הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > אישיםעמוד הבית > מדעי החברה > חינוך


יאנוש קורצ'אק : בין ייאוש לתקווה
מחברת: ורד גנור-שביט


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3


 

מהו הרצון?


מהו רצונו של אדם המפעיל אותו או משתקו, בכל רגע בחייו? בשאלות אלה התחבט יאנוש קורצ'אק. יאנוש קורצ'אק שחי בפולין מסוף המאה הקודמת (1878) עד תחילת המאה העשרים (1941), היה רופא, מורה וסופר. הוא התבונן בעניין רב בגבול הדק המפריד בין יאוש לתקווה. באיזון העדין שבין השניים ראה תנאי לרצון המפעיל אדם. בהיותו רופא ומחנך הכיר את המאבק לחיים הן של גוף האדם והן של נפש האדם .

קורצ'אק שאל את עצמו כיצד יש לחנך אדם כדי שירצה להיות אחראי לעצמו, כדי שירצה להתפתח ולתרום להתפתחותם של אחרים, כדי שירצה לחיות - על אף הקשיים. הוא חשב שיש להכין את הילדים גם לצדדים הקשים של חיי האדם ולא רק לצדדים הקלים.

בספרו "כיצד לאהוב ילדים" מזהיר קורצ'אק את המחנכים :

"נתפסים אנו לאשליה, כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של המלאך, שלפיה הכל פשוט ונבון בטיבו, כי יעלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות, את תבוסותינו ונפילותינו ואת העדר נוסחת האושר... וכי רצונך שההתפתחות תבוא לפתע?... וכי בהבחינו בשקר הראשון שלך לא יפסיק בבת אחת להאמין בכל אמיתותיך?... אין בחינוך דבר טוב יותר, מכנותו הגמורה של המחנך עצמו... אפילו האהבה - אסור
לה לקלקל את האמת, כי האמון חשוב מן האהבה."

בספר זה מדגיש קורצ'אק את היכולת להעריך נכונה את מגבלות היחיד ואת מגבלות המציאות. לדעתו זהו הבסיס לחינוך. וכך הוא כותב :

"בן הכפר יודע את תחום שלטונו של האדם. לרוב יש משהו שאפשר לשנותו מעט או לתקנו הרבה על-ידי השגחה ועמל... ולפעמים אין בכוחו של האיכר להועיל מאומה. לעירוני יש מושג נרחב מדי על עצמת האדם... הכל אפשר לקנות וכל קלקול - לתקן... הספרים אומרים מה לעשות, ויוצרים אשליה כי כל דבר אפשר להשיג."

במקום אחר, בספר "כללי החיים" כתב קורצ'אק :

"אם אפשר לשנות איזה דבר, כדאי לחשוב על כך, אך אם הוא מוכרח להישאר כך, לא כדאי לכעוס לשווא... צריך להשלים עם כך, שלא הכל לא תמיד, יכול להיות על הצד הטוב ביותר. יום אחד שמח ויום אחד עצוב. דבר אחד מצליח והאחר לא... שום דבר אינו יכול להיות מושלם בתכלית השלימות..."

בפיכחון, בלא אשליות הסתכל יאנוש קורצ'אק על העולם. הפיכחון הזה בצירוף התקווה להגשים אידיאל - הביאו אותו להקים ולנהל מוסדות חינוך מיוחדים במינם. הוא לא חשב שאפשר לשנות את טבעו של האדם, וגם לא הייתה לו יומרה כזאת כלפי חניכיו. הוא האמין שחשוב ליצור סביבה, שתעזור להפיק את הטוב ביותר מתוך כל הטוב והרע שבהם.

קורצ'אק הנהיג "התערבויות" בבית היתומים שניהל. כל שבת, לאחר ארוחת הבוקר יכול כל תלמיד שרצה לבוא לחדרו ו"להתערב" עם קורצ'אק שבשבוע הבא יצליח לעשות שינוי מסוים בהתנהגותו. לדוגמה: הילד היה מציע שבשבוע הבא לא יריב ולא ישקר. קורצ'אק היה טוען כי הילד דורש מעצמו דרישה מוגזמת, וכדי שההצעה תהיה מציאותית, מוטב שהילד יתחייב לא להשתתף ביותר מחמש קטטות ולא ישקר יותר מעשר פעמים במשך השבוע. ילד שהיה רוצה להשתדל מאוד, היה מתמקח ומתחייב לשלוש קטטות ושבעה שקרים לכל היותר. משחלף השבוע, אם נמצא שהילד העריך את עצמו נכון - זה היה ניצחונו. ניצחון זה, הערכה מציאותית של היכולת, נחשב בעיני קורצ'אק כערך חשוב יותר מעצם ההמנעות באותו זמן מכל מריבה או שקר.
כזו הייתה גישתו גם כלפי המורים -

"המורה צועק? - סליחה אדוני הנכבד וכי מה הוא צריד לעשות, מאחר שהרגיזוהו? אף הוא אדם חי ויש לו עצבים ומחושים משלו, ויש לו דאגות משפחה ואבנים בכליותיו..." (מתוך "כיצד לאהוב ילדים").

מכיון שבני-האדם שונים זה מזה ומניעי ההתנהגות לא תמיד ברורים, דאג קורצ'אק למסד את חוקי ההתנהגות של כל פרט בקבוצה, כדי לאפשר לקבוצה לחיות ביחד.

חוקי המוסד ומערכת הענישה נקבעו על-ידי מחנכים וחניכים כאחד ויועדו גם למחנכים וגם לחניכים. לעבירה על כל חוק נקבע עונש שהרוב החליט שהוא הולם.

לפי רשימת החוקים, העבירות והעונשים, ניהלו החניכים "משפט חברים", שתפקידו הוגדר כ"הגנת בני-אדם". וכך הסביר קורצ'אק בספרו "כיצד לאהוב ילדים" :

"כל מיני אנשים חיים ביחד... לכן על בית-הדין לדאוג, שהגדולים לא יציקו ושהקטנים לא יטרידו את הגדולים, שהחכמים לא ישתלטו או ילעגו לפחות חכמים, שהכעסן לא ירגיז ושהאחרים לא ירגיזו אותו, שהשמחים לא ילעגו לעצובים. על בית-הדין להבטיח, כי לכל אחד יש מה שהוא זקוק לו, שלא יהיו מסכנים ונעלבים... חייבים אנו לנהוג זהירות.
אין בחבורה חברות ואחריות הדדית מוחלטת... אן התערבות המבוגרים בקשייהם של אנשים צעירים צריכה להיות קטנה ככל האפשר..."
( Selected works: How to Love a Child מתוך )


לכן לא המחנך היה בעל הסמכות העליונה וזכות השיפוט, אלא הילדים. הם היו בוחרים ונבחרים ל"פרלמנט" של מוסדם, קיימו בית-משפט לעבירות משמעת, הוציאו עיתון של הפנימיה, שבו כתבו חניכים דעות וחוויות בנושאים אישיים, חברתיים ומוסדיים.

פעם בשנה נערכה הצבעה גלויה ובה סווגו תושבי בית-היתומים ל"חבר", "תושב", "תושב אדיש" ו"מכביד". נמשך השנה הבאה יכול המעונין לפעול לתיקון מעמדו. אחת הדרכים לכך הייתה למצוא חונך בקרב הילדים המבוגרים ממנו, שיעזור לו לעלות מדרגת "מכביד."

פסק-דין 900 היה פסק-הדין הקשה ביותר שאפשר היה לפסוק על עבירות משמעת, ומשמעו: "אבדה תקוותנו כי יוכל לתקן דרכיו בכוחות עצמו - עליו לעזוב את המוסד". אבל גם תלמיד כזה יכול להישאר - אם מצא לעצמו חונך (מחנך או חניך) שהיה אחראי עליו בפני בית-הדין. תפקידו של החונך היה לעזור לילדים חדשים או "מכבידים" ללמוד להיות אחראים לעצמם.

קורצ'אק סמך על הילדים, בכל גיל ובכל מצב, שאם ירצו - יהיו אזרחים אחראים ומועילים. הוא ידע שרצונם קשור ביחס שבין היאוש לבין התקוה שממלאים אותם. לכן היה לו חשוב, בין השאר, שכל יחיד ידע, שאינו בודד במאבקיו. ואכן, החונכים הטובים ביותר היו ה"מכבידים" לשעבר, שהם עצמם למדו לשלוט ברוחם בעזרת חונך.

מי שזכה במוסד של קורצ'אק בקבלה, סובלנות, סלחנות, הומור ויושר, יכול היה לתת הדרכה ברוח זו גם לחניכיו. יתירה מזו, המבוגרים והילדים במוסד היו כפופים לאותם חוקים. כשעברו על החוקים, נשפטו בידי אותם דיינים שנבחרו לערוך את "משפט-החברים".

ידוע מקרה שבו קורצ'אק עצמו "השתולל" ועבר על חוקי ההתנהגות בחדר-האוכל בארוחה המשותפת לכל דרי המוסד. הוא ביקש לדון במשפט-חברים את הילדה שניסתה למנוע ממנו מלהפריע ליד השולחן, וטען שהוא שיחק בקוביות תפוחי-האדמה כרכבת, והרכבת היא שצפרה, ולא הוא שרק בשעת הארוחה... בארכיון המוסד נשאר תיעוד הדיון בין הילדה באלציה לבין קורצ'אק. מנהל המוסד הראה לתלמידיו, שהצדק - היינו כיבוד החוק הקיים ועונש על הפרתו - חשוב ממנו וממעמדו, וגם הוא, כבוד המנהל, יסולק מהמוסד או יענש אם יפר את החוקים.

לכל חונך וחניך הייתה מחברת, כעין יומן משותף, שבה היו מתכתבים. הנה קטעים מיומנו של "מכביד" בן תשע, והחונכת שלו בת שתים-עשרה, שלימים פירסם קורצ'אק בספרו "כיצד לאהוב ילדים":

"הילד: אני ור' דיברנו על איך שהיה לנו בבית... ועכשיו אנחנו פה כמו בבית-סוהר, כי אנחנו לא בבית. וכאשר מישהו אין לו אבא ואמא, אז החיים לא שווים כלום... כשאהיה בן 12 אצא למסע... כשאחזור מהמסע אז אני אתחתן. אבקש ממד לייעץ לי האם עלי להתחתן עם דורה, עם הלה או עם מאניה, כי אני לא יודע את מי לקחת לאישה. לילה טוב.
החונכת: דורה אמרה שאתה נזלן, מאניה לא מסכימה, והלה צחקה.

הילד: הלא אני לא ביקשתי בשביל לשאול אותן, רק כתבתי את מי אני אוהב. עכשיו אני מצטער וגם מתבייש. מה יהיה עכשיו? הלא אני מתבייש לגשת אליהן. בבקשה לומר לי ליד איזה שולחן עלי לשבת כדי להתנהג יפה. וכתבי איזו אגדה ארוכה, ובבקשה לא להראות לשום איש, כי אני פוחד הרבה לכתוב. ואני מאוד רוצה לדעת איך נראה אוסטרלי, איך הם נראים.

החונכת: אם הן לא מתביישות, אז גם אתה אל תתבייש. אי-אפשר לכתוב אגדות בפנקס קטן. אם יסכימו, שב ליד השולחן השלישי. אשתדל להראות לך אוסטרלי. לא אראה לאיש את היומן שלך.

הילד: בבקשה לייעץ לי, כי יש לי צער נורא ואין לי מצפון טהור. למשל, בשיעור, אני לא יודע למה, אבל יש לי תמיד בראש עבירה אחת, ואני פוחד לעשות את העבירה הזאת...

החונכת: יפה עשית שכתבת לי אדבר אתך ואייעץ לך אבל אל תיעלב כשאני אומרת משהו..."
(מתון "עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק").


אין ספק שיתום בן תשע זה היה זקוק מאוד למישהו שיקשיב לו, יעיר לו ביושר, בבגרות, וכשזה נחוץ - בהומור.
התנאים במוסד של קורצ'אק אפשרו לנערה בת 12 להיות כתובת מספקת לצרכים אלה.

קורצ'אק ידע שהפגישה עם חברים היא אחת הסיבות העיקריות שמדרבנות תלמידים ללכת לבית-הספר, ובנה מוסדות שנתנו משנה תוקף ומשמעות ליחסים החברתיים כקרב התלמידים. אבל כשם שראה בחיי חברה דמוקרטיים תנאי ראשון ללמידה, כך החשיב מאוד גם את רכישת הידע השיטתית, הנובעת מסקרנות ומובילה ללמדנות.

קורצ'אק כתב ספרי ילדים אחדים, ואחד המפורסמים שבהם "הנער העקשני", מתאר את המדען לואי פסטר, שכבר מילדותו שאל את עצמו שאלות לגבי כל מה שראה וחווה :

"אנשים קונים סוכר ומלח, אך זה אינו נוגע להם שאלה הם גבישים. מכירים את החלב החמוץ, אד אין חושבים ואין שואלים משום מה החלב מחמיץ?... מפני מה אדם בריא יכול להידבק מאדם חולה? מפני מה אישה אחת יולדת ילד והיא חיה ובריאה, ואישה אחרת מתה? אף היום לא כולם יודעים זאת, או שיודעים משהו מן המשהו. אבל זה, שום איש לא ידע. ואף עכשיו לא הכל רוצים ללמוד ולדעת זאת. אך פסטר היה עקשן בחיפושיו ואמר: אני רוצה לדעת, ואדע, ואדע היטב, והכל בדיוק, ביסודיות. אעבוד ואעשה הכל בעצמי ואחר כך אלמד אחרים."

"... פסטר התחיל כך בעבודתו. בהקשבה שמע ורשם מה שאומרים המלומדים. בעיון קרא מה שכתבו המלומדים בכל העולם. קרא ספרים חדשים וישנים. קרא ספרים של אנשים מלומדים שהיו בזמנו, ושל אלה שכבר מתו... מה המלומדים האלה ידעו? מה חשבו? אילו ניסויים ובדיקות עשו? מה לא עלה בידם ומדוע?
(מתון "הנער העקשני").


מי שרוצה ללמוד איך ללמוד, מוצא כאן את השלבים הבסיסיים לכל פעילות מדעית : הסקרנות מביאה חיפוש, הכרת התחום, כבוד למה שכבר נעשה, והעלאת שאלות לקראת עוד מחקר, עוד ניסוי ותעייה בדרך לגילוי דבר-מה משמעותי, שיימסר לרשות הרבים.

יאנוש קורצ'אק התעניין ברצון המפעיל את האדם וגורם לו לרצות לחיות על אף הקשיים. אבל הוא עצמו לא רצה להמשיך לחיות, כשתלמידיו הובלו למוות בידי הנאצים. אז בחר ללכת אל המוות עם תלמידיו על-אף שהנאצים אפשרו לו לבחור בחיים.

קורצ'אק חינך להוציא את הטוב מתוך הטוב והרע, השלובים תמיד זה בזה, לבחור בתקווה ולא ביאוש, לראות בכל הישג קטן דבר שראוי לחיות למענו, ולא לקוות להישגים נשגבים כדי שלא להתייאש אם לא יושגו. את הרגשתו הוא מבטא דרך תיאור המלך מתיא, יצור דמיוני, גיבור ספרי-הילדים שכתב :

"הוא חש שאין טעם למלחמה בין השחורים ללבנים, ואיננו ממהר לחזור לארצו, שם ממתינים לשובו, ואיננו מצטער שדרש משמר חדש, אשר יעציב את לבו, ואיננו פוחד מן המוות. הוא שלו וכנראה מאושר."
(מתוך "המלך מתיא באי-השומם")

המלך מתיא, שהתייתם ולכן הומלך בעודו ילד, לא זכה להגשים את חלומו לארגון טוב יותר של ממלכתו ולכינון יחסים טובים עם ממלכות אחרות. הוא נאלץ למות במהלך מלחמתו זו. אבל הוא יודע, שחברו וחברתו הטובים ביותר, ימשיכו אחריו. השליחות, שלקח על עצמו - להיטיב להועיל ולהחכים את עמו ואת העמים השכנים - תמשיך להתקיים. כמו המלך מתיא כך גם קורצ'אק.

ביבליוגרפיה:

  1. עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק, קובץ מאמרים, הוצאת אוני' חיפה, האגודה ע"ש קורצ'אק, בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ז.

  2. יאנוש קורצ'אק, כיצד לאהוב ילדים; דת הילד; כללי החיים, ילדות של כבוד, כתבים, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד.

  3. יאנוש קורצ'אק, הנער העקשני, הוצאת אדם, 1978.

  4. יאנוש קורצ'אק, המלך מתיא באי-שומם, תרגם אורי אורלב, כתר, 1979.

  5. Martin Wolins, Selected Works of Janusz Korczak, National Science Foundation, Washington D.C. 1979.



ביבליוגרפיה:
כותר: יאנוש קורצ'אק : בין ייאוש לתקווה
מחברת: גנור-שביט, ורד
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.