 |
|
 |
|
היישוב הקהילתי
מחברים:
לביאה אפלבום; דוד ניומן
|
|
 |
|
 |
|
 |
הרעיון הקהילתי ומאבקו להכרה
במאבקם עם הממסד המיישב על אופיו של היישוב פנו תושבי המרכזים הכפריים בני יהודה ואלון שבות אל התנועה ליישובים עירוניים חדשים, אשר קמה בשנת 1975 כדי לייצג את היישובים שנמצאו מעבר לקו הירוק ואשר היו חסרים גוף תנועתי מיישב שייקדם את האינטרסים שלהם (יחיאלי, 1976). בתחילה ייצגה התנועה שישה יישובים קיימים (אופירה, אלון שבות, בני יהודה, קרית-ארבע, ימית ומעלה אדומים) ושמונה גרעינים של מתיישבים פוטנציאליים (קצרין, מערב שומרון, הר גילה, שגב, ג'בל טוויל, ג'בל מוקטם, גבעון וגבעת הראדאר). גרעינים אלה ביקשו להתיישב במקומות שונים, אבל לא במסגרות המסורתיות של המושב או הקיבוץ. התנועה החליטה לייצג רק יישובים שהקמתם אושרה עקרונית על-ידי הממשלה והיא ביקשה לפעול בחסות מרכז השלטון המקומי (צידקוני, 1975א; נקדימון, 1976). מועצת התנועה קיבלה החלטה שהכריזה על זכותו של כל יישוב לשלטון מקומי עצמאי ולהגדרת אופיו ומסגרותיו.
לאור הדרישה מצד קבוצות רבות להתיישב שלא במסגרת של כפר חקלאי, הוכן על-ידי התנועה נייר עבודה ראשון שהתייחס לסוג חדש של התיישבות, אשר מאפיינה העיקרי היה ה"קהילתיות" בתוכה (גדוד, 1975). במסמך זה הוצע לבסס את המבנה הפנימי של היישובים החדשים על חיים קהילתיים עם מידה מסויימת של שיתוף פעולה ומשמעת קבוצתית, כלומר מסגרת יותר מחייבת מזו של העיר אבל הרבה יותר גמישה ופתוחה מזו של ההתיישבות השיתופית. כל מתיישב יקבע לעצמו את סוג הפעילות הכלכלית שלו לפי רצונו ויכולתו ולא תהיה חובת תעסוקה במקום. כמו כן ישתתפו המתיישבים באופן ניכר במימון בתיהם. באופן כזה תהיה המדינה פטורה מלממן פיתוח תשתית כלכלית ובנייה ביישובים, והשתתפותה תוכל להצטמצם להקמת תשתית למגורים ומתן סיוע שאינו חורג מן המקובל באזורי פיתוח (צידקוני, 1975ב).
ברעיון הקהילתי אין כמעט יסודות כלכליים והוא מושתת בעיקרו על תפיסה ערכית וחברתית מסויימת; הישוב הקהילתי הוצג כ"ארגון חברתי שישיג אורח חיים בעל איכות ואשר ישמש באותה מידה את צרכי הציונות והמדינה" (צידקוני, 1975ב). המגמה הכללית היתה להימנע ככל האפשר ממגבלות לגבי הפעילויות הכלכליות של האוכלוסייה, למעט מצבים העלולים לפגוע באיכות החיים ביישוב. אף-על-פי-כן ביקשו מעצבי הדגם המקורי של היישוב הקהילתי, באופן פאראדוקסאלי, לחייב כל תושב להיות חבר באגודה השיתופית של היישוב כמו בכל היישובים הכפריים האחרים.
הנחת היסוד בדבר היעדר בסיס כלכלי מקומי הכתיבה, למעשה, את הגודל הרצוי ליישובים ואת מיקומם. ואמנם על פי הצעת התנועה היו היישובים החדשים חייבים להיות גדולים יחסית ליישובים הכפריים הקיימים – בין 250 ל- 500 משפחות – כדי שיוכלו לקיים מערכת שירותים ברמה נאותה, ולהימצא בטווח סביר של 20 עד 30 ק"מ ממרכזי תעסוקה. רק אזורים אחדים בארץ נראו מתאימים ליישום הרעיון, והם: הגליל המערבי, פרוזדור ירושלים וסביבותיו, מערב השומרון ודרום-מערב יהודה. בכל האזורים הללו חסרו תנאים להתיישבות חקלאית, אולם ניתן להגיע מהם לערים הגדולות בנסיעה קצרה יחסית. היו גם טיעונים מדיניים שחיזקו את הבחירה באזורים אלה (זהר, 1973; דן וזהר, 1976).
התנועה ליישובים עירוניים חדשים ניסתה לפעול לא רק להשגת הכרה בבני יהודה ובאלון שבות כיישובים קהילתיים לכל דבר, אלא גם לקידום האינטרסים של הגרעינים שטרם עלו לקרקע, כמו גרעין ג'בל טוויל שרצה להתיישב סמוך לראמאללה, וגרעין הרי ירושלים שרצה להתיישב בגבעון (דולב, 1976ב). גרעינים אלה ואחרים כוונו על-ידי התנועה לאתרים שנכללו בתוכנית של משרד השיכון (תוכנית "עופר") לעיבוי ירושלים (משרד השיכון, 1975). התוכנית הציעה להקים במרחב ירושלים מספר יישובים עירוניים בגודל בינוני, או לחילופין שכונות פרבריות בתוספת יישובים כפריים אחדים. אולם הגרעינים שרצו להשתלב במסגרת זו לא זכו לתמיכת הממסד אף-על-פי שבחרו באתרים בעלי חשיבות מדינית-לאומית שקיבלו גושפנקא ממלכתית.
באותה עת היתה הסמכות לאשר את הקמתם של יישובים חדשים נתונה בידי ועדת השרים להתיישבות שבראשה עמד ישראל גלילי, וללא אישורה של הוועדה לא ניתן היה להקים יישוב כפרי חדש. גלילי תמך בעמדתה של הנהלת המחלקה להתישבות, אשר התנגדה בחריפות לרעיון הקהילתי עליו רצו הגרעינים החדשים לבסס את יישוביהם. אחד הטיעונים כנגד הרעיון הקהילתי היה שגודל היישוב המוצע אינו תואם את תפקידו, כלומר יישוב בעל אופי עירוני המיועד בעיקר למגורים ואין לו תשתית יצרנית מלאה חייב להיות גדול בהרבה מן הגודל המוצע ליישוב הקהילתי כדי שיוכל לשאת את עצמו (ויץ, 1975).
נוסף לכך התעורר במחלקה להתישבות החשש כי מימוש הרעיון הקהילתי ישמיט מידיה את המונופול בתחום פיתוח ההתיישבות, שכן היא היתה מוסמכת לטפל רק ביישובים כפריים יצרניים, ואילו ביישוב הקהילתי המוצע לא נדרש סיוע תקציבי ישיר לפיתוח כלכלי (דולב, 1976ב). המחלקה גיבשה איפה תכנית חלופית לתוכנית "עופר", אשר התבססה על הקמת כפ"תים ויישובים כפריים אחרים בשלושה גושים סביב לירושלים – גוש עציון, גוש גבעון וגוש כוכב השחר. גם עירית ירושלים התנגדה להקמתם של יישובים עירוניים נוספים בקרבתה (עירית ירושלים, 1977) בטענה כי יישובים אלה עלולים למשוך אוכלוסייה מירושלים ולפגוע בקצב התפתחותה.
בינתיים אומץ הרעיון הקהילתי גם על-ידי גוש אמונים, התנועה שהובילה את נסיונות ההתיישבות ביהודה ובשומרון (גוש אמונים, 1977; 1978). אולם חוסר הנכונות של הממסד לדון בלגיטימיות של הרעיון כבסיס להקמתם של יישובים חדשים מנע, למעשה, מגרעיני הגוש שרצו להתיישב במקומות אשר נמצאו מחוץ למפה של ממשלת המערך את האפשרות לקבל אישור רשמי וסיוע ממלכתי. יש לזכור בהקשר זה, כי ישראל גלילי התנגד לכל פעולת התיישבות מחוץ למסגרת של תוכנית אלון, ועל כן התנגדותו לרעיון הקהילתי היתה קשורה גם במיקום המוצע ליישובים שרצו לאמץ רעיון זה. בסופו של דבר אושר הרעיון של יישוב קהילתי על-ידי ועדת השרים להתיישבות רק אחרי חילופי השלטון ב- 1977, בעקבות השינוי באוריינטאציה הממלכתית לגבי נושא ההתיישבות בכללותו.
כתוצאה מכך החלה גם המחלקה להתישבות לטפל בהקמת יישובים קהילתיים, אך במקביל עשתה נסיונות לשנות את הדגם הארגוני ולהתאימו למסגרות המקובלות של ההתישבות הכפרית.
|
