עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא


תנ"ך
מחברת: מתיה קם


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3


 

כללי


השם 'תנ"ך' הוא ראשי תיבות של המילים: תורה, נביאים, כתובים.
התנ"ך נקרא גם ספר הספרים – כי הוא ספר היסוד של עם ישראל, והוא נקרא גם מקרא – כי נוהגים לקרוא בו בקביעות.
התנ"ך מורכב מ- 24 ספרים, הראשון שבהם – ספר בראשית, והאחרון על-פי החלוקה המקובלת – ספר דברי הימים.
ספרי התנ"ך מתחלקים לשלוש קבוצות:
תורה – ובה חמישה ספרים, הנקרים גם חמישה חומשי תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
נביאים – ובהם ספרי הנביאים הראשונים – יהושע, שופטים, שמואל (א, ב) ומלכים (א,ב) וספרי הנביאים האחרונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר.
כתובים – ובהם הספרים האלה:
שלושה ספרים גדולים: תהלים, משלי, איוב.
חמש מגילות – רות, שיר השירים, קהלת, איכה, אסתר. ספר דניאל, ספרי עזרא ונחמיה (הנחשבים לספר אחד); דברי הימים (א, ב) – שהם קיצור ההיסטוריה של עם ישראל עד שיבת ציון (כולל).


לקריאת חומר על התורה.



 

החלוקה הפנימית של התנ"ך


כל ספרי התנ"ך מחולקים לפרקים ולפסוקים. ספרי התורה מחולקים גם לפרשות.
החלוקה של ספרי התורה לפסוקים ולפרשות היא חלוקה יהודית מקורית. לא כן החלוקה לפרקים. זוהי חלוקה נוצרית שנעשתה תחילה בידי המעתיקים הנוצרים של תרגום התורה ליוונית וללטינית.
החלוקה הסופית לפרקים נעשתה בידי כומר קתולי מאנגליה. הוא קבע בשנת 1205 את החלוקה לפרקים המקובלת עד היום.
בשנת 1516 יצא לאור בונציה שבאיטליה התנ"ך העברי הראשון עם החלוקה לפרקים, וממנו התפשטה השיטה לכל דפוסי התנ"ך. לא תמיד מתאימה החלוקה לפרקים לתוכן, ולפעמים היא אפילו מנוגדת למסורה. למרות זאת נאלצו היהודים לקבל את חלוקת הפרקים הנוצרית, וזאת מכיוון שבתקופות שונות כפו השלטונות על היהודים ויכוחים עם אנשי דת נוצרים, שציטטו מובאות מן התנ"ך על-פי אותה החלוקה לפרקים.


עמוד מספר בראשית פרק לא.
© מטח / צילום: יורם וינברג.


 

התנ"ך מפרש את עצמו


לספרי התנ"ך נכתבו במהלך הדורות אלפי ספרי פרשנות, אבל תחילת הפרשנות המקראית נמצאת כבר בתנ"ך עצמו. כך גם בסיפור יעקב ועשיו: לסיפור על האחים בספר בראשית יש התייחסות ופרשנות בספרי התנ"ך המאוחרים יותר.
לדוגמה: על לידת יעקב נאמר בספר בראשית: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (בראשית כ"ה 26).
בספר הושע, אחד מספרי הנביאים האחרונים, מתייחס הנביא הושע לסיפור יעקב ועשיו שהתרחש כאלף שנים לפני תקופתו - תקופת הבית הראשון. וכך אומר הושע על יעקב: "בבטן עָקַב את אחיו" (הושע י"ב 4).


"בבטן עקב את אחיו".
© מטח / צילום: יורם וינברג.

 

מילה מנחה


מילה החוזרת בתוך קטע בתנ"ך (בשינויים קלים), והחזרה שלה משמעותית להבנת הקטע. לא כל מילה חוזרת נחשבת למילה מנחה. הקביעה שמילה מסוימת היא מילה מנחה תלויה בין השאר במשמעותה, בתרומתה להבנת הקטע ובמספר הפעמים שהיא מופיעה בתנ"ך.
בסיפור קין והבל (בראשית פרק ד פס' א-טז) המילה "אח" (אחי, אחיך, אחיו) מצויה שבע פעמים, ומתוכן - שש פעמים בארבעת הפסוקים ח-יא. המילה אינה נדירה בלשון המקרא, אבל כאן היא מצויה בצפיפות גדולה במיוחד.
כנגד זה הצירוף "לך לך" – הנדיר במקרא – מופיע פעם אחת בתחילת סיפורי אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית פרק יב פס' א), ופעם אחרת במרחק עשרה פרקים, בסוף סיפורי אברהם: "ולך לך אל ארץ המריה" (בראשית פרק כב פס' ב). מלבד אלו יש בתנ"ך רק עוד מקום אחד שבו מופיע צירוף דומה (בלשון נקבה): "לכי לך" (שיר השירים פרק ב פס' י, יג).
גם המילה "אח" וגם הצירוף "לך לך" נחשבים באותם מקומות למילים מנחות, כי יש בחזרות שלהם משמעות מיוחדת.



 

דוד בן גוריון: החינוך עברי - והתנ"ך


"… חינוך עברי אינו כרוך בלימוד השפה בלבד. חינוך עברי פירושו גם היכולת להעביר את יצירות המופת היהודיות הגדולות של כל הדורות. ראש וראשון הוא, כמובן, התנ"ך. גולת הכותרת של גאונות היצירה היהודית ומקור האמונה ותורת המוסר של עם ישראל. התנ"ך הוא אשר היה מקור הגותם היוצרת לכתביהם של דורות היהודים שבאו אחריו, מסמך הזהות היקר של העם היהודי, בן לוויתם בכל נדודיהם. מה שכונה בפי מישהו "מולדת מטלטלת". התנ"ך הוא הספר המוכר ומאריך הימים ביותר בעולם.
התנ"ך עודנו יצירתו הגדולה והנעלה ביותר של העם היהודי מבחינה לאומית, היסטורית, דתית ותרבותית, וכן מבחינת המוסר הכלל עולמי. בתנ"ך ימצא כל יהודי, דתי ככופר בעיקר, את מקורותיו, שורשיו ההיסטוריים והמוסריים." *

ובמקום אחר כתב דוד בן גוריון: **
"שום ספר אחר לא מילא תפקיד כזה בחיי העמים כאשר עשה זאת ספר הספרים בחיי העם היהודי, ועל ידי כך גם בחיי העמים הנוצרים והמוסלמים. ספר זה הנחיל למין האנושי ייעודים מוסריים עליונים אשר טרם נתקיימו בשלמותם עד היום הזה…"

* משה פרלמן, דוד בן גוריון, זמורה ביתן - מוציאים לאור, תשמ"ח - 1987, עמ' 248 - 249.
* * דוד בן גוריון, חזון ודרך, עם עובד, תשי"ח - 1957, כרך שלישי, עמ' 139.



 

אוריאל סימון: מעמד המקרא בחברה הישראלית: ממדרש לאומי לפשט קיומי

(2)
"ממרכז הזירה התרבותית נדחק המקרא לשוליה, קסמו פג. קם דור חדש שאינו מכיר עוד בחובה להיות מעורה בספרות הלאומית הקאנונית כדי להיחשב לאדם משכיל, והמתקומם ברב או במעט נגד הכפייה הממלכתית ללמוד תנ"ך באמצעות שוט בחינת הבגרות. הגאווה בגדולת המקרא הולכת ומתחלפת בניכור כלפיו, והשאיפה לבקיאות בכתובים מפנה את מקומה לבורות שאין מתביישים בה. כדי שאפשר יהיה לעמוד על עומק השינוי ולהתחקות אחר גורמיו מן הראוי לפתוח בבחינת המצב בימים הלא רחוקים שבהם היה המקרא ברום מעמדו בחברה הישראלית."



 

אוריאל סימון: מעמד המקרא בעידן החלוצי וב"דור המדינה" - ספר הקודש של הציונות החילונית


"המפעל הציוני הגדיר את עצמו בלשון המושגים המקראית כ"שיבת ציון" (תהלים קכו 1), וראה בתחיית המקרא - רוצה לומר בהעמדת לימוד המקרא במרכז תכנית הלימודים של בית הספר העברי - חלק אינטגרלי של תחיית העם, תחיית ארצו ותחיית לשונו. השיבה לארץ ציון וירושלים, לקוממיות הלאומית של ימי הבית הראשון, לעבודת האדמה ולגבורת המלחמה, ולדיבור וליצירה בשפתם של עמוס וישעיהו, קיבלה השראה… מן המקרא, המגלם את משימות הדור ואת חזונו…
מנהיגים, סופרים ומחנכים האמינו, שמצד אחד - המקרא מקנה תוקף לציונות, באשר הוא מעיד על הבעלות של ישראל על הארץ הקרויה על שמו, וצופה מראש את שיבת הבנים לגבולם, את בניין הארץ(3) ואת קיבוץ הגלויות,(4) ושמצד שני - הציונות מאדירה את התפארת של ספר הספרים, באשר היא מממשת את נבואותיו ומאשרת בכך את אמיתותו הנצחית. כך היה המקרא לפירוש מרומם של ההווה, כפי שההווה היה לפירוש ממחיש של המקרא.(5) …וכפי שההיסטוריה העניקה למפעל הציוני הצעיר שורשים במעמקי הזמן, כך העניקה לו הגאוגרפיה המקראית על אתריה עמוסי הזיכרון תחושת שייכות למקום, ואילו הארכיאולוגיה המקראית העניקה לעולים שזה מקרוב באו ולבניהם אחריהם הוכחות מוחשיות להיותם מקומיים בארץ הישנה-החדשה."
- - - - -
על רקע המשבר העמוק שבו נתונה הציונות - הן כהשקפת עולם והן כתנועת המונים - קובע
סימון:(6)
"…הציונות הולכת ומאבדת את תוקפה כדת חילונית, והתנ"ך חדל לשמש לה ככתבי קודש. ככל שזוהרה של הציונות הרומנטית הועם, שתחושת הנס שבתקומה כהתה, ושגאוות הייחוד הלאומי נחלשה, כך הלך והעמיק הפער שבין ההווה הריאלי לבין העבר המיתולוגי… ובאין כלי פרשני להתחבר אל התנ"ך, נתערער מעמדו כמקור של השראה והכוונה. קסמו של המקרא פג."

את דבריו מסיים אוריאל סימון בנעימה אופטימית (זהירה), תוך ציון הסימנים המתרבים בציבור הישראלי והמעידים (אולי) על התעניינות מחודשת בהגדרת הזהות האישית והקולקטיבית ועל חיפוש נורמות וערכים כמשקל נגד לניכור ולציניות: (7)
"…אם אכן יש ממש בסימנים הרבים המבשרים את ראשיתה של תקופה חדשה, המאופיינת ברתיעה מן הציניזם והניהליזם ובהכרה גוברת בברכה שבהגדרת זהות אישית וקיבוצית, במחויבות לנורמות ולערכים, בהשתאות מגדולה רוחנית, אזי רבים הסיכויים שיחפשו את כל אלה קודם כול בספר המופלא, העומד כמעט שכוח במדף התחתון של "ארון הספרים היהודי"."


(1) אוריאל סימון, מעמד המקרא בחברה הישראלית: ממדרש לאומי לפשט קיומי, יריעות א, הוצאת ארנה הס, תשנ"ט - 1999, עמ' 8-7 (בהשמטת מקצת הערות המחבר).
(2) הכיתוב על הסמל של עיריית תל אביב הוא "אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית" (ירמיהו לא 3).
(3) במשכן נשיאי ישראל באולם הקבלה הראשי חקוק על הקיר: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו 24).
(4) ביטוי מובהק לכך יש בשמות המקראיים של המושבות הראשונות: פתח תקווה (על-פי הושע ב 17), ראש פינה (על-פי תהלים קיח 22), נס ציונה (על-פי ירמיהו ד 6) יסוד המעלה (על-פי עזרא ז 9) וראשון לציון (על-פי ישעיהו מא 27).
(5) אוריאל סימון, שם, עמ' 24.
(6) שם, עמ' 34.

ביבליוגרפיה:
כותר: תנ"ך
מחברת: קם, מתיה
שם  הספר: מחויבות חברתית דרך סיפור רות המואבייה
מחברת: קם, מתיה
תאריך: 1999
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. המידע שלפניך הוא לקט המבוסס על תוכנית מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך. כתבה: מתיה קם. המידע והתמונות במאגר זה מיועדים לשימוש אישי, לצורכי לימוד בלבד.
הערות לפריט זה: החומר לקוח גם מתוך הלומדה ''המסע בעקבות הכתר''.