זבח מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

במושג הזבח שני יסודות:
א. הסעודה בה נאכל בשר בהמה שנשחטה לרגל אירוע חגיגי;

ב. הקורבן של בעלי-החיים שבשרו נאכל על יד המקריב ואורחיו.

א. סעודת הזבח: נועדה להודיה על השפע או להשגת הצלחה בציד, בעבודת אדמה וכד'. כל סעודה בעולם הקדום, הכרוכה בשחיטת בהמה למאכל נערכה לכבוד האל, ולכן נחשבה לקורבן, למעשה פולחני, למרות שבשר הקורבן נאכל ברובו על ידי המקריב ומשפחתו. הזבח נחשב לאחת הדרכים של עבודת האל. ספר ויקרא מפרט איסורים והיתרים בנושא.

לעיתים בא הזבח לחזק טקס כריתת ברית בסעודה משותפת של כורתי הברית (בראשית לא 54). מנהג זה רווח בכל העולם העתיק.

זבחים שזבחו במקדש בושלו ונאכלו בתחום המקדש.

אדם מישראל היה עורך זבח בכל מקום, בבמה הקרובה ובמקדש המקומי, וגם במקדש המרכזי כחלק מטקס העליה לרגל. עם ריכוז הפולחן בירושלים רוכזה גם הבאת הזבחים בירושלים, ואילו השחיטות האחרות עברו חילון וחדלו להיות זבח (היתר שחיטת חולין / שחיטת בשר-תאווה – דברים יב 15-27).

ב. הזבח כקורבן: הזבח מכונה זבח שלמים. והכוונה היא לזבח אישי של הפרט, לשם תודה, נדר או נדבה, לעומת קורבנות חובה שכרוכים בטקס ציבורי.

כאשר הקורבן איננו לסעודה, אלא כמתנה לאלהים, הוא נקרא עולה או מנחה.

רוב בשרו של הקורבן נאכל על ידי הבעלים ומשפחתו ואורחיו; לאל הקדישו את הדם והחֵלֶב; לכהן נתנו מנה קבועה – חזה ושוק ימין, או זרוע, לחיים וקיבה.

בצירוף "עולה וזבח" הזבח הוא "זבח שלמים".