עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > לאומיות ואתניות


לאום ואזרחות
מחברים: פרופ' ברוך קימרלינג; ד"ר אילנה קופמן


האוניברסיטה הפתוחה
חזרה3

המרכיב החדשני ביותר אולי בהתפתחותה של המדינה בת-זמננו היא האופן שבו היא מקשרת בין המושגים "לאום" ו"אזרחות". "הלאום", כאמור, מתייחס לקבוצה המוגדרת על-ידי גבול חברתי, כלומר, על-פי עיקרון פרטיקולרי מסוים. במדינה מודרנית אזרחות מתייחסת לקבוצה המוגדרת על-ידי הגבול הגיאו-פוליטי, כלומר, על-פי עיקרון אוניברסלי. מדינת הלאום בנויה על ההנחה שהיא משלבת בין שתי ההגדרות. ואולם כפי שנראה, שילוב זה מלווה במתח ובסתירות פנימיות. במושג "לאום" מתכוונים, בדרך-כלל, לקולקטיב בעל זהות ייחודית, הכוללת, לרוב, שפה, מסורת וסמלי תרבות משותפים. התנאים לגיבוש זהות לאומית הם: תחושת נאמנות הדדית, קשר משותף לטריטוריה מוגדרת, מסורת היסטורית ותחושת "גורל משותף". אמנם, השתייכות בני הלאום לגזע אחד ואמונתם בדת אחת אינם תנאים הכרחיים, אך קיומם מונע התגלעות שסעים* (cleavages) וקונפליקטים חברתיים. "אשכול תכונות" זה, המרכיב את המושג "לאום", אינו חידוש בפני עצמו, שכן אפשר למוצאו בשלמותו או בחלקו גם ביחידות פוליטיות-חברתיות אחרות, החל מן העת העתיקה ואילך. החידוש בלאום נוסח העת החדשה מתבטא בשלושה ממדים נוספים:

פוליטיזציה, כלומר, תביעה להתבדלות מקולקטיבים אחרים ולפעולה לבניית חברת מדינה ייחודית.

יצירת אידיאולוגיה לאומית, באמצעות מניפולציה ובררנות היסטורית, ובעיקר טיפוח המיתוסים של הקבוצה.

הענקת ערך מוסרי ייחודי למדינה, כהתגלמות הלאום, וכמייצגת העיקרית של טובת הכלל.

לממדים אלה שני מקורות סותרים לכאורה. מקור אחד הוא התנועות הלאומיות הליברליות נוסח אלה של קושוט 1 (Lajos Kossuth) בהונגריה במאה ה-19 ושל מסריק בצ'כיה, במאה ה-20, שפרחו בהשראת המהפכה הצרפתית וראו בגיבוש הלאום ובהשגת ריבונות חלק משחרורו העצמי (האמנסיפציה) של הפרט. מדינת הלאום, על-פי תפיסה זו, היא אפוא המסגרת למימוש הדמוקרטיה, כלומר, ריבונות העם, ודרכה יכול הפרט לממש את חירותו ואת כישוריו (Smith; 1971). המקור האחר, שאינו ליברלי, הוא תפיסת מדינת העוצמה (machtstaat), כפי שהגדירה, למשל, היינריך פון טרייצ'קה 2 (Heinrich von Treitschke) . על-פי תפיסה זו המדינה היא ריכוז הכוח האלים של החברה, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. הכוח מקנה זכות, ולפיכך, המדינה היא גם התגלמות העוצמה המוסרית עצמה (Treitschke: 1963, 14) .
תפיסה זו באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הלאומית הגרמנית באמצע המאה ה-19 והיא יושמה בשנת 1871 בתהליך איחודן של הנסיכויות הגרמניות וגיבושן למדינה גרמנית מאוחדת, שבמרכזה פרוסיה. מסורת זו לא זיהתה את האמנסיפציה של הפרט עם גיבוש המדינה, אלא להפך: היא גרסה כי בתוקף השייכות הלאומית כפוף הפרט מראש ליישות זו וזכויותיו נובעות, בראש ובראשונה, ממילוי חובותיו כלפיה.
המשותף לשתי התפיסות הוא שמעמדו של הפרט בחברה נקבע בתוקף שייכותו לקבוצה תרבותית, כלומר, בתוקף שייכותו לחברה מסוימת. ואולם בעידן החדש מלווה המושג "לאום" במושג המשלים "אזרחות", מושג שיש בו פוטנציאל לסתור את "אשכול התכונות". המושג "אזרחות" מעניק לפרט בחברה מעמד בתוקף שייכותו למדינה, בלא קשר לשיוכו החברתי-התרבותי או המעמדי.

אפשר להגדיר "אזרחות" (citizenship) כשהשתתפות או כחברות בקהילה פוליטית. הגדרת האזרחות נוגעת לשני ממדים הבאים לידי ביטוי בתשובות לשתי שאלות: מי זכאי להשתתף בקהילה? מה טיב ההשתתפות? התשובות השונות שניתנות על-ידי קהילות שונות יוצרות צורות שונות של אזרחות. באשר להיקף ההשתתפות, מעמד האזרח והאזרחות בערי-המדינה היווניות והאיטלקיות בעולם העתיק ובימי-הביניים היה מוגבל לשכבה מצומצמת באוכלוסייה. רק במדינה המודרנית מקיפה האזרחות את הקהילה כולה, בלי הבחנה על-פי מעמד חברתי או על-פי זהות תרבותית. אפשר להגדיר את האזרחות במדינה מודרנית כאוניברסלית מבחינה אנכית (בלא הבחנה מעמדית) ומבחינה אופקית (בלא הבחנה תרבותית). באשר לטיב ההשתתפות – האזרחות מגדירה את היחסים בין שליט לנשלט: האזרח – שלא כנתין או כעבד – הוא משתתף פעיל בקולקטיב ומקיים אתו יחסי גומלין פעילים. האזרח אינו רק מושא הפעילות הפוליטית, אלא גם הכוח המניע של התהליך הפוליטי. התפיסה המודרנית של האזרחות שונה אפוא מיחסי החליפין ומהמחויבויות ההדדיות בין הווסאל (נתין) לסניור (אדונו) במדינה הפיאודלית. יחסי חליפין אלה היו מושתתים על נאמנות אישית, ועוגנו בחוזה אישי בעל אופי א-סימטרי: הוסאל חויב במתן שירותים לאדונו, ואילו האדון התחייב בתמורה להעניק לווסאל חסות והגנה חלקם של שני הצדדים בקביעת כללי המשחק היה מוגבל, שכן את כללי המשחק קבעה המסורת והיה אסור לערער עליה. לעומת זאת, על-פי תפיסת האזרחות המודרנית, כללי המשחק שעל-פיהם פועל האזרח נובעים, לפחות להלכה, ממערכות ערכים רציונלית, הבאה לידי ביטוי בחקיקה שהאזרח שותף בעיצובה, לפחות בעקיפין, על-ידי בחירת המחוקקים.

היקפה וטיבה של האזרחות המודרנית כמערך של זכויות וחובות קשורים הדוקות בשינוי מבנה החברה בעקבות התיעוש ועליית הקפיטליזם. המושג "זכויות אזרח" החל להתגבש ולהתקבל באנגליה בד בבד עם שינוי השיטה הפיאודלית למערכת של יחסי תחרות האופיינים לכלכלת שוק חופשי. בצרפת היה התהליך מהיר יותר, שכן הוא הואץ בעקבות המהפכה הצרפתית. הרחבת זכויות האזרח בארצות המערב למעמדות הנמוכים, במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הייתה גם תולדה של תחרות בתוך המעמד השולט על תמיכת המעמדות הנמוכים. גם שתי מלחמות העולם והפיכת הצבא מגוף מקצועי מצומצם לגוף הנשען על גיוס המוני של אזרחים תרמו להרחבת תחולתן של זכויות אלה. תפקיד החייל-האזרח (citizen-soldier) היה קיים בערי המדינה היווניות ועליו התבססה שיטת הגיוס ברומי הרפובליקנית, אך הוא נעלם ברבות השנים והומר בחיילות מקצועית. תפקיד זה הופיע שוב ונעשה חלק מהותי מן ההגדרה הנורמטיבית של האזרחות במדינה המודרנית. זאת, כיוון שחובת הגיוס הצבאי לוותה, בדרך-כלל, גם בהענקת זכויות פוליטיות-אזרחיות שונות, ובעיקר זכות ההצבעה. אפשר אפוא להצביע על קשר בין מילוי חובת שירות צבאי כללי לבין דמוקרטיזציה של המערכות הסוציו-פוליטיות (Janowitz: 1976). קשר מסוג אחר בין התפתחות המדינה המודרנית להתפתחות המוסד הצבאי נובע מהמקום שתופס הצבא בסמלים ובאידיאולוגיה של המדינה.
הצבא והשירות הצבאי של האזרחים הם מן הסמלים המרכזיים של ריבונות המדינה ושל התגלמות האידיאולוגיה בדבר הקשר הסולידרי בין בני הלאום החיים במדינה אחת – הלאומיות.

ואולם, הקשר בין האזרחות במדינה המודרנית לבין הלאומיות אינו נטול מתחים פנימיים. הגדרת המדינה המודרנית הריבונית כביטוי להגדרה עצמית של "העם" הניחה חפיפה מלאה בין לאום לבין אזרחות, כלומר, שכל חברי הקולקטיב כלולים במושג "עם" הן בתוקף השתייכותם ללאום והן בתוקף אזרחותם. זוהי הגדרה אוניברסלית של השייכות לקולקטיב. אך, לעתים קרובות, אין חפיפה בין לאום לאזרחות ואז הגדרת השייכות לקולקטיב "עם" היא פרטיקולריסטית: הלאום אינו כולל את האזרחים שאינם בניו. במקרה כזה עלול להיווצר מתח בין שני מרכיביה של מדינת הלאום – הלאום והאזרחות – הן ברמה הערכית והן ברמה הפוליטית.
להלכה אמורה האזרחות המשותפת של בני לאומים שונים לטשטש, באמצעות מערך הזכויות והחובות, את הגבולות החברתיים החוצים ביניהם. אך בפועל נוטה מדינת הלאום, במקרים רבים, להעניק עדיפות לבני הלאום הדונמיננטי. במקרה כזה האזרחות אינה מקנה חברות מלאה בקולקטיב לבני הלאום הלא-דומיננטי.

מתח מסוג אחר, הנוגע לאיזון בין חובות לזכויות, נובע מאופייה של מדינת הלאום המודרנית כמדינה "מגייסת". לשם מימוש הסולידריות הלאומית, ומימוש עקרון ההשתתפות המונח בבסיס רעיון האזרחות, המדינה חייבת לגייס את האזרחים לפעילות כלכלית, פוליטית וצבאית, ולצורך זה היא מקיימת מוסדות חינוך ומנגנוני רווחה, כלכלה, משפט, גביית מסים, צבא וכיוצא באלה. מצד אחד, בשם הקולקטיב, נדרש האזרח לשרת בצבא (ולעתים אף להקריב את חייו), לציית לחוקי המדינה, לשלם מסים, לקבל את מערכת השיפוט שלה כערכאה עליונה וסופית ולשלוח את ילדיו לרכוש השכלה בסיסית. מצד אחר, כאזרח, זכאי הפרט לדרוש מן המדינה שלא תתערב בתחומו הפרטי, שתאפשר לו להתנגד לפעולות המדינה הנוגדות את מצפונו אך גם שתממש את זכויותיו החברתיות לביטחון כלכלי וביטחון אישי באמצעות מנגנוניה. מצב זה של אימוץ בו-זמני של עקרונות סותרים גורם לוויכוחים ציבוריים מתמידים. כך, למשל, חלק מהוויכוחים הציבוריים בישראל נסבים על עדיפות השיקול הביטחוני הכולל הנוגע ל"טובת המדינה" ולטובת הכלל על-פני שיקולים הנוגעים לחופש הפרט, לחירותו ואפילו לביטחונו (למשל, הוויכוח בשאלה אם יש להעדיף את טובת הפרט ולשלם כל מחיר בעבור שחרור שבויים גם אם פירושו כניעה לטרור וסיכון ביטחוני לכלל בטווח הארוך).

התפיסה המודרנית של האזרחות מתייחסת לזכויות ולחובות האזרחים המשתייכים למסגרת מדינית מסוימת. זכויות אלה כוללות זכויות פוליטיות (political rights) - הזכות לבחור ולהיבחר, וזכויות חברתיות (social righrs) – הזכות לביטחון סוציאלי. בנוסף על שני סוגי זכויות אלה מניחה התפיסה המודרנית גם את קיומן של זכויות אדם וזכויות אזרח (כמו הזכות למשפט הוגן, הזכות לחופש ביטוי) כזכויות טבעיות מלידה לכל אדם, בלא קשר למסגרת הפוליטית או הלאומית שבה הוא חי. כך, למשל, למהגרים חסרי אזרחות יש, להלכה לפחות, זכויות אדם ואזרח (שכל שלטון חייב לשמור עליהן), אך אין להם זכויות פוליטיות ורק לעתים זכויות חברתיות.

ההכרה בזכויות האדם והאזרח הלכה והיכתה שורש בעולם. ג'ון לוק מנה כמה זכויות אדם ואזרח יסודיות: הזכות לחיים, שבה נכללו מאוחר יותר לא רק הזכות להיוולד, אלא גם הזכות לקניין, הזכות להתפרנס והזכות להינשא ולהביא צאצאים לעולם. כמו כן כלל לוק בזכויות האדם והאזרח את הזכות לחירות הביטוי, חירות תנועה וחירות הדת. מגילת הזכויות האנגלית (1689) כללה בזכויות האדם גם את הזכות להליך משפטי הוגן, שפירושה האנגלי הוא הזכות להישפט בידי חבר מושבעים, כלומר, בידי בני העם, ולא על-ידי שופטים מקצועיים, הזכות לשחרור בערבות והזכות לעונש על-פי חומרת העברה. לראשונה הופיעה במגילה זו גם הזכות לכבוד אנושי, כלומר, הזכות שלא לקבל עונש משפיל או אכזרי. בגרסה הראשונה של החוקה האמריקנית (1776) נכללה גם זכות השוויון בפני החוק, בכללה איסור כל אפליה על-פי דת, מין, מעמד, מוצא אתני, לאום וגזע. הזכות הכללית לשוויון לכל נתוספה לחוקת ארצות-הברית בשנת 1868, בעקבות מלחמת האזרחים וביטול העבדות. לכל אלה נוהגים להוסיף את הזכויות לביטחון החיים הרכוש והזכות לשלמות הגוף (למשל, אל מול העונש של כריתת איברי גוף הרווח עדיין בחברות שונות). בשנת 1948 פרסם האו"ם את "הכרזת זכויות האדם"*, וכך הן קיבלו גושפנקה בין-לאומית והן עומדות מעל להסדרים הסוציו-פוליטיים הרווחים בעולם המודרני (קומוניסטי, קפיטליסטי, סוציאליסטי או ליברלי). אף כי זכויות אלה מוענקות להלכה לבני-האדם בכל מקום ומקום, הרי שלמעשה אין זה כך, ויש משטרים השוללים בלא היסוס רב את זכויות האדם והאזרח ממי שנתונים למרותם.

-------------------------------------------------------------------------------

1 לאיוש קושוט (1802-1894)

ממנהיגי התנועה הלאומית ההונגרית וסמל למאבקם של ההונגרים לעצמאות משלטון אוסטריה. בשנת 1832 נתמנה לנציג לנציג בפרלמנט ההונגרי (דיאט) והחל במאבק לשחרור לאומי של הונגריה. הוא נידון לארבע שנות מאסר בשל פעילות חתרנית. בשנת 1840 הוא קיבל חנינה ושוחרר, אך המשיך לדרוש רפורמות שתקדמנה את עצמאותם הלאומית של ההונגרים וזכה לפופולריות רבה. בשנת 1847 נבחר שוב לדיאט ונעשה מנהיג "האופוזיציה הלאומית". בשנת 1848, בתמיכת הפרו-ליברלים בווינה, מונה לשר אוצר בממשלת הונגריה. ואולם בגלל נטייתו להעמיד תנאים לווינה, תוך גיוס דעת קהל פופולרית, עשו השלטונות האוסטריים מאמצים להדיחו. באוגוסט 1849 נמלט מהונגריה ובילה את שארית ימיו בגלות.

2 היינרך פון טרייצ'קה (1834-1896)

היסטוריון וסופר פרוסי כריזמטי. לימד היסטוריה ומדעי המדינה בכמה אוניברסיטאות בגרמניה, וכן ערך את העיתון רב-ההשפעה השנתונים הפרוסיים (Preussische Jharbucher). התנגד נחרצות לליברליזם ולסוציאליזם והטיף לאיחוד גרמניה באמצעות הצבא הפרוסי תחת השלטון האוטוריטרי של ביסמרק. טען שהמדינה הגרמנית המאוחדת היא היורשת האמיתית של "הקיסרות הרומית הקדושה" והלל את גאונותה של התרבות הפרוסית-הגרמנית. תמך בהפיכת גרמניה למעצמה קולוניאלית.

* הכרזת זכויות האדם של האו"ם

פורסמה ב-10 בדצמבר 1948, כתגובה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההכרזה היא מסמך הצהרתי, שמטרתו להיות אמת מידה אוניברסלית לכל האומות, לכל הגופים ולכל "באי עולם", שכנגדה תימדד השמירה על זכויות האדם. ההכרזה יוצאת מההנחה, כי "כל בני-האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". היא אוסרת אפליה מטעמי גזע, מין, דת, מוצא, קניין או דעה פוליטית, וכן אוסרת אפליה של אדם בשל מעמדה המדיני של הארץ שאליה הוא שייך, כלומר, בין שהיא ריבונית ובין שאינה ריבונית. עינויים ועבדות מוקעים כהפרה בוטה של זכויות האדם. כל בני-האדם שווים בפני החוק וזכאים למשפט הוגן, לחופש תנועה ולחופש מגורים בתוך מדינה ובין המדינות. ההכרזה כוללת גם זכויות אדם בסיסיות – את הזכות לאזרחות ולזכויות פוליטיות וחברתיות

ביבליוגרפיה:
כותר: לאום ואזרחות
מחברים: קימרלינג, ברוך (פרופ') ; קופמן, אילנה (ד"ר)
שם  הספר: בין מדינה לחברה : סוציולוגיה של הפוליטיקה
תאריך: 1995-2006
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הספר בנוי משני כרכים: כרך א - יחידות 3-1 : יחידה 1: התהליך הסוציופוליטי .יחידה 2: העצמה ומגבלותיה. יחידה 3: התרבות הפוליטית ואידיאולוגיה . כרך ב - יחידות 6-4: יחידה 4: ניתוח השוואתי של הסדרים סוציו-פוליטיים. יחידה 5: החברה האזרחית, קבוצות איטרס ומפלגות. יחידה 6: המדינה המודרנית והחברה . מקראה, מדריך למידה
הערות לפריט זה: 1. מאמר זה לקוח מתוך כרך ב' .