסת בימים הנוראים – וגם בתפילת נעילה של יום הכיפורים.
ראשיתה של התפילה בשני פסוקים הנזכרים בתלמוד הבבלי (מסכת תענית דף כה עמ' ב), ואשר אליהם נוספו עוד פסוקים במהלך הדורות.

"…אבינו מלכנו – שלח רפואה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עמך.
אבינו מלכנו – קרע רוע גזר דיננו.
אבינו מלכנו – זכרנו בזיכרון טוב לפניך.
אבינו מלכנו – חתמנו בספר חיים טובים.
- - - - -
אבינו מלכנו – מלא ידינו מברכותיך.
- - - - -
אבינו מלכנו – קבל ברחמים וברצון את תפילתנו.
אבינו מלכנו – פתח שערי שמים לתפילתנו.
- - - - -
אבינו מלכנו – תהא השעה הזאת שעת רחמים וְעֵת רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ.
- - - - -
אבינו מלכנו – חננו ועננו, כי אין בנו מעשים.
עֲשֵׂה עִמָנוּ צדקה וחסד – וְהוֹשִׁיעֵנוּ."

ביבליוגרפיה:
כותר: יום הכיפורים : י' בתשרי
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז