הסדרי נגישות
עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אירופה


אוסטריה : צלילי המוסיקה


טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
חזרה3

בשנת 1996 חגגו האוסטרים את חגיגות המילניום, שנסבו סביב השם "אוסטריקי" שהופיע לראשונה במסמך קיסרי 1,000 שנים קודם לכן. זו אולי לא סיבה שהייתה מוציאה את הישראלי הממוצע לחגוג, אבל את האוסטרים בהחלט כן. אחרי הכול, השהות בארץ יפיפייה כמו אוסטריה, שמזמן דחפה ל"בוידם" את הבעיות הפוליטיות, היא עצמה סיבה למסיבה.
החיים היפים באוסטריה התחילו לפני יותר מ-700 שנים, לאחר שנכבשה בידי רודולף הראשון והפכה חלק מהאימפריה ההבסבורגית. ההבסבורגים שלטו באוסטריה במשך 600 שנים, והפכו אותה לחלק מאימפריה בעלת ממדים עצומים. אולם בניגוד לשליטים אחרים, שהשיגו שטחים באמצעות מלחמות, ולא חסכו בשפיכות דמים, ההבסבורגים נקטו טקטיקה שונה לגמרי. הם יזמו קשרי נישואין מוצלחים ביותר, שהוסיפו להם עוד ועוד נחלות. לא בכדי היה המוטו של אותה תקופה "מלחמות יעשו אחרים, את אוסטריה בת המזל, התחתני!"

בשנת 1519 התפרס שלטונו של קארל החמישי על פני ממלכה עולמית, שהשתרעה מאוסטריה, דרך ספרד ועד למושבות האמריקניות. מאוחר יותר התפצל בית הבסבורג לשושלת אוסטרית ולשושלת ספרדית.
הממלכה הכפולה אוסטרו-הונגריה נולדה עם כיבוש הונגריה בשנת 1699. המדינה רבת הלאומים הזו הגיעה לשיא עצמתה בימי שלטונה של מריה תרזה (1740-1780). קיסרית זו, שעלתה לכס המלוכה רק לאחר חקיקתו של חוק מיוחד שאפשר לנשים לשלוט, שיפרה לאין שיעור את רווחת תושביה. כמוסיקאית מחוננת, כמו אחרים מבני משפחתה, הפכה את אוסטריה למוקד משיכה למוסיקאים מכל רחבי אירופה. וינה הבירה קיבלה הכרה לאומית כמרכז המוסיקה בזכות יוצרים חשובים שחיו בה וביניהם היידן, מוצרט, בטהובן, ברהמס, שוברט, שטראוס האב והבן, ובזכות הוולס הווינאי ותור הזהב של האופרטה. הווינאים נודעו באורח חיים נהנתני (מה שנכון גם לגבי ימינו אלה), ולא בכדי התחרתה וינה עם פאריז על התואר "העיר העליזה".

ליאופולד מוצרט (אבא של), לא אהב את אופיה הקליל של העיר, וכתב: "הווינאים מתעבים ולא מבינים דבר שיש בו מן הרצינות והרגישות. הם נותנים את דעתם רק למה שהוא קל דעת: למעשי ליצנות, ללהטוטי קסמים, לפארסות ולתעלולים למיניהם". וולפגנג אמדאוס מוצטר לעומתו העיד על וינה כי היא "המקום המתאים ביותר למי שעוסק במקצועי". ואכן, וינה שקיבלה את פנינו לא אכזבה. בכל מקום בעיר נתקלנו בכרזות המודיעות על קונצרט או על פסטיבל. פיטר, שהדריך אותנו ברחובותיה של וינה, אמר לנו, "וינה תמיד חוגגת. לא משנה מתי תגיעו, משהו תמיד קורה פה". חגיגה אמיתית, מתברר, היא המטבח הווינאי, שכפי שפיטר העיר את תשומת לבנו, הוא היחיד בעולם הנקרא על שם עיר. הוא הסביר לנו אמנם, שמרבית המאכלים מקורם בארצות אירופה השונות, אך הביצוע הייחודי של השפים של אוסטריה, נתן להם תווית משלהם.
בתי הקפה הרבים הממלאים את מדרכות העיר מיד עם הפשרת השלגים הם מקומות בילוי אהובים על הווינאים. כשהתענגנו על קפה וינאי מהביל, סיפר לנו פיטר אגדה לפיה מקורו של הקפה באוסטריה הוא בפולי קפה שהושארו בטעות על ידי הטורקים, שעמדו בשערי וינה בשנת 1683. הטורקים אמנם נחלו תבוסה מוחצת, אך האוסטרים הפכו לצרכני קפה מושבעים, השותים קפה יותר מכל משקה אחר (221 ליטרים לאדם לשנה(!) לעומת 120 ליטרים בירה, ו-104 ליטרים חלב...)



בווינה עצמה אפשר לבלות ימים ושבועות בסיורים. כנסיות וארמונות מלכותיים שהם פנינות אדריכלות, פארקים רחבי ידיים ומספר רב של מוזאונים מאכלסים את העיר. אחת האטרקציות הגדולות של וינה היא ארמון שנברון, שהיה ארמון הקיץ של בית הבסבורג. אל הארמון הגענו לאחר סיור בגנים המסוגננים ובפארק היפיפה שמקיפים אותו. הארמון הוקם על ידי פישר פון ארלך, לבקשתו של לאופולד הראשון שרצה לבנות את הארמון "הכי גדול באירופה" סביב מעיין שנברון שנובע במקום. פון ארלך החל לבנות במלוא המרץ, אולם בשלב מסוים לא נמצאו הכספים שנדרשו להקמת מבנה גדול עד כדי כך, והבנייה הושלמה בשנת 1,700 בממדים קצת פחות גרנדיוזיים. בין החדרים הרבים בארמון נמצא חדר המראות שבו ניגן מוצרט בשנת 1762 את הקונצרט הראשון שלו בפני מריה תרזה ומשפחת המלוכה, והוא בן שש שנים בלבד.

שטחו של ארמון שנברון כולל גם את גן החיות העתיק ביותר בעולם. כבר בשנת 1570 היה במקום גן חיות, אולם הוא נבזז ונהרס פעם אחר פעם. הגן הזואולוגי שקיים היום בשטחי הארמון נוסד בשנת 1752 על ידי בעלה של מריה תרזה, פרנץ וון לותרינגן. את גן החיות הוא בנה סביב מבנה שהיה "ביתן ארוחת הבוקר" של הזוג המלכותי. כך יכלו בני הזוג לשבת ולצפות בחיות הכלואות בכלובים שהקיפו אותם.

כ-1.6 מיליוני תושבים מאכלסים את וינה מתוך כשמונה מיליוני התושבים באוסטריה כולה.
כ-97% מתושבי המדינה הם ממוצא גרמני, וכ-96% מהם נוצרים. וינה ודרום מזרח המדינה הן בעלות האוכלוסייה המגוונת ביותר, שכן ההתרחבות התעשייתית של סוף המאה ה-19 הביאה זרימה של מהגרים אירופיים, בעיקר מארצות דוברות צ'כית של האימפריה ההבסבורגית לשעבר.

אופיים של האוסטרים שונה, על פי עדותם של בני המקום, בכל אחד ואחד מתשעת מחוזות המדינה. על אופיים של הווינאים ניתן לעמוד במיוחד בהויריגנים – טברנות יין ייחודיות לווינה ולמזרח אוסטריה. מגישים שם לקהל יין מן הבציר החדש של השנה, שבאופן רשמי הגיע לבגרות ביום סנט מרטינס, ה-11 בנובמבר. היין ממשיך להיות "הויריגן" רק עד לסוף שנתו הראשונה, ואז הוא הופך ל"אלטה" (ישן). מסורת ההויריגן החלה בשנת 1784 כשהקיסר ג'וזף השני הרשה לכורמים למכור את תוצרתם. רק פונדקים המוכרים יין חדש שיוצר מן הכרמים שלהם יכולים להתהדר בשם הויריגן. כדי לפרסם את דבר קיומו של ההויריגן תולים בחזיתו ענף אורן, לרוב מקושט בסרט אדום או לבן.

הויריגן "וולף" בו בילינו את אחד הערבים, מפורסם – כך סיפרו לנו בעלי המקום – בכל רחבי אוסטריה. פרסים רבים שקיבל המקום עבור היין המשובח נתקלו על הקירות, ומבקרים רבים בני המקום, הצטופפו על ספסלי העץ. האוסטרים (שאגב, אין להם שום בעיה שתצטרף לשולחנם אם אין לך מקום), מוהלים את היין החמצמץ במים, ושתייתו מלווה בהרבה מצב רוח טוב. אמנם בעלוני התיירות תואר ההויריגן כמקום שהאווירה בו תמיד רגועה, אך ככול שהמשקה התרוקן מכוסות, התמלא המקום חיים. ככול שנקפו השעות, האנשים הפכו יותר ויותר עליזים וקולניים. האיפוק האירופי הפך לאיחוד אירופי, וכולם שרו וסלסלו בקולות רמים. את הזמר ליוו מראה הכרמים הפסטורלי, חמימות הערב האביבי של יוני, שפותח את העונה המומלצת לתיירים, ושולחנות העץ העמוסים במנות נדיבות מן המטבח הווינאי המשובח.

באוסטריה יש כ-30,000 יצרני יין, המייצרים יחד 36 מיליוני ליטרים של יין בשנה. 83% מהם יין לבן. אגב, המוניטין של היין האוסטרי היה בסכנה חמורה בשנת 1985. באותה שנה הורשעו כורמי בורגנלנד, מחוז שנמצא במזרח המדינה, דרומית לווינה, בזיהום יינם בתוספות לא חוקיות. בבקבוקים שנתפסו נמצאו חומרים שיוצרו בבתי חרושת לחומרי נפץ! היינות האוסטריים הורדו מהמדפים בחנויות בכל העולם וייצואם הופסק (בגלל הדמיון בשם גם יינה של אוסטרליה נאסר במקומות מסוימים...) אולם מאז אותה שערוריה, השתקם המוניטין של היין האוסטרי לחלוטין. הממשלה הפדרלית קבעה תקנות נוקשות ביותר, והקפידה להשגיח על היצרנים.
ההיסטוריה מלמדת שהארץ הזו עברה משברים חמורים הרבה יותר ממשבר היין. בממלכה האוסטרו-הונגרית שהתפתחה מאוד במאה ה-19, החמירו המתחים החברתיים והלאומיים בשל ריבוי העמים שבה. הבעיה החמירה עד כדי כך, שבשנת 1914 נרצח יורש העצר של הממלכה, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, בסרייבו (היום בוסניה ואז בקיסרות האוסטרו-הונגרית). מעשה זה היה לאחד הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אוסטרו-הונגריה שהייתה בעלת בריתה של גרמניה התמוטטה בסוף המלחמה, בשנת 1918, והתפצלה למרכיביה הלאומיים שהפכו למדינות עצמאיות. המעצמות המנצחות אסרו על הרפובליקה הצעירה לכנות את עצמה "אוסטריה הגרמנית" ולהסתפח לרייך הגרמני.

האבטלה ההמונית ומצוקת האוכלוסין של שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 סייעו, כמו בגרמניה, לעליית הנציונל סוציאליזם (המהפכה הנאצית). המפלגה שאפה לאחד את כל הגרמנים, ובשנת 1938 הציע הקנצלר של אוסטריה לקיים משאל עם שיכריע בנושא. היטלר לא חיכה לתוצאות המשאל, שלח את צבאו לאוסטריה והכריז על סיפוחה של אוסטריה (אנשלוס) לגרמניה, והפיכתה לגליל בשם "אוסטמארק". הסיפוח (למרות הכחשותיהם הנמרצות של האוסטרים עד לשנים האחרונות), התקבל בהתלהבות על ידי מרבית התושבים, והיה מלווה בהתפרצויות אנטישמיות אלימות.
אחרי מלחמת העולם השנייה חזרה אוסטריה לגבולותיה שלפני המלחמה, והארץ חולקה בין המעצמות לארבעה אזורי כיבוש. חוזה השלום בין אוסטריה לבין מעצמות הכיבוש שנחתם בשנת 1955 שם קץ למשטר הכיבוש. אוסטריה קיבלה עצמאות, כשאמנת היסוד אוסרת עליה לכונן איחוד פוליטי או כלכלי עם גרמניה, מבטיחה את זכויות המיעוטים החיים בה כמו הסלובנים, ותובעת מאוסטריה לשמור על ניטרליות פוליטית.

היום אוסטריה חברה באו"ם ומארחת ועידות בין-לאומיות רבות. הבולטים מבין מנהיגי המדינה היו ברונו קרייסקי, שעמד בראש המפלגה הסוציאליסטית במשך 16 שנים החל משנת 1967, וד"ר קורט ולדהיים, מזכיר האו"ם לשעבר, שעלה לשלטון בשנת 1986. מינויו של ולדהים עורר גל של מחאות וביקורת בכל רחבי העולם, שכן מסמכים סודיים מטעם הוועדה של האו"ם לחקר פשעי הנאצים הצביעו על כך שוולדהיים היה במלחמת העולם השנייה קצין מודיעין בכיר, שתדרך את ראש הכוח הצבאי הגרמני. הוא הואשם ברציחתם של אלפי פרטיזנים יוגוסלביים, בחקירת שבויי מלחמה בעינויים ועוד. אמנם ולדהיים הכחיש את ההאשמות מכל וכול, אך בכל זאת מטקס השבעתו נעדרו שגריר ארצות הברית ושגריר ישראל. בשנת 1992 נבחר תומס קלסטיל, אף הוא מאותה מפלגה. בנאום שנשא בישראל בכנסת בשנת 1993 הודה בפשעי העם האוסטרי כלפי היהודים, וביקש את מחילת הניצולים וצאצאיהם. תומס קלסטיל הוחלף על ידי הקנצלר ויקטור קלימה.

למרות כל זאת כשמטיילים באוסטריה, האוסטרים מתגלים כידידותיים להפליא. כשביקשנו סיוע והדרכה במציאת הדרך הם גילו הרבה רצון טוב, גם אם הדבר היה כרוך בהוצאת המשקפיים מהתיק ובעיון משותף במפה. בצייתנות מילאנו אחר ההוראה "לא לנסות לגרד את הציפוי החיצוני", וכך נהנינו מהכנסת האורחים החמה. אך עם זאת מדי פעם היה מתגנב חשד ללבנו ועלתה השאלה הבלתי נמנעת, היכן היו לפני 60 שנים, אותם זקנים חביבים שמלווים אותנו בברכה האוסטרית "גרוס גוט".

העובדה שאוסטריה גובלת בשבע מדינות, ושגם כיום יש בה עובדים זרים רבים, משפיעה רבות על אופיה של האוכלוסייה שם. הגיוון באוסטריה ניכר לא רק באוכלוסייה אלא גם בנופים ובמשאבים הטבעיים של המדינה. למעשה, נחשבת אוסטריה לאחת הארצות המגוונות באירופה.

הדנובה, לאורכה נסענו בדרכנו מערבה, היא הנהר השני באורכו באירופה (2,850 קילומטרים), והיא זורמת בחלקה המזרחי של אוסטריה – אחת משמונה מדינות שבהן היא עוברת. הדנובה חולשת על אזור מזרח אוסטריה כולו, והיא הייתה עורק החיים שהביא לאזור עמים רבים ותרבויות שונות החל מתקופת האבן הקדומה. החשיבות ההיסטורית של עמק הדנובה כפרוזדור בין מזרח אירופה למערבה ולים השחור, הבטיחה תחרות מתמדת על האזור. אדמת עמק הדנובה היא האדמה הפוריה ביותר באוסטריה. הודות לאקלים הנוח ולאדמות הפוריות גדלים לאורך הנהר פירות, וטרסות גפנים משתרעות עד לפריפריה של וינה. (ואגב, הדנובה, שכה התפרסמה בצבעה הכול בזכות "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס, אפורה באיזורים מסויימים, בשל זיהום המים...)

עמק הווכאו (Wachau), כ-80 קילומטרים מערבית לווינה, הוא אחד המקומות היפים ביותר באזור מעבר הדנובה. עיירות קטנות וציוריות שוכנות בין מדרונות מיוערים הצבועים בירוק עז, וסביבן כרמים. מצודות ומנזרים חולשים על האזור וצריחי כנסיות מבצבצים מכל עבר. בין כל אלה זורמת לה הדנובה.
אחת העיירות הבולטות ביופיין בעמק הווכאו היא דורנשטיין. העיירה הציורית מונה כ-2,000 תושבים בני מזל, שיכולנו רק להתקנא בהם. כבכל האזור יש בדורנשטיין טרסות הנטועות כרמים, ובקיץ נערכות בה חגיגות בוצרים. בשולי העיירה, על ראש הר, מצויה מצודה מן המאה ה-12 אשר ריצ'ארד הראשון (לב ארי) מלך אנגליה, גיבור מסעי הצלב, הוחזק בה כעציר במשך שלושה חודשים, בשנת 1193. פשעו של המלך היה העלבת קיסר אוסטריה ליאופולד החמישי. ריצ'רד הראשון נתפס ונעצר למרות שעטה תחפושת במהלך מסעו באוסטריה, בדרכו הביתה מארץ הקודש. שחרורו הושג רק לאחר תשלום עצום של כ-35,000 קילוגרמים של כסף. האגדה המקומית מספרת, שמשרתו, בלונדל, הסתובב בעיירה ושר שירים באנגלית, עד שזיהה את קול אדונו קורא לו. שרידי הדרמה הזו מופיעים בדמותם של קפה ריצ'רד לב ארי ומלון בלונדל השוכנים במקום.


בניין הפרלמנט בווינה. צילם: מייקי ליניאל.


אמנם המישור והשפלה הם הדומיננטיים באזור מזרח אוסטריה, אך מרבית שטחה של אוסטריה, המשתרעת על פני כ-84,000 קילומטרים רבועים, הוא הררי. האלפים האוסטרים (שאורכם 1,200 קילומטרים) מתמשכים לאורך 500 קילומטרים ותופסים כשני שלישים משטח המדינה. באלפים האוסטריים מבחינים בין האלפים הצפוניים הבנויים סלעי גיר, האלפים המרכזיים הבנויים סלעי יסוד והאלפים הדרומיים שאף הם בנויים סלעי גיר. בין האלפים הצפוניים פזורים אגמים רבים הסמוכים זה לזה. האגמים הללו מצויים באזור זלצקמרגוט (Zalzkammergut), שבזכותם הפך להיות לאזור תיירות מבוקש. רכסי ההרים מגיעים בזלצקמרגוט לרום של 2,900-3,000 מטרים. הנופים במקום, שקיבלו את הכינוי "גן עדן עלי אדמות", הם מרהיבי עין. הירוק שולט בכל מקום, ופסגות מושלגות משמשות תפאורה מדהימה לערים, לכפרים עם בקתות עץ, לטירות ולארמונות מפוארים, זכר לפארה של הקיסרות ההבסבורגית.
כפי שהשם זלצקמרגוט מעיד, האזור היה אתר עיקרי לכריית מלח, ה"זהב לבן", שהעניק למקום רווחה רבה, על גדות אגם האלשטאט, אחד מני רבים באזור, ולמרגלות הר זלצבורג, המתנשא בשיפוע תלול מגדות האגם, שוכנת העיירה האלשטאט, שההיסטוריה שלה מגיעה 4,500 שנים אחורה. מכרות המלח של העיירה היפיפייה נחשבים לעתיקים בעולם. בעבר כרו בהם כמות מלח כה גדולה, עד שבתקופת הברזל נקראת תקופה שלמה על שם העיר (800-400 לפסה"נ). העיר המרכזית בזלצקמרגוט היא באד אישל, עיר מרפא ונופש מפורסמת.

המלח הוא מקור שמה של העיר זלצבורג, בירת מחוז זלצבורג, ומקור שמו של נהר הזלצאך, שלוחה של הדנובה, שעל גדותיו שוכנת העיר. הזלצאך שימש במשך מאות שנים כעורק תחבורה ראשי להעברת מלח לצורכי מסחר. השילוב שבין הארכיטקטורה הטבעית לבין זו שיצר האדם משווים לזלצבורג מראה קסום במיוחד. הנוף ההררי של העיר משמש רקע לאדריכלות המרשימה שבה, אותה היא חייבת לבישופים ששלטו במקום במאות ה-17-18, ולאדריכלי העיר שהושפעו מהרנסנס האיטלקי ובנו בסגנון הברוק.
החנייה בזלצבורג בעייתית בערך כמו בתל אביב, ולכן הסתובבנו בעיר ברגל. העובדה שראינו בעיר מספר רב של רוכבי אופניים מעידה אף היא על מצוקת החנייה. העיר מתחלקת לשניים: גדת הנהר השמאלית שם שוכנת העיר העתיקה, שכולה מעין מדרחוב אחד גדול, והעיר החדשה בגדה הימנית שם מצויים מרכז העסקים ומרבית בתי המלון.

אחד המקומות היותר מפורסמים בזלצבורג הוא גני מיראבל (יפה נוף), שם צולמה סצנה מהסרט "צלילי המוסיקה". הגנים סובבים את ארמון מיראבל, שבנה הארכיבישוף וולף דיטריך בשנת 1606 כמתנה לפילגשו סלומה אלט. בגנים שוכן גם בית העירייה, שבו נערכת חתונה בכל רבע שעה בערך, וזוגות רבים של חתן וכלה מוסיפים חן למזרקות ולפסלים המתארים נושאים מהמיתולוגיה היוונית.

על העיר כולה חולש מבצר הוהנזלצבורג מן המאה ה-11. מהמבצר, אליו עלינו ברכבל, ערכנו תצפית פנורמית על העיר ועל הנוף המגוון שהיא מציעה.

בכל מקום בעיר חשים את נוכחותו של המוסיקאי וולפגנג אמדאוס מוצרט, שנולד בעיר בשנת 1756. הוא אמנם חי רק 35 שנים, אך השפעתו ניכרת בכל מקום. בית הולדתו של היוצר כמו גם בית מגוריו בתקופה מאוחרת יותר הפכו למוזאונים. בעיר הוקמה אקדמיה למוסיקה, ה"מוצרטאום", ששמה לה למטרה לשמר את המוסיקה של מוצרט. במרכז העיר, בכיכר מוצרט, מוצב פסל של המוסיקאי. גולת הכותרת של הפעילות המוסיקלית היא הפסטיבל הלאומי של זלצבורג שנערך כאן בקיץ, והוא המפורסם בפסטיבלים הרבים של אוסטריה. במהלכי מנגנים, איך לא, את לחניו של הגאון. כדי להשלים חוויה מוצרטית של כל חמשת החושים, אפשר ליהנות משוקולד ומליקר הקרויים על שמו ומאכלסים חנויות שלמות בעיר.

את מערב אוסטריה נהוג לכנות ה"מנוע" של התיירות האוסטרית, ולא בכדי. הטבע חנן את חבל הארץ הזה בנופים קלסיים של הרים גבוהים, שלמרגלותיהם משתרעים אגמים וכפרים ססגוניים. בכפרים בקתות עץ מוקפות בים של ירק ופרחים צבעוניים, ובשדות רועות פרות, שהפעמונים התלויים להן על צוואריהן מהדהדים, כאילו רק כדי להעיר אותך מחלום מתוק על פסטורליה אירופית טהורה.

מערב אוסטריה הוא אזור אתרי הסקי ומקום משכנו של הגרוסגלוקנר (Grossglockner), ההר הגבוה ביותר באוסטריה (3,797 מטרים) ושיאו של רכס הרי הטאורן. לאלפיניסטים היה הגרוסגלוקנר מאז ומתמיד יעד לכיבוש. כבר בשנת 1800 ארגן הבישופ סלס רפרשידט את הטיפוס הראשון אל ההר, אך את כיבוש הפסגה עצמה הוא הותיר לאב הוראש ולמלוויו המנוסים. 50 שנים אחרי כן כבר העפילו לפסגה 100 מטפסים בכל קיץ, וכיום כשמזג האוויר נאה, נראה קהל די גדול על הפסגה.
הגרוסגלוקנר נכלל בשמורה הואה טאורן (Hohe Tauern). ברכס הקרח המסיבי הזה, כאן במרכז אירופה, מצויים חיות וצמחים שהסתגלו לתנאים הקשים של הסביבה. במהלך הנסיעה להר יש תחנות עצירה רבות המאפשרות לצפות על החיים שבגבהים ולהתרשם מהם, ומצמחים כמו אדלווייס, נוריות, גנציאנה, כלניות, דפנה, חמשן ובכור-אביב. אוכלוסיית חיות הבר די דלילה באוסטריה. יעל האלפים (Ibex), צפיר האלפים (Chamois), מרמיטות ואיילים, עדיין שוכנים כאן, אולם דובים, שבעבר חיו פה בשפע, מעטים מאוד כיום. האדלווייס, הפרח הלבן שהוא סמלה המסחרי של אוסטריה, גדל רק באזורים הרריים ומרוחקים, והוא נמצא היום על פי דיווח ה-WWF (World Wild Foundation) בסכנת הכחדה. הגורם העיקרי להיעלמותו של הפרח הוא שיטות הציד של הציידים האוסטריים. הללו מפזרים זבל כדי לגרום לצמיחתו של עשב, שיביא למשיכתן של חיות, אך כתוצאה מכך נכחד האדלוויס. גורמים נוספים הם החקלאות וההתפתחות העירונית שמחסלים את אזורי המחיה הטבעיים של הצמח.
גם האדמה האלפינית בסכנה בשל הטונות הרבות של ואקס סקי ואין-ספור בקתות אלפיניות המשמשות כתחנות ריענון עבור התיירים. באוסטריה, כבמדינות אחרות, ההרים "נכבשו" כמקומות יישוב ומאוחר יותר כאתרי עינוגים.

החקלאות האלפינית שנחשבת התגלמות ההרמוניה בין האדם לטבע, היא בעלת השלכות מכריעות על הצמחייה האלפינית. המתיישבים הראשונים באלפים כרתו עצים כדי לזכות בשטחי מרעה. מאחר שהאדמה הופרתה בצורה משמעותית בידי הבקר, האחו התפתח וצימח עשב עשיר למרעה.

רבים מתושבי האזור עונים על הסטריאוטיפ האוסטרי: נשים לבושות ב"דירנדל", חצאית קפלים ארוכה שנלבשת עם סינר מסורתי ומצנפת, וחולצות עם שרוולים תפוחים. הגברים עוטים ז'קטים חסרי צווארון, כובעים ירוקים ומכנסיים קצרים.
בתחילת הקיץ עולים הרועים לכרי המרעה האלפיניים עם הבקר וחיים בבקתות קיץ. לכבוד הגעתם כמו גם עזיבתם של הרועים מתקיימות חגיגות. בחגיגות אלה עונדים על הבקר פעמונים כבדים וקישוטים לראש. טקסים חקלאיים מוצאים ביטוי בפסטיבלים הרבים שנערכים במשך השנה. לעתים הם כוללים מסורות עתיקות כמו לבישת מסכות וצלצול פעמונים, יודל וקרן אלפים. ההיאבקות האלפינית, שבה המתמודד צריך להצמיד את שתי כתפיו של היריב לקרקע באותו זמן, אף היא חלק מהפסטיבל.

מחוז טירול הנמצא באזור זה של המדינה, גובל עם איטליה, ויש בו כ-640 פסגות המתנשאות לגובה העולה על 3,000 מטרים. תושבי המקום ניחנו בתכונות המזכירות את התושבים הים תיכוניים שמעבר לגבול. כשטיפסנו על מדרונותיו של הר הקיצבילר הורן (Kitzbuheleer Horn), סמוך לעיירה קיצביל, פגשנו חבורת אוסטרים שנפנפו במרץ מעל נתחי בשר על האש. מיד כשראו אותנו, הזמינו אותנו להצטרף אליהם לשולחן שעליו היו בקבוקי בירה רבים (רובם היו כבר ריקים) וכמויות מרשימות של בשר. לישראלים, מתברר, אין מונופול על המנגל, וגם לא על הידידותיות. אחרי שיחה קצרה התברר שרבים מבני החבורה העליזה והמבוסמת ביקרו בישראל. המבוגר שבחבורה, האנס, עוסק בשירותי תיירות כמו רבים מבני המקום. התיירות באוסטריה מספקת כעשירית מהתפוקה הלאומית הגולמית, חלק גדול יחסית למדינה אירופית מערבית. לדבריו, מאז שנת 1991 פחתה תיירות הקיץ של אוסטריה בשיעור ניכר, אולם לא הייתה לכך השפעה על התיירות במערב אוסטריה.


אזור קיצבילר הורן שגובהו 2,000 מטרים, הוא אחד מאתרי הסקי הפופולריים באוסטריה. צילם: מייקי ליניאל.


בין ההרים שוכנת אינסברוק, בירת חבל טירול, שמשלבת את המסורת האלפינית עם התיירות והספורט. באינסברוק שוכנים זה לצד זה אדריכלות הברוק לצד מתקני סקי מעולים שנבנו בשביל אולימפיאדות החורף של השנים 1964 ו-1976. תושבי העיר ורבים מהתיירים הבאים לפקוד אותה הם חובבי ספורט מושבעים שנהנים ממגוון רחב של פעילויות, כמו סקי אלפיני, סנו-בורדינג, וספורט הקרח. השילוב בעיר זו בין ישן וחדש הוא די מרתק. בבוקר התעוררנו לצלילי תזמורת טירולית מסורתית שנגניה התהלכו ברחובות העיר לבושים בתלבושת מסורתית, כמו צעירים רבים מבני העיר שפגשנו בכיכר העיר העתיקה. במרחק לא רב משם, לעומת זאת, סמוך לאצטדיון הספורט האולימפי, פגשנו מאות בני נוער שאך זה התעוררו משנת הלילה במכוניות או באוהלים, מוקפים בהררי פחיות ובקבוקי בירה, לאחר שבילו בפסטיבל רוק, מעין "וודסטוק" מקומי שנמשך ימים אחדים.
אוסטריה היא ארץ של יופי נטו, שלמעשה מגיע לנו הישראלים, אבל משום מה נפל בחלקה של אומה אחרת. וכמו שאמרנו בתחילתו של דבר, אוסטריה הייתה עבורנו חוויה של טבע ונוף נטו, עם "דור שלא ידע את פרעה".

תודה לאוסטריאן אייר ליין על העזרה בהפקת הכתבה.

ביבליוגרפיה:
כותר: אוסטריה : צלילי המוסיקה
תאריך: אפריל 1998 , גליון 30
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב