עליית שנות ה- 50 : המון תקווה ומעט אמצעים מחברות: צביה פיין; מאירה שגב; רחלי לביא

חזרה3

לפני קום המדינה, גם בימי השלטון הטורקי וגם בימי השלטון הבריטי בארץ, יהודים לא יכלו להגיע לישראל באופן חופשי. הוטלו עליהם הגבלות ונקבעו "מכסות עלייה", כלומר קבעו כמה עולים יקבלו אשרת כניסה לארץ. אפילו בתקופת השואה לא הותרה עלייה חופשית ליהודים נרדפי הנאצים. רק עם הקמת מדינת ישראל העצמאית, במאי,1948 נפתחו שערי הארץ לרווחה. שני עקרונות הנחו את מדיניות העלייה של מדינת ישראל הצעירה: לאפשר עלייה חופשית של יהודים לישראל, ולעודד את העלייה כדי לקבץ מחדש את העם היהודי מכל תפוצות הגולה.
רבבות יהודים ביקשו לעלות לישראל לאחר הכרזת העצמאות. ביניהם שתי קבוצות של יהודים שהיו שרויים במצוקה קשה והיה צורך להעלותם לארץ ללא דיחוי: אוכלוסיית "שארית הפליטה" - יהודים שעברו את אימי השואה באירופה והתקבצו במחנות העקורים במערב אירופה ובמחנות העצורים של הבריטים בקפריסין; ויהודים מכמה ממדינות האיסלאם - שהקמת מדינת ישראל ערערה את מעמדם והיה חשש לביטחונם האישי. ממדינות האיסלאם הועלו כמה קהילות שלמות של יהודים במה שכונה "עליית הצלה". כך הועלו לישראל 130 אלף יהודי עיראק - במבצע שנקרא "עליית עזרא ונחמיה", וכ-45 אלף יהודים מתימן - במבצע "מרבד הקסמים". הועלו גם יהודים מצפון אפריקה, איראן וטורקיה.
במאי 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית בישראל 650,000 נפש. מאותו תאריך ועד סוף שנת 1954 עלו לישראל 740,000 נפש. כלומר, בתוך 6 שנים גדלה אוכלוסיית ישראל פי 2 ויותר רוב העולים הגיעו במשך 3 השנים הראשונות, עד 1951 בתקופה זאת הגיעו בכל חודש 30,000-10,000 נפש. אף מדינה בעולם, ובוודאי לא מדינה שרק הוקמה, לא התמודדה עם הגירה גדולה כזו בתוך זמן קצר כל כך ועם כל השמחה על העלייה - גלי העולים האלה העמידו לפני המדינה קשיים עצומים.
העולים באו ממיגוון רחב של מדינות, תרבויות, עדות ושפות. בכך הייתה עלייה זאת שונה מהעליות שקדמו לה: עד קום המדינה היה עיקר העלייה ממדינות אירופה, ואילו בשנות ה-50 באו עולים רבים מארצות האיסלאם שבאסיה ובאפריקה. אוכלוסייה זאת, על מאפייניה ומנהגיה, הייתה זרה לעולים הוותיקים ולתושבי הארץ.
במרבית משפחות העולים שהגיעו מאסיה ומאפריקה היו הרבה ילדים וקשישים. בקרב עולי אירופה, לעומת זאת, היו מעט ילדים, במיוחד גילאי ,9-5 בגלל השמדתה של יהדות אירופה בתקופת השואה ומיעוט הלידות בתקופה זאת. המצב הבריאותי של רבים מן העולים היה ירוד, והיה צורך לחזקם ולשקמם. רמת ההשכלה של העולים - הן עולי ארצות האיסלאם והן עולי אירופה - הייתה נמוכה מזו של הוותיקים. רובם הגיעו בלי רכוש ואמצעי קיום, ולרובם לא היו מקצועות שנדרשו בארץ.

קליטת העלייה

קליטתם של שלושה רבעי מיליון עולים ב-6 השנים הראשונות לקום המדינה הייתה מבצע אדיר שהישגיו מרשימים ביותר, בעיקר כשמבינים את מצבה החמור של המדינה באותן שנים. לאחר מלחמת העצמאות המדינה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. הממשלה נזקקה למטבע זר כדי לרכוש נשק, ציוד צבאי, מזון וחומרי גלם חיוניים,ולמשאבים נוספים כדי לממן את העלייה הגדולה, שאיש לא היה יכול לצפות מראש את ממ דיה ולהתכונן לקראתה. וכך נאלצה הממשלה להנהיג משטר כלכלי שכונה "צנע" - קיצוב במזון ובהלבשה לכל תושבי המדינה, והגבלת היבוא של דברי מותרות. אפילו על העלייה הוטלו הגבלות, אם כי לתקופה קצרה. כדי לקלוט את העולים החדשים במדינה היה צורך לדאוג להם לדיור ולתעסוקה, והמדינה הצעירה פעלה בשני תחומים אלה במסגרת האפשרויות שהיו בידיה באותה תקופה.

מקימים בתים ויישובים

מאות-אלפי העולים שהגיעו נזקקו לקורת גג, ודירות פנויות כמעט שלא היו בנמצא. מה עשו? היו מי שהצליחו למצוא דיור בכוחות עצמם; אחרים שוכנו על ידי המדינה במבנים ששימשו קודם את הצבא הבריטי ובבתים ערביים שתושביהם נאלצו לעזוב או גורשו; והיו שהצטופפו עם קרוביהם בדירותיהם הקטנות. כאשר לא היו עוד דירות פנויות, שוכנו העולים במחנות עולים ואחר כך בם עברות עד שיימצא להם דיור שלקבע. המחנות והמעברות הוקמו בחיפזון, לא הוכנו בהם תשתיות למערכות של מים וחשמל ולכבישי גישה, ותנאי החיים בהם היו קשים. הכוונה הייתה שהעולים ישהו בהם זמן קצר בלבד. עוד על המחנות והמעברות קראו ב"שביל בצד".

הממשלה הראשונה קבעה מטרות לתכנית הפיתוח ל-4 השנים הראשונות: האחת - הכפלת היישוב היהודי במדינה על ידי עלייה המונית, והשנייה - פיזור האוכלוסייה בכל רחבי המדינה, כדי לבסס את הריבונות הישראלית ולפתח את כל שטחי המדינה. הכוונה הייתה להשאיר כמחצית האוכלוסייה בערים הגדולות, חלק אחר להפנות לשיכונים שנבנו בערים ובמושבות, ואת האחרים להפנות לערים בינוניות וקטנות וליישובים כפריים שיוקמו בצפון הארץ ובדרומה. הייתה תכנית להעביר גם חלק מהאוכלוסייה הוותיקה לאזורים אלה, אולם מי שכבר התבססו ביישובים הוותיקים במרכז הארץ לא רצו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזורי פיתוח חדשים, וכך נשלחו למקומות אלה העולים החדשים, שרובם היו חסרי אמצעים כלכליים, לא היה להם מידע על האפשרויות בארץ והם היו תלויים ברשויות לצורך השגת דיור ותעסוקה.

עולים רבים הופנו ל-150 מושבים חקלאיים שהוקמו עבורם ונקראו "מושבי עולים". חלק ניכר מעולים אלה חיו במדינות מוצאם ביישובים עירוניים ועסקו שם במלאכה ובמסחר. הם לא היו מעוניינים להתיישב בכפר. לא היה להם הידע הדרוש לעיסוק בעבודה חקלאית, והם לא היו רגילים לחיי השיתוף שאפיינו את מושבי העולים. רוב העולים שעברו למושבים עשו זאת משום שביקשו להימלט מתנאי החיים הקשים במחנות העולים, וחלקם הופנו למושבים מיד עם הגיעם לארץ. כתוצאה מכך, רבים מהם עזבו את היישובים החדשים לאחר ששהו בהם שהות קצרה, ומושבים רבים סבלו מקשיים במשך שנים רבות.

בשנים 1963-1949 הוקמו ברחבי המדינה 29 יישובים עירוניים קטנים שמרבית תושביהם היו עולים חדשים. יישובים אלה, שכונו אז בשם "עיירות פיתוח", נועדו לתת פתרונות דיור לעולים החדשים וגם לסייע לביצוע מדיניות פיזור האוכלוסייה של ממשלה. היישובים נועדו לשמש כמרכזי שירותים, תעשייה ומינהל ליישובים הכפריים הקטנים סביבם. חלק מעיירות הפיתוח הוקמו כיישובים חדשים, ואחרות הוקמו במקומות שבעבר היו בהם מעברות או ערים ושכונות ערביות. עוד על עיירות הפיתוח תקראו ביחידה הרביעית - היישובים בישראל.

מספקים תעסוקה

העולים החדשים היו זקוקים לתעסוקה. אבל המשק לא היה ערוך לקליטת רבבות עובדים חדשים, והאבטלה גברה. כדי לצמצם את ממדי האבטלה הועסקו עולים רבים בעבודות יזומות, שכונו "עבודות דחק", כגון נטיעת חורשות וייעור, סיקול אבנים ועבודות ניקיון ותחזוקה ביישובים. רוב העבודות האלה, שנוצרו בעיקר כדי לספק עבודה, היו עבודות לא-מקצועיות שהשכר תמורתן אפשר קיום בסיסי בלבד. הן לא תרמו לצמיחה כלכלית ולא פתחו לפני העולים אפשרויות חדשות. במשך הזמן הצטמצמה אמנם האבטלה, אך השתלבותם של העולים בשוק העבודה הייתה איטית, ופיזורם בעיירות הפיתוח הגביל את יכולתם למצוא עבודה מתאימה. רבים מהעולים נקלעו למצב כלכלי וחברתי קשה ביותר.

השפעת העלייה על תפרוסת האוכלוסייה

כתוצאה מהעלייה הגדולה השתנתה פרוסת האוכלוסייה בישראל בעשור הראשון לקיומה. אחוז התושבים שהתרכזו בצפון הארץ ובדרומה עלה, וכן עלה אחוז התושבים ביישובים הכפריים. מאות נקודות יישוב כפריות הוקמו ברחבי הארץ, וכדי לבסס את גבולות המדינה הוקמו היישובים האלה בגליל, בצפון הנגב, בדרום מישור החוף ובפרוזדור ירושלים, אזורים שלפני מלחמת העצמאות חיה בהם אוכלוסייה ערבית צפופה . אך למדיניות פיזור האוכלוסייה הייתה הצלחה חלקית בלבד. ביישובים הרבים שהוקמו היו רק תושבים מעטים, ולכן בסוף שנות ה-50 לא השתנה הרבה היחס שבין מספר התושבים שחיו במרכז הארץ לבין מספר התושבים שחיו בצפון הארץ ובדרומה.

השלכות חברתיות וכלכליות

העלייה של שנות ה-50 הייתה צורך חיוני לפיתוחה של מדינת ישראל, ותרומתה הייתה עצומה. האוכלוסייה גדלה, נבנו מאות יישובים חדשים, הוקמו מפעלי תעשייה ומשקים חקלאיים רבים, התפתחו תרבות ואמנות ישראליות, והוקם צבא גדול. הגיוון והשונות בקרב עולי שנות ה-50 היו גם מקור לניגודים רבים בחברה הישראלית, ולתחושות של קיפוח על רקע המוצא העדתי. כיצד? הוותיקים בארץ היו ברובם יוצאי אירופה, והעולים החדשים שהגיעו מארצות אסיה וצפון אפריקה התקשו להשתלב בחברה הזאת. בין הוותיקים היו שראו בעולים החדשים אנשים נחשלים וחסרי השכלה, והם חששו שבבואם יגרמו העולים לשינוי לא רצוי בארץ ובאורחות החיים בה. גם רבים מהעולים לא היו מרוצים - הם חשו תלויים בממסד המורכב מוותיקים, אשר קבע היכן יגורו, במה יעסקו ומה תהיה משכורתם. הורים-עולים הרגישו כי איבדו את כבודם ואת מעמדם במשפחה ובחברה - בעיקר מכיוון שלא יכלו לפרנס את משפחותיהם, והם היו תלויים בילדיהם, שנקלטו ביתר קלות ודיברו עברית בתוך זמן קצר. רבים מהעולים חשו שהמדינה לא מילאה את חובותיה ואת הבטחותיה כלפיהם. קשה במיוחד היה מצבם של העולים שהתיישבו בעיירות ובערי הפיתוח, ועל כך תקראו ביחידה הרביעית העוסקת ביישובים בישראל.

החזון והגישה החברתית שליוו את הקליטה של העלייה הגדולה היו: להחיות את עברו של העם היהודי בארצו וללכד אותו סביב תרבות ישראלית משותפת. מנהיגי המדינה חשבו שאין להסתפק ב"קיבוץ גלויות" אלא יש לשאוף ל"מיזוג גלויות" - למזג את העולים שבאו מכל קצווי תבל ב"כור היתוך" חברתי, כדי שהחברה הישראלית תהפוך לחברה אחת, אחידה. כדי לממש את החזון, היו שסברו שקבוצות המוצא השונות צריכות להתנתק ממסורות העבר שלהן, דרשו מן העולים לשנות את שמותיהם לשמות עבריים, קבעו תכניות לימודים אחידות לבתי הספר ועוד.

עם הזמן פחתה עוצמתו של הלחץ שהופעל על העולים לנטוש את תרבות ארצות מוצאם, ותפיסת "כור ההיתוך" פינתה את מקומה לגישה רב-תרבותית - גישה המכירה בקיומן של קבוצות שונות באוכלוסיית המדינה, ומעודדת אותן לשמר את הייחוד שלהן, וגם לבנות את המשותף ביניהן. יש הטוענים כי גישה זאת, שמהותה קבלת השונה וסובלנות כלפיו - למעשה אינה נחלת הכלל בישראל, וכי החברה הישראלית אינה מצליחה להימנע מקיטובים ומניגודים רבים וחריפים. בסעיף הבא, הדן בעלייה של שנות ה-90 נוכל לבחון כיצד יישמו את הגישה הרב-תרבותית.