הסדרי נגישות



מפעל הכוח על שני הנהרות
מחבר: שמואל אביצור


עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
חזרה3

תחנת החשמל בנהריים, שנבנתה על אדמת עבר-הירדן, סיפקה בראשית שנות השלושים את רוב תצרוכת החשמל בארץ-ישראל, אולם חיש מהר התברר כי אין בכוח המים לספק אור וכוח לצרכי הישוב המתפתח.

כשנחתם חוזה השלום עם ממלכת ירדן היה אחד מסמליו - מפעל החשמל בנהריים, העומד על נהר הירדן והירמוך, ונבנה לפני 65 שנים על-ידי פנחס רוטנברג ("הזקן מנהריים") על אדמת עבר-הירדן. מפעל זה סיפק חלק גדול מהאנרגיה הדרושה לכוח ולמאור של ארץ-ישראל עד מלחמת-העצמאות ב- 1948, שאז ננטש, נעזב ונהרס. מאז המלחמה היינו רואים את מבני התחנה, הסכרים, הגשרים והאגם המלאכותי, כשהם מעבר מזה של הירדן ואליהם אי-אפשר היה להגיע.

המפעל בנהריים משמש עדות "חיה", לניסיון טכנולוגי שהוכתר- בהצלחה בעבר הקרוב. סביב אתר זה התמקדו בזמנו תקוות רבות להתפתחותה של הארץ הן מבחינה חקלאית ותעשייתית, והן בכל הקשור בקידום אורחות החיים, הילכות-בית וחיי חברה. כל מי ששאף להיאחזותו של עם ישראל בארץ ישראל הבין כי ביסוסה וקידומה של ארצנו, לקלוט ולפרנס בכבוד מיליונים אחדים של שבים למולדת, תלויה בתקומתה ושיגשוגה הטכנולוגי. בימים ההם הידהדה גם בארץ אחת מהתבטאויותיו של לנין, כי סוציאליזם פירושו שלטון סובייטי פלוס אלקטרופיקציה (חישמול). ויוצאי מזרח-אירופה, בייחוד החלוצים שביניהם, פירשו דברים אלה ביחס לארץ ישראל: הציונות, ואיתה בניין הארץ, יכולה להתגשם רק על בסיס מהפכה טכנולוגית - חישמול מערכות הייצור.


 

חשמל ביקב ראשון-לציון


ייצור חשמל לצרכי תאורה והפנייתו לשירות הציבור בעולם הגדול החל ברבע האחרון של המאה ה- 19 והגיע לארץ במידה זעירה במהירות. ביקב ראשון-לציון, שהפעלתו החלקית התחילה עוד בשנת 1890, כבר הותקנה תאורה חשמלית. קיבלו אותה לא מתחנת כוח כלשהי ולא מגנרטור המייצר חשמל במקום, כי אם מסוללות אחדות. היתה זאת יוזמתו של הברון רוטשילד, שהיה לא רק בעל הון עתק וחובב ציון נלהב אלא גם ער לכל קידום טכנולוגי.

גנרטור לייצור חשמל ליווה את הקיסר הגרמני וילהלם השני בביקורו בארץ בשנת 1898, במחנותיו בתוך ירושלים ובחניות הלילה במקומות אחרים. תושבי הארץ יכלו לחזות במו עיניהם בתאורת החשמל ולהיווכח ביתרונותיה. בבניין "אוגוסטה ויקטוריה" (על שם אשתו הקיסרית), שהוקם לאחר מכן במעלה הר-הצופים, הותקנה תאורה חשמלית. ועוד לפני חנוכת הבית הותקנה תאורה מסוללות בביתו הגדול של יוסף נבון, שהתעשר ממכירת הזיכיון שלו לבניין מסילת הברזל יפו-ירושלים לחברה צרפתית. סידור דומה היה בעשור הראשון של המאה העשרים במלון "יפה נוף" שבירכתי יפו - צפונית-מערבית לנוה שלום, בקירבת הים.

בתי הראינוע הראשונים בארץ שנפתחו בשנים 1912-1910, תחילה בירושלים ולאחר מכן בתל-אביב הקטנה, נזקקו, כמובן, לתאורה חשמלית שהופקה מגנרטורים זעירים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ייצר הצבא הגרמני שחנה בארץ חשמל מגנרטורים כדי להבטיח פה-ושם חשמל לתאורה ולצרכים אחרים במחנות הצבא.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בעקבות הצהרת בלפור והתקוות שתלו בה היישוב היהודי בארץ ויהודי התפוצות, חלה התעניינות מוגברת וחיפוש דרכים לזירוז ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית של הארץ, כשהשימוש בחשמל ועצם יצירתו הוא אחד היסודות להתפתחות זאת.

בשנת 1919, הופיע בארץ המהנדס פנחס רוטנברג, שהיה פעיל בתנועה המהפכנית ברוסיה ואחר-כך במוסדות הציוניים. הוא התעניין, מדד, חקר והגיש הצעה להקים 13 תחנות-מרכזים לייצור חשמל בשיטה הידרו-אלקטרית שתספק חשמל בעוצמה של 548,000 כוח סוס. בהצעתו זו כלל לא רק את ארץ ישראל המערבית, כי אם גם את עבר הירדן וחלקים ניכרים של סוריה ולבנון. הצעתו הקדימה את זמנה: לא רק שלא היו עדיין מקורות כספיים למימוש תכניות ענק אלו, אלא לא נראו גם צרכנים לכמות עצומה כזו של אנרגיה חשמלית.

רוטנברג פנה לשלטונות הבריטיים ובעזרה פעילה של ההנהגה הציונית, אנשי-ציבור ובעלי-הון באנגליה קיבל זיכיון מהממשלה הבריטית לניצול מי הירקון ליצירת חשמל (ב- 1921), וזמן קצר לאחר מכן גם הבטחה לניצול דומה של כל המים הזורמים בארץ ישראל המערבית, כולל הירדן.

לפני מלחמת העולם הראשונה נתנה הממשלה התורכית ליווני בשם פוקיה זיכיון להפיק מן הירקון חשמל עבור ירושלים. זמן קצר לאחר קבלת הזיכיון, מת פוקיה והזיכיון עבר ליווני אחר, מוורומטיס שמו, שלא עשה דבר למימוש הזיכיון. עם מתן הזיכיון לרוטנברג תבע מוורומטיס את "זכויותיו" לייצור חשמל, בכדי לסחוט פיצויים ודמי ויתור על הסכמתו. התביעה הגיעה לבית הדין הבינלאומי בהאג, שפסק כי זכותו להפקת חשמל חלה רק על העיר ירושלים בלבד. כך נוצרה חברת החשמל הירושלמית.

באותו זמן הקימו האיטלקים בחופה הצפוני של הכנרת (בטבחה) טורבינת מים שהופעלה במי עין-נור המלוחים, שהוזרמו מבריכת הרמה שמעליו. בכרהה של טורבינה זו טחנו קמח לכל דורש ואף שאבו את מי הכנרת והעלו אותם ל"הר האושר" שמעליהם. ברוח זה גם יצרו חשמל והאירו שני ריכוזי מבנים בהר זה: מנזר ואכסניה לעולי-רגל.

בתחילה רצה רוטנברג להקים תחנת כוח בעמק בית-שאן שתופעל על-ידי ריכוז המעיינות הרבים שם, אבל חיש מהר הבין כי אין הוא יכול להקים מפעל חשמל רחוק מיישוב יהודי, בסביבה עויינת, שרוב תושביה הבדואים לא ישתמשו בחשמל. הוא החליף תוכנית זו במהירות בתוכנית אחרת שנראתה לו טובה יותר ומציאותית לפי תנאי הזמן והמקום, הנתונים הטופוגרפיים ועוצמת הכוח שניתן יהיה להשיג.




 

הירמוך והירדן


האתר שנבחר היה מקום שפכו של היובל הגדול של הירדן, הוא נהר הירמוך. כאן היה מקור הכוח הגדול ביותר של המים הזורמים בארץ. נוסף על כך ניתן היה לווסת את זרימת מי הירדן על-ידי עצירה חלקית ואגירתם בתוך מי הכנרת בעונת השפע של גשמי החורף ושחרור של "מלאי" זה בקיץ. ולפי אופיו הטופוגרפי של המקום ניתן לו שם נאה המבטא את מעמדו הגיאוגרפי: נהריים.

לפני כן הקימה חברת-החשמל, שהוקמה בלונדון, תוך חמש שנים, שלוש תחנות לייצור חשמל בכוחם של מנועי דיזל. תחילה בתל-אביב, בדצמבר 1923, ולאחר מכן ב- 1925 בחיפה ובטבריה. עוצמתן של שלוש התחנות לא הגיעה לאלף קילוואט בעת הפעלתן.

רוטנברג ביקש גם להקים תחנת כוח מופעלת במי הירקון, אולם ויתר על התוכנית משהתברר לו כי עוצמתה תספיק בקושי לצרכי רמת-גן המתפתחת וסביבתה הקרובה בלבד. ב- 5 במארס 1926 קיבל רוטנברג את הזיכיון הסופי על מי הירדן ואספקת חשמל לכל הארץ פרט לירושלים.

בשנת 1927 החלו בעבודות הקרקע ובסידור אפיקי המים במקום שנועד לתחנת הכוח ומיתקניה. עבודות ההקמה נמשכו חמש שנים ובמקום עבדו מאות פועלים ובסך-הכל עד שלושת אלפים פועלים. וזאת בשנים הקשות של המשבר הכלכלי וחוסר עבודה ששררו בארץ כמעט עד סוף שנת 1931.

צעד ראשון בהקמת התחנה - היה מתן פיצוי כספי לשתי טחנות-קמח שפעלו בירדן מצפון לנהריים ועמדו לאבד את מימיהן עם העמקת אפיק הירדן. לאחר מכן החלו בעבודות לקראת הקמת התחנה, שהיו בהיקף בלתי ידוע עד אז בארץ והשתרעו על שטח גדול.

כמות המים העוברת באפיקי הירדן והירמוך אינה קבועה. מים רבים עוברים בהם בחורף גשום, והרבה פחות בקיץ השחון. לכן נבחרה ימת הכנרת למאגר טבעי של מי הירדן. תוך וויסות זרימת מי הירדן מן הימה דרומה ניתן היה להבטיח בעזרת סכרים, כמות רצויה של מי הירדן לטורבינות התחנה. אשר לירמוך, פרט לאגירה קצרה באגם מלאכותי קטן לא ניתן להחזיק כמלאי את מימיו למשך חודשים רבים.




 

הסכר הוא הגשר


המיתקן הראשון של תשלובת תחנת הכוח היה סכר, שהוא גם גשר על מי הירדן בצאתם מן הכנרת בדרכם דרומה, הידוע כסכר דגניה והצמוד לגשר שעליו עובר הכביש מטבריה לצמח, ולעמק הירדן. הסכר נועד לווסת את זרימת מי הירדן הנאגרים בכנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. אחריו בא סכר דלהמיה (מצפון לאשדות-יעקב) שגובהו שמונה מטרים, באמצעותו ניתן היה ליצור אפיק רחב ועמוק של הירדן שהיה למעשה מעין מאגר נחשוני זורם באורך של שלושה קילומטרים, שדרכו ניתן היה להזרים ששים מטרים מעוקבים של מים לשניה.

המיתקן השלישי היה הסכר על הירמוך בגובה 14 מטרים, שעצר את זרמו של נהר זה לא רחוק משפכו הטבעי לירדן ויצר אגם מלאכותי בשטח של 1,200 דונם. בסכר זה היו שני סגרים שדרך כל אחד מהם יכלו לעבור עד 800 מ"ק מים לשניה. תעלת בטון באורך של 1,800 מטרים העבירה את מי הירדן לאגם זה. כך הוסב הירדן לאחור ונמהל במי הירמוך.

תעלת בטון באורך של 400 מ' הוליכה את המים מן האגם - מאגר של שני הנהרות - לבריכה תפעולית וממנה הפילו את המים: הזרימו אותם בצינורות ברזל מגובה של 27 מטרים הישר לטורבינות של תחנת הכוח. מים אלה הניעו את הטורבינות ולאחר שכילו את מלאכתם הוזרמו המים בתעלה מיוחדת שאורכה 1,200 מ' חזרה לאפיקו הטבעי של הירדן.

תחנת הכוח הראשונה, שנשארה כל זמן קיומה גם היחידה המייצרת חשמל בכוח המים, עוצמתה בפועל היתה 25,500 כוח סוס. עוצמתה עלתה פי 17-16 על עוצמתן של שלוש תחנות הכוח של חברת החשמל בראשית הפעלתן.

בתחילת 1932 כבר עמדו לסיים את בניין התחנה ומיתקניה ואף ביצעו ניסיון הפעלה. והנה בפברואר אותה שנה גרם שיטפון פתאומי ועז, שבא בעקבות גשמי חורף באיזור הירמוך, גאות נרחבת באפיקו של הנהר. המים הציפו את שטחה של תחנת הכוח, פגעו קשות במיתקניה ובייחוד בכל מערך התעלות והתקני הטרנספורמציה.
פגיעה זאת גרמה לדחיית הפעלתה של תחנת הכוח ב- 16 חודשים. ב- 6 ביוני 1933 נחנכה חגיגית תחנת הכוח כש"בעל הבית", שליטה של עבר הירדן, האמיר (אז עדיין לא מלך) עבדאללה הרים את המנוף והפעיל את הטורבינות.

תחנת הכוח תוכננה לארבע טורבינות בעוצמה כוללת של 26,000 קילוואט, שהם יותר מ- 32,000 כוח סוס. אבל תוך כדי הקמתה נוכחו לדעת, כי רק לעיתים רחוקות יוכלו להשתמש בכמות מים כזו, שתאפשר להפיק עוצמה בסדר גודל כזה לכן החליטו להסתפק בשלוש טורבינות, דהיינו בעוצמה של 18,620 קילוואט או 25,500 כוח סוס. תחילה הופעלו רק שתי טורבינות וכעבור שנה הופעלה גם השלישית והושאר מקום לטורבינה רביעית.

תחנת נהריים סיפקה תוך שנתיים-שלוש יותר משלושה רבעים של זרם החשמל שהופק בתחנות הכוח של חברת החשמל. עם ההתפתחות המזורזת של הארץ ירד בהדרגה חלקה של התחנה במאזן הכללי של ייצור החשמל בארץ. התקווה הראשונה להפיק בה כ- 150 מיליון קילוואט שעות חשמל בשנה ובכך לספק חשמל לכל הארץ לא התגשמה. מתחנה זו סיפקו בין 50 ל- 64 מיליון קילוואט שעות חשמל בשנה. באין מקורות של כוח מים בממדים גדולים, החליטה חברת החשמל להקים תחנות כוח המופעלות בטורבינות קיטור. תחנת החשמל הראשונה שהופעלה בכוח קיטור נחנכה בשנת 1935 בחיפה ועוצמתה 30,000 קילוואט, כלומר קצת פחות מעוצמה כפולה מזו שבנהריים. ב- 1938 הופעלה הטורבינה הראשונה (גם היא בכוח הקיטור) בתחנת הכוח על שם רידינג בתל-אביב. עוצמתה של טורבינה כזו היתה 12,000 קילוואט.

עקב זאת ירדה עוצמתן של שלוש הטורבינות המופעלות במים של נהריים לפחות משליש מכלל עוצמתה הכוללת של חברת החשמל ולכל היותר לרבע מהתצרוכת בארץ. אם נביא בחשבון את תחנת הכוח הירושלמית המופעלת במנועי דיזל. בשנים הבאות ובייחוד במהלך מלחמת העולם השניה, גברה צריכת החשמל בארץ בשנת 1945, תוך כדי המלחמה נמכרו לצרכנים 216 מיליון קילוואט שעות חשמל ואם נוסיף לכך גם את הצריכה הפנימית של תחנות הכוח ואת הייצור הפנימי של מפעלי תעשייה שונים (כמו בית-חרושת למלט "נשר" ואחרים בקיבוצים אחדים), יסתבר לנו שתרומתה של תחנת הכוח בנהריים לייצור חשמל בארץ היתה לכל היותר כרבע מכלל החשמל שנוצר בשנת 1945 בארץ. כשהתוספה עוד טורבינת קיטור לתחנת הכוח רידינג בתל-אביב, צומצם חלקה של תחנת הכוח בנהריים בייצור החשמל בארץ עוד יותר.

יום לפני ההכרזה על מדינת ישראל תפשו כוחות עיראקיים, בעלי בריתם ועוזריהם של הירדנים, את נהריים, ותחנת הכוח חדלה לפעול.




 

הסכר שעצר את האויב


כדי למנוע את מעבר הטנקים העיראקיים לחוף המערבי של הירדן וחדירתם לישובי עמק הירדן שבסביבת נהריים, ניתנה הוראה לפתוח את הסכר הראשון על הירדן שליד דגניה. הזרם החזק של המים והעומק של נהר הירדן בנקודה זו הספיקו כדי לעצור את המעבר מערבה ולמנוע פלישה עיראקית-ירדנית לתוך עמק הירדן. זה היה השירות האחרון של מיתקני תחנת הכוח של נהריים.

המדינה בת יומה איבדה קצת יתר מ- 18,000 קילוואט (כחמישית) מהעוצמה הכוללת של ייצור חשמל בארץ. הפעלת טורבינת קיטור שלישית בתחנת רידינג וניתוק מצרכנים שמחוץ לתחום המדינה בשנת כינונה, מנעו זעזוע טכני-כלכלי בשל מחסור בחשמל במדינה, ואילו הקמתה של תחנת רידינג ג' והרחבתן של האחרות איפשרה תנופה חדשה בייצור חשמל בישראל. הכללתה של תחנת הכוח בירושלים במסגרתה-היא והקמת תחנות כוח חדשות באשדוד ולאחר מכן תחנת כוח אדירה מבחינת עוצמתה, הפועלת בכוחן של טורבינות קיטור המופעלות בפחם אבן, דרומית לחדרה, הביאה לידי כך שעוצמתן של תחנות הכוח של חברת חשמל גדלה כמעט מדי שנה.

עוצמתן של תחנות הכוח של חברת החשמל הישראלית הגיעה בסוף שנת 1990 ל- 5,055 מגאווט, היינו ל- 5,055,000 קילוואט, שהזרימו בשנה זאת 20,277 מיליון קילוואט שעות חשמל למשק המדינה. עוצמה זו עולה כיום יותר מפי 300 על עוצמתן של שלוש הטורבינות של נהריים. פירושו של דבר כי לו היתה תחנת נהריים פועלת בשנת 1990, היה חלקה בייצור רק שלוש אלפיות מכלל התפוקה של חברת החשמל הישראלית.

אין טעם לחדש את ימיו של מפעל החשמל בנהריים כקדם. כאמור, המפעל יכול לייצר רק כ- 3 אלפיות מכושר ייצור החשמל במדינה. אולם התחנה, בתיה ומתקניה יכולים לשמש מבנה ציבורי, מוסד או מפעל שישרת את שתי המדינות: ירדן וישראל.


* לעיון נוסף: מתקנים בנופיהם מאת ש. אביצור, הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך בשיתוף מכון אבשלום ומוזיאון ארץ-ישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: מפעל הכוח על שני הנהרות
מחבר: אביצור, שמואל
תאריך: יוני 1995 , גליון כ' 5 (121)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.