 |
|
 |
|
ואף על פי כן, חקלאות
מחברת:
אופירה גל
|
|
 |
|
 |
|
 |
האקלים הצחיח והצחיח למחצה של הנגב מציב מגבלות רבות לפיתוח החקלאות.
נבדוק כמה ממאפייני האקלים המקשים על קיום החקלאות באזור.
כמות המשקעים המאפיינת את רוב שטחו של הנגב דלה מדי ואי אפשר להסתפק בה להשקיית גידולים חקלאיים. נסביר:
כדי לגדל גידולי בַּעַל, כלומר גידולים המבוססים על השקיה במי גשמים, דרושה כמות משקעים מינימלית של 300-200 מ"מ בשנה. אם תתבוננו במפת המשקעים תיווכחו כי בסביבות העיר באר שבע, ומשם דרומה ומזרחה, יורדים פחות מ- 200 מ"מ גשם בממוצע לשנה. לפיכך רוב הגידולים החקלאיים מבאר שבע דרומה הם גידולי שלָחין, כלומר גידולים הזקוקים להשקיה מלאכותית בידי האדם.
אזור הנגב הצפוני סובל מבצורת חקלאית.
לעומת רוב חלקי הנגב – באזור הנגב הצפוני כמות המשקעים השנתית הממוצעת מספיקה בדרך כלל לגידולי בעל. ואכן, מדי שנה זורעים החקלאים באזור זה שדות חיטה ושעורה כגידולי בעל. אולם דווקא אזור זה רגיש מאוד בשנת בצורת, מאחר שסטייה קלה מן הממוצע השנתי יוצרת מיד מחסור במים והיבולים עלולים לרדת לטמיון. מצב כזה קרוי בצורת חקלאית.
הבצורת החקלאית בצפון הנגב נגרמת גם כתוצאה מהפיזור הלא-אחיד של המשקעים במהלך עונת הגשמים: חוסר הוודאות לגבי מועד הופעתם של המשקעים ולגבי פיזורם מקשה על תכנון החקלאות ועל פיתוחה, שכן גידולים חקלאיים זקוקים למשקעים במועדים מסוימים. כך, לדוגמה, זרעי החיטה הנזרעים בסתיו נובטים לאחר הגשם הראשון, ולאחר מכן הם זקוקים לכמויות גשם סדירות במשך כל זמן הצמיחה. אם לא יקבלו את כמות הגשם הדרושה בפיזור הנכון, הם עלולים להתייבש ולנבול.
בגלל הבצורת החקלאית האופיינית לאזור הנגב הצפוני, דָבַק באזור הכינוי "בין מִזרָע לישימון": בשנים ברוכות וגשומות אפשר לגדל בו גידולי בעל ואפשר להגדירו כאזור מזרע, ובשנים שחוּנות הוא יבש ומוגדר כאזור יְשִימוֹן.
תופעה אקלימית אחרת המקשה את פיתוח החקלאות באזור היא הקָרָה.
טמפרטורות הלילה נמוכות ברוב חלקי הנגב, ובאזורים נמוכים וסגורים כמו ואדיות או עמקים האוויר הקר מצטבר סמוך לקרקע ולא מתפזר, ויש סיכוי לקרה. באזורים אלה החקלאים צריכים להימנע מלגדל גידולים הרגישים לטמפרטורות נמוכות, או לדאוג לאמצעים טכנולוגיים שימנעו את הפגישה בגידולים: חממות ובהן מערבלי רוח, תנורים מפזרי חום וכדומה.
סופות החול והאבק, מקשות אף הן על הגידולים החקלאיים באזור.
החול והאבק יכולים לכסות את הגידולים החקלאיים ולגרום להם נזקים וגם לקרקע שעליה הם צומחים. כדי להתמודד עם בעיה זאת, החקלאים משתמשים באמצעים שונים לעצירת הרוחות: שורות עצים, גדרות וכדומה.
ואולם למרות הקשיים האקלימיים השונים, תושבי הנגב למדו לנצל תכונות מסוימות של האקלים המדברי ולהפוך אותן ליתרונות לחקלאות. הטמפרטורות הגבוהות וימי השמש הרבים של תקופת החורף מאפשרים לגדל בעונה זאת של השנה גידולים מַבְכּירים – גידולים המקדימים להבשיל. גידולים כאלה – ירקות, פירות ופרחים – גדלים בעיקר באזור הערבה ובאזור הבשור. הם מגיעים להבשלה כבר באביב – מוקדם הרבה יותר ממקומות אחרים – ולפיכך יש להם ביקוש רב: הם משוּוָקים לשווקים בארץ ובעיקר בחו"ל, והצרכנים מוכנים לשלם עבורם מחיר גבוה. זהו יתרון עצום של תנאי האקלים, המעניקים לחקלאֵי הדרום אפשרות להקדים את מתחריהם.
|
