איכות הסביבה בישראל מחבר: ד"ר אורי מרינוב

חזרה3

רבים חושבים, כי העיסוק באיכות הסביבה הוא תולדה של הפיתוח הכלכלי במחצית השנייה של המאה ה- 20. אולם האמת היא שהעם היהודי היה ער לבעיות הסביבה כבר משחר ההיסטוריה. נמצאו עדויות רבות המוכיחות שאבותינו הבינו את המשמעות ואת החשיבות שיש ליחס למשאבי הטבע - המים, הקרקע, האוויר והצורך בשמירתם.

כך אנו מוצאים במקרא התייחסות לנושאים כגון שמירת הניקיון הציבורי, מיקום ובניית מתקנים הגורמים למטרדים, חשיבות של נטיעת עצים ועוד. סביר להניח, כי חוקים אלה נשמרו בארץ-ישראל עד לחורבן בית שני ואפשרו לתושבי הארץ לקיים חקלאות ומסחר ברמה סביבתית גבוהה יחסית. לאחר החורבן ובמהלך השנים עד להקמת התנועה הציונית עברה הארץ שינויים אקולוגיים רבים, יערות נגדעו ומערכות המים וההשקיה נחרבו.

מעניין לראות, כי אחד הנושאים הראשונים שבהם החלה התנועה הציונית לטפל, היה הנושא הסביבתי-אקולוגי. לפני יותר מ- 90 שנה הוקמה הקק"ל, שלבד מתפקידה לגאול אדמות הוטל עליה התפקיד של שיקום היערות בארץ וייבוש הביצות. כיום, כשבכל העולם מדברים על הצורך בשמירת היערות, יש להעריך כפליים את החזון של אלה שהגו את הרעיון והוציאוהו אל הפועל.

החלוצים הראשונים מצאו את הארץ כפי שהותירו אותה המלחמות וההזנחה. במהלך החצי הראשון של המאה ה- 20 התפתחה בארץ כלכלה המבוססת על חקלאות ומסחר ומעט תעשייה, אשר יחד עם הפעולות שנעשו לשימור הקרקעות, ייעור ומניעת סחף, שיפרו במידה ניכרת את המצב הסביבתי בארץ-ישראל. ככל הידוע לנו, הקרקע, המים, האוויר והים היו במצב סביבתי סביר: לא נרשמו אירועי זיהום מיוחדים, הים היה נקי, האוויר לא מזוהם, ובנחלים זרמו מים נקיים.

מצב זה נבע מהעובדה שלא הייתה בארץ תעשייה כבדה. התחבורה הייתה דלילה, והחקלאות הייתה בעיקרה מכנית ואורגנית, כמעט ללא שימוש בכימיקלים.

השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת יום הכיפורים הביאו לשינוי דרסטי במצב איכות הסביבה בישראל. בשנים אלה חלה התפתחות כלכלית מהירה. קצב הגידול הכלכלי היה 10% - 12% בממוצע לשנה. האוכלוסייה גדלה בקצב של 2.9% לשנה, והוקמו 30 ערים חדשות. התפתחה תעשייה כימית ופטרוכימית והוקמה רשת תחנות כוח. החקלאות עברה מהפכה, תוך שימוש אינטנסיבי בכימיקלים כדשנים וחומרי הדברה, ומספר כלי הרכב הוכפל מדי 10 שנים.

כל זה נעשה כמעט ללא התחשבות באיכות הסביבה. אמנם היו חוקים כגון חוק התכנון והבנייה, חוק כנוביץ, חוק רישוי עסקים ואחרים, אך הם לא נאכפו כמעט. בתחילת שנות ה- 70 המצב הסביבתי בארץ היה בכי רע. הים היה מזוהם בשפכים, וחופים רבים נסגרו לרחצה. הכנרת, מאגר המים המרכזי של המדינה, עברה שינויים אקולוגיים שהעמידו בספק את יכולתה לספק מים לאוכלוסייה, אירועים של זיהום אוויר נרשמו בחיפה, תל-אביב ובאר-שבע. הנחלים הפסיקו לזרום והפכו למובילי שפכים. לא היה כל פיקוח ובקרה על השימוש בחומרים כימיים רעילים, פסולת הושלכה ללא טיפול, ובאף לא רשות מקומית בארץ לא הוקמו תשתיות לטיפול בשפכים ובאשפה. זאת ועוד, לא הייתה תשתית ארגונית ממשלתית או עירונית לטפל בנושאים אלה, וגם לא נמצאו אנשי מקצוע המסוגלים להתמודד עם הבעיות.

יחד עם זאת ניתן לציין כמה נקודות אור, ובעיקר הטיפול בשמירת הטבע. כבר בתחילת שנות ה- 50 התעוררו מדענים ואנשי קיבוצים והקימו את החברה להגנת הטבע, שחרתה על דגלה את חשיבות שמירת הטבע והמשאבים הטבעיים בארץ. החברה פעלה לחקיקת חוק גנים לאומים ושמורות טבע, ובעקבותיה קמו רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, שהחלו בפעולה מהירה להכרזה על שמורות וגנים. מעשה זה היה בעל חשיבות עצומה לשמירה על אזורים רבים בארץ: גן לאומי הכרמל, מצדה, קיסריה, עין גדי ועוד.

מעניין לציין את הערנות הרבה יחסית שהייתה בארץ לנושא שמירת הטבע והנוף ואת העדר כל התייחסות לסביבה העירונית. לבד מחוק כנוביץ שנשאר כאות מתה ולא נאכף, וכן החוק למניעת זיהום הים, לא נעשתה כמעט כל פעולת חקיקה אמיתית. הייתה אמנם פעילות ציבורית בניסיון למנוע הקמתה של תחנת הכוח רדינג ד' בת"א, אך זו לא הצליחה.

ההתעוררות העולמית בנושאי איכות הסביבה החלה להגיע גם לכאן. במועצה הלאומית למחקר ולפיתוח הוקמה בשנת 1968 ועדה לנושאי איכות מים. בתחילת 1970 הרחיבה המועצה את פעילותה לנושאים סביבתיים אחרים, ויחד עם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הוקמה הוועדה הלאומית לביוספירה ואיכות הסביבה - ויבאס. זאת הייתה ההתארגנות הראשונה בארץ לטיפול בבעיות הסביבה. הוועדה הקימה ועדות משנה, שהחלו לפרסם דוחות על מצב איכות המים והאוויר, הים, הסביבה העירונית ועוד.

ביוני 1972 התכנסה בשטוקהולם ועידת האו"ם לאיכות הסביבה, ולקראת כינוסה הוכן הדו"ח הראשון על מצב איכות הסביבה בישראל. לאחר ועידת שטוקהולם היה ברור שעל המדינה להתארגן לטיפול בנושאי הסביבה.

במארס 1973 הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה במשרד ראש הממשלה, עליו הוטל לתאם בין משרדי הממשלה בנושאי הסביבה, להכין מערכת להפעלת תסקירי השפעה על הסביבה לתכניות פיתוח, ולפרסם חומר מקצועי וחינוכי בנושא. השירות פעל תקופה מסוימת במשרד ראש הממשלה, ואחר-כך הועבר למשרד הפנים, שם פעל ברציפות עד להקמת המשרד לאיכות הסביבה בסוף שנת 1988.

בשנות ה- 70 וה- 80 החלה התעוררות רבה בטיפול בנושאי איכות הסביבה. הצמיחה במשק הואטה, ואילו המודעות לנושאי הסביבה החלה להגיע ארצה, בעיקר בעקבות פעילות ממשלתית ערה בארה"ב ובמערב אירופה. בשנים אלה הצליח השירות לשמירת איכות הסביבה לפעול בכמה מישורים עיקריים:

• אחדות השיקולים הסביבתיים בתהליכי קבלת ההחלטות, בעיקר במסגרת התכנון הפיסי. יועצי סביבה החלו להשתתף בישיבות המועצה הארצית והוועדות המחוזיות לתכנון ולבנייה ולדרוש התייחסות לא רק לנושאי הנדסה וכלכלה, אלא גם לנושאים סביבתיים. בשנות ה- 70 התנהל דיון מקצועי על הקמת תחנת הכוח בחדרה, הראשונה בארץ שהוקמה להפעלה בפחם. בעקבות התערבות אנשי "השירות" הוכן תסקיר השפעתה על הסביבה, על פיו נקבע מיקום התחנה. הוקם מזח הפריקה לפחם בחדרה, ולא הופעל מערך הובלת הפחם מחיפה, והוחלט להטיל את האחריות לפיקוח ולבקרה על התחנה על הרשויות המקומיות השוכנות בקרבתה. כל אלה שימשו ציון דרך לשלב שבו השיקולים הסביבתיים הפכו יותר ויותר למשפיעים ולקובעים בקבלת ההחלטות הקשורות לתכנון ולבנייה.
• הקמת יחידות לאיכות סביבה ברשויות המקומיות. עד לסוף שנות ה- 70 לא היו בידי הרשויות המקומיות כלים מקצועיים להתמודדות עם בעיות קשות של זיהום אוויר, מים, ביוב, טיפול במניעת רעש, סילוק פסולת ועוד. ה"שירות" הצליח להניע את משאבי משרד הפנים להקמת יחידות מקצועיות בערים הגדולות וכן להקים איגודי ערים מיוחדים, אשר הצליחו במשך השנים להיות חלק אינטגרלי מתהליכי קבלת ההחלטות במישור המקומי, ובמיוחד בכל הקשור ברישוי עסקים, ניטור ופיקוח עירוניים.
• החדרת המודעות לנושאי הסביבה בקרב מקבלי ההחלטות והציבור הרחב. פעולות רבות נערכו על מנת להחדיר את החשיבות בשמירת המשאבים הטבעיים של ישראל לדורות הבאים. פעולות חינוך, הסברה, תחרויות, כנסים, תערוכות וימי עיון החלו לתת את אותותיהן. גם ארגונים ציבוריים כגון החברה להגנת הטבע והמועצה לארץ-ישראל יפה שילבו את נושאי הסביבה העירונית בפעולותיהם. ה"שירות" פרסם דוחות מקצועיים רבים, כולל דו"ח שנתי על מצב איכות הסביבה בארץ. בכנסת הוסב שמה של ועדת הפנים לוועדת הפנים ואיכות הסביבה.
• שנות ה- 80 החלה פעולה לאכיפת חוקי איכות הסביבה. "צווים אישים" הוצאו לאכיפת החוק למניעת מפגעים על תחנות כוח ובתי זיקוק. הייתה זו הפעם הראשונה שחוק כנוביץ נאכף בארץ באופן יסודי ומקצועי. כתוצאה מכך פחת זיהום האוויר בחיפה ובאשדוד במידה ניכרת. הוקמה יחידה מיוחדת למניעת זיהום הים, שהצליחה בתוך זמן קצר להפחית את שפיכת הדלק לים ולשפר את מצב חופי הרחצה.

אולם למרות הישגים אלה, ניתן לומר שהנושא הסביבתי עדיין סבל מהעדר תמיכה ציבורית פוליטית מרכזית. למרות המידע הרב שהצטבר, לא נערכו השקעות מספיקות בפיתוח התשתית הסביבתית. רוב הביוב בארץ, למעט בגוש דן, לא טופל כהלכה. הפסולת סולקה לאתרים בלתי מוסדרים שגרמו למטרדים רבים לסביבה. הממשלה אמנם הקימה אתר לסילוק פסולת רעילה, אך הוא לא הופעל כהלכה, וחלק ניכר מהפסולת לא הגיע אליו. לרוב המפעלים בארץ לא היה רשיון עסק, ולאלה שניתן רישיון, הוא לא כלל תנאים להבטחת איכות הסביבה כנדרש בחוק. למרות הקמת "השירות לשמירת איכות הסביבה", נשאר הטיפול הממשלתי מפוצל בין משרדים רבים, שלא תמיד השכילו לשתף פעולה ביניהם.

מפנה רציני חל בסוף שנת 1988. הוקמה ממשלה חדשה, בה הוקם לראשונה גם משרד לאיכות הסביבה, ובראשו השר רוני מילוא. הקמת המשרד הייתה משאת נפשם של כל העוסקים בנושאי הסביבה, אך שאר המגזרים במשק ראו בו איום על האינטרסים המיוחדים שלהם. אולם הקמת המשרד שידרה מסר פוליטי-חברתי מובהק הקובע, שהנושא הסביבתי הפך להיות לגיטימי ובעל משמעות וייצוג ליד שולחן קבלת ההחלטות.

עם הקמת המשרד נעשה מאמץ לאחד בתוכו את מרב הפונקציות, התפקידים והיחידות ממשרדי ממשלה אחרים. כך למשל, הועברה "רשות הגנים הלאומיים" ממשרד ראש הממשלה, וחלק ניכר מאנשי משרד הבריאות אשר עסקו בנושאי סביבה, השתלבו במשרד החדש. בהמשך הועברה גם "רשות שמורות הטבע" למשרד, ולאחרונה אוחדו שתיהן במסגרת אחת. גם היום, עדיין לא הועברו אליו כל נושאי הסביבה. כך למשל נשאר נושא הטיפול בשפכים מפוצל באחריות משרדי הבריאות, הפנים, הסביבה והתשתיות הלאומיות. רישוי חומרי הדברה עדיין בידי משרד החקלאות. הטיפול בפליטות כלי רכב בידי משרד התחבורה ועוד. אולם אין ספק, כי בשנות ה- 90 חל מפנה חשוב ביותר במעמדו של הנושא הסביבתי בארץ.

המשרד לאיכות הסביבה גדל והתרחב, נחקקו חוקים חדשים, ונוספו לו סמכויות ותפקידים המאפשרים לו לפעול בצורה אפקטיבית יותר. אך החשוב מכל שקרה הוא ההכרה המשותפת כמעט לכל התושבים כי נושאי הסביבה הם בנפשנו. המודעות הסביבתית הפכה להיות נחלת כל הציבור, אם כי אנו עדיין רחוקים מהמצב בו מודעות זאת הופכת גם לפעילות אקטיבית.

לקראת סוף שנות ה- 90 חלה גם התקדמות ניכרת בהבנתנו את הבעיות הסביבתיות הגלובליות. אם בתחילת שנות ה- 70 עיקר דאגתנו היה לנושאים מקומיים ואזוריים, הרי עתה ברור לכול כי לחלק ניכר מנושאים אלה יש פתרונות טכנולוגיים ברורים, ואילו בעיות סביבתיות גלובליות - הן המעיקות ביותר על עתידנו.

במישור המקומי הנושאים המעניינים את האזרח הם בעיקר בתחום מטרדי הרעש הנגרמים מתחבורה וממוסדות בילוי. לאחרונה החל הציבור להתעניין גם בנושא הקרינה, במיוחד של אנטנות, אם כי רוב המחקרים מראים שזאת אינה מהווה בעיה מהותית. בעיות זיהום האוויר העיקריות הן בעיקר במרכזי הערים כתוצאה מפליטת כלי רכב.

ברמה האזורית והארצית נשארו מספר נושאים המחייבים התייחסות: חלק ניכר מהשפכים אינו מטופל כראוי, הפסולת העירונית והתעשייתית אינה מסולקת לאתרים מוסדרים, וקיימת סכנה אמיתית לזיהום מי התהום. הצרכן הישראלי מוטרד גם מנוכחות של שאריות חומרי הדברה במזון ומריכוזים גדולים של חומרים מסוכנים המאוחסנים בקרבת אזורי מגורים. אולם לרוב הנושאים האלה קיימים פתרונות טכנולוגיים, ובמאמץ והשקעה מעטים ניתן לטפל בהם.

הבעיה הסביבתית העיקרית שלנו על סף המאה ה-21 היא היכולת שלנו כעם, כמדינה ואפילו כעולם לשרוד. בעבר, הסכנה היחידה לשלומו של העולם נבעה מהנשק הגרעיני בעת מלחמה עולמית. עם התפרקות הגוש הסובייטי, הסכנה ממלחמה כזאת התמעטה, אם כי הסכנות לסביבה משימוש באנרגיה גרעינית לייצור חשמל וממצבורי הנשק שלא פורק הן עדיין גדולות ביותר. אך בשנים האחרונות אנו מודעים לסכנות פוטנציאליות אחרות המעיבות על יכולתנו להמשיך להתקיים בעולם זה. כתוצאה משריפת דלק פחמימני (פחם, נפט, בנזין) נוצר גז דו תחמוצת הפחמן, הגורם לעליית הטמפרטורה על פני כדור הארץ ויוצר "אפקט חממה". ריכוז גז זה ומספר גזים אחרים (כגון המתאן) באטמוספירה גובר והולך, וכתוצאה מכך יחולו בעתיד שינויים משמעותיים במזג האוויר, ובעקבותיהם עלייה בפני האוקיינוסים והצפת אזורים בקרבתם. השימוש בחומרים כימיים מסוימים גורם לפגיעה בשכבת האוזון המגינה עלינו בפני הקרינה האולטרה סגולית. קרינה זאת גורמת לפגיעה בבריאות בני האדם ובעלי החיים.

ואולם הסכנה הגדולה ביותר המאיימת עלינו היא התפוצצות האוכלוסייה. כיום חיים בעולם קרוב ל- 6 מיליארד תושבים, ומדי שנה נוספים יותר מ- 80 מיליון נפש. תושבים אלה זקוקים למזון, מים, אנרגיה ולמשאבים רבים אחרים, שחלקם נמצא בכמויות מוגבלות.

כאן אנו מגיעים למושג של פיתוח בר קיימא. מושג זה החל להשתרש בסוף שנות ה- 80, והוא עומד להיות בעל משמעות רבה יותר לעתיד העולם. פיתוח בר קיימא הוא פיתוח כלכלי המאפשר רמת חיים נאותה לדור הנוכחי, מבלי לפגוע בסיכוייו של הדור הבא ליהנות מרמת חיים דומה. אנו חיים בעולם בעל משאבים מוגבלים, ועלינו ללמוד כיצד להשתמש בהם בתבונה כדי לא לבזבזם. אם הדבר נכון לגבי העולם, על אחת כמה וכמה שהדבר נכון לגבינו בארץ. אנו חיים במדינה קטנה וצפופה. כבר היום צפיפות האוכלוסין בארץ היא מהגבוהות בעולם. כמות הקרקע העומדת לרשותנו מוגבלת, וחובה עלינו לעשות כל מאמץ על מנת לשמור עליה לכל המטרות להן היא מיועדת - ייצור מזון, מגורים, שמירת טבע, שטחים פתוחים ועוד.

יש בינינו הטוענים כי קיימת הגזמה רבה בטענות אנשי איכות הסביבה. לזיהום יש פתרונות טכנולוגיים. אנרגיה יש בשפע מהשמש, וכל מה שצריך זה לדעת להשתמש בה. מים יש בשפע מהים, וכל מה שצריך הוא להמתיקם ולשלם מחיר גבוה יותר עבורם. מזון ניתן לייצר בכמויות וביעילות גבוהה יותר במתקנים חרושתיים, וקרקע ניתן לחסוך על-ידי הקמת מגדלים רבי קומות.

קשה לחזות כיצד יתפתחו הדברים. מה שברור הוא שהנושא הסביבתי והשימוש במשאבי הטבע יהפכו תוך זמן קצר לנושאים המשמעותיים והחשובים ביותר בחיי האדם הן בארץ והן בעולם. הערכים של חיסכון והסתפקות בפחות יהיו הרבה יותר דומיננטיים. תרבות הצריכה תשתנה. האדם יצטרך להיות זהיר יותר בפעולותיו ויגביל את עצמו לרמת צריכה שלא תפגע ביכולת ילדיו להמשיך ולהתקיים. נושאי הסביבה יהפכו לבעלי מעמד מרכזי וחשיבות עליונה.

יש המשווים את העולם לצלחת "פטרי" לגידול חיידקים. לאחר תקופה קצרה של גידול מהיר נגמר המזון בצלחת, ואוכלוסיית החיידקים מתה. אחרים משווים את העולם לספינת חלל, שגם בה משאבי המים והמזון מוגבלים. חללית כזאת המשתמשת באנרגיית השמש, ממחזרת את המים והפסולת, ויש שיתוף פעולה מלא בין כל השוכנים בה - מסוגלת לטוס בחלל לתקופה ארוכה מאוד. האם יהיה העולם צלחת פטרי או ספינת חלל - זה תלוי רק בנו.