|
 |
 |
 |
 |
חזרה3 |
כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום שבו זוכרים ומנציחים את זכרם של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע לראשונה על-ידי הכנסת בשנת תשי"א – 1951 ונקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות"; בשנת תשי"ג – 1953, במסגרת חוק יד ושם, נזכר כ"ז בניסן בשמו הנוכחי – "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". ורק בשנת תשי"ט – 1959, בעקבות מאבקם של ניצולי השואה, קבעה הכנסת בחוק את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. על-פי חוק זה, ביום כ"ז בניסן נסגרים כל מרכזי הבילוי והבידור, וטקסי זיכרון מיוחדים נערכים בכל רחבי הארץ. עצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה מתקיימת בערב יום השואה ולמחרת בבוקר ב"יד ושם" בירושלים. כאשר כ"ז בניסן הוא יום שישי, מקדימים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום חמישי, כ"ו בניסן.
התאריך כ"ז בניסן מציין את מרד גטו ורשה. מאחר שהמרד פרץ בערב פסח (י"ד בניסן), הועלו בכנסת תאריכים שונים שאינם קרובים מדי לחג הפסח – אך שייכים לתקופת המרד בגטו ורשה. וכך נבחר יום כ"ז בניסן.*
* תודה לד"ר רוני שטאובר, מן המכון לחקר האנטישמיות, אוניברסיטת תל אביב.
 |
מרד גטו ורשה |
בקיץ 1942, במהלך הגירוש הגדול של יהודי גטו ורשה למחנות ההשמדה, הקימו חברי תנועות הנוער החלוציות בגטו את הארגון היהודי הלוחם, שבראשו עמד מרדכי אנילביץ'. בגטו הוקם בית מלאכה קטן לייצור נשק, ולתוך הגטו הוברחו כלי נשק מעטים. עד לאביב של שנת תש"ג – 1943 נותרו בגטו ורשה 60,000 יהודים (מתוך 400,000 שהוכנסו לגטו בשנת 1940). מסיבות שונות התקשו הנאצים לארגן את משלוח היהודים שנותרו בגטו למחנות ההשמדה. וכאשר ניסו לבצע גירוש בחודש ינואר 1943 – נתקלו לראשונה בהתנגדות מזוינת של היהודים; הגירוש הופסק, והגרמנים החליטו לפנות את הגטו "בפעולה מיוחדת". וכך, בערב פסח של שנת תש"ג – 19 באפריל 1943 – פתחו הנאצים בהתקפה על גטו ורשה. הם תכננו פעולה שתימשך שלושה ימים, אך בפועל נמשכה הלחימה בגטו כחודש ימים! מול כ- 2,000 אנשי צבא גרמנים ואנשי אס.אס. מצוידים היטב בכלי נשק ותחמושת, התייצבו כ- 700 צעירים וצעירות יהודים חסרי ניסיון צבאי וברשותם רק נשק דל ומועט. הלוחמים והלוחמות של גטו ורשה הפכו את תעלות הביוב של הגטו, את המרתפים ואת הכוכים לעמדות צבאיות ולחמו נגד האויב הנאצי בנחישות ובגבורה חסרת סיכוי. שאר יהודי הגטו התבצרו בבונקרים, וסייעו ללוחמים ככל שיכלו. ביום 8 במאי נפל הבונקר ברחוב מילה 18 ונהרגו מפקד המרד, מרדכי אנילביץ' והגרעין העיקרי של הלוחמים. הלחימה בגטו נמשכה עד יום 16 במאי, שבו חוסל הגטו סופית.
ממכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ, מפקד גטו ורשה
"…נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקות, והשנייה – למעלה משש שעות…
לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. בכל הבונקרים שבהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר… העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו.
היֵה שלום יקירי, אולי עוד נתראה. העיקר – חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה."
מ' אנילביץ'
גטו [ורשה], 23 באפריל 1943
את המכתב כתב (ביידיש) מרדכי אנילביץ' לסגנו, יצחק (אנטק) צוקרמן, שהיה אז בשליחות הארגון בצד הפולני של ורשה, בניסיון להשיג נשק למורדי הגטו בעזרת המחתרת הפולנית.
|
תנועות הנוער והלחימה בגטאות |
בתקופת השואה היה לחברי תנועות הנוער חלק חשוב בפעילות בגטאות – ולאחר מכן גם בפעולות ההתנגדות והמרד. תנועות הנוער – ובהן השומר הצעיר, דרור, עקיבא, בית"ר, הנוער הציוני וגורדוניה – ארגנו מסגרות לימוד בגטאות, קיימו אסיפות ופרסמו בחשאי עיתונים. בכל הגטאות שבהם הוקמו ארגוני לחימה יהודיים השתתפו גם חברי תנועות הנוער, כ- 2,000 במספר, וחבריהן עמדו בראש ארגוני הלוחמים בגטאות המרכזיים, ובהם גטו ורשה.
המרד בגטו ורשה היה ראשון מסוגו; לאחריו פרצו מרידות נוספות בגטאות וילנה, ביאליסטוק וקרקוב.
| ביבליוגרפיה: | ||||||||||||||
|
|
|
חזרה3 |
 |
הדפסה | ||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. | |||||||
|
|||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. |