הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה


דמוקרטיה במצבי חירום
מחברת: אלה קרן


האוניברסיטה הפתוחה מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

מהו מצב חירום ואיך הוא עשוי להשפיע על אופיו של משטר דמוקרטי ועל תפקודו? מהן הסכנות שמצב חירום מציב בפני הדמוקרטיה? האם מצב חירום מחייב נסיגה מן הדמוקרטיה כדי להתמודד איתו באופן יעיל? האם נסיגה כזו יכולה להיות חלקית או זמנית באופן שלא יביא להתמוטטות הדמוקרטיה? מאידך, האם דבקות בשיקולים דמוקרטיים יכולה לפגוע בהתמודדות יעילה עם מצבי חירום? ההתנגשות האפשרית בין דמוקרטיה לבין מצבי חירום מעלה דילמות ואתגרים מסובכים הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי. חשיבותו העקרונית של הנושא והרלוונטיות הרבה והתמידית שלו לגבי ישראל נדונו ביום עיון שערכה האוניברסיטה הפתוחה בנושא באפריל 2001. החוקרים שהשתתפו ביום העיון בחנו את ההקשרים השונים שבין דמוקרטיה ומצבי חירום מנקודות מבט ובכלים מחקריים שונים והתמונה הרחבה שהם פרסו מוצגת להלן.

אמר המשפטן

פרופ" קלוד קליין מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית:

מן הבחינה המשפטית וההיסטורית, שעת חירום היא שיבוש חמור של הסדר הציבורי שיכול להיגרם בשל אסון טבע או גורם אנושי כמו מלחמה. מצב כזה יוצר צרכים מיוחדים והוא מחייב לפיכך נקיטת אמצעים מיוחדים כדי להשיב את הסדר. לכל המדינות בעולם, בעבר ובהווה, היו ויש תכניות וחוקים המגדירים סמכויות מיוחדות כדי להתמודד עם מצבי חירום. סמכויות חירום הן אמנם רחבות ומפליגות אך אינן נטולות בקורת שיפוטית. מצב חירום אפיין את חבלי הלידה של מדינת ישראל וכבר מראשיתה התמודדו מקימיה עם הסוגייה של הערכות משפטית עם מצבי חירום. חשוב לציין כי מצבי חירום אינם ייחודיים לישראל שכן רוב מדינות העולם נוסדו בתקופות של מלחמות ומהפיכות.

המסגרת המשפטית של מצב החירום בישראל כפולה: ראשית, ישראל ירשה ושימרה את תקנות ההגנה לשעת חירום של המנדט הבריטי, כמאתיים במספר, המתירות באופן חוקי נקיטת צעדים כמו הכרזה על שטח צבאי סגור, מעצר מינהלי, הגלייה ואפילו עונש מוות. למרות הביקורת על הצעדים האנטי דמוקרטיים הגורפים הללו, תקנות אלה עודן בתוקף! שנית, במועצת המדינה הזמנית הוחלט שהכנסת יכולה להכריז על מצב חירום, מה שמאפשר לממשלה לשנות או לבטל חוקים, ולו זמנית. בשנת 1948 הכריזה הכנסת על מצב חירום (ועל תקנות לשעת חירום), ומצב זה לא בוטל מאז. כל הניסיונות לבטלו כשלו עד ימינו. אמנם לדעתו לא נעשה שימוש נרחב בתקנות לשעת חירום, אך המצב המשפטי הקבוע של שעת חירום מטשטש ומקשה על זיהוי מצב חירום אמיתי. התוצאה לדעת פרופ" קליין היא בניאליזציה של שעת חירום.

בקורת אחרת על שעת החירום התמידית בישראל חולקת על הטענה של שימוש מועט בתקנות לשעת חירום. אמנם מקרים רבים של הפקעת אדמות, הגבלת חירויות ומעצרים מנהליים (האחרונים שבהם הם של מספר ערבים ישראלים החשודים במעורבות במהומות אוקטובר 2000) אינם נחשפים לציבור או מגיעים לדיון משפטי בבית המשפט העליון, אך אין זה אומר שלא נעשה שימוש נרחב בתקנות לשעת חירום. יתרה מכך, כיוון שזכויות יסוד דמוקרטיות כמו חופש הביטוי אינן מעוגנות ומשוריינות במסגרת חוקתית מוצקה, קל יחסית להגבילן.

אמר ההיסטוריון

פרופ" שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, אשר התייחס לקשר בין האינטלקטואל, הדמוקרטיה ומצבי חירום:

חלק גדול ממשברי הדמוקרטיה נעוצים, לדעת פרופ" זנד, במתח שבין דמוקרטיה לביןליברליזם. דמוקרטיות ליברליות צמחו במדינות שבהן ליברליזם פוליטי ומשפטי (הפרדת רשויות, תפיסת העם כריבון) התפתח לפני הדמוקרטיה (בחירות). במקומות אחרים ובכללן ישראל צמחה תפיסה שונה - דמוקרטיה אוטוריטרית או טוטליטרית כפי שכינה אותה פרופ" יעקב טלמון. האינטלקטואל כמושג צמח בסוף המאה ה-19 והוא קשור קשר הדוק למצב חירום. צרפת באותה תקופה הייתה במשבר פוליטי עמוק (פרשת דרייפוס), והצבא איים לבטל חירויות ליברליות כדי למנוע התדרדרות. במצב זה הופיעו האינטלקטואלים הצרפתים בזירה הפוליטית וגייסו תמיכה ציבורית רחבה כדי להגן על החירויות הליברליות (זכור במיוחד "אני מאשים" של אמיל זולה). מאז יש לאינטלקטואלים דימוי של משכילים, נאורים, רציונלים, בעלי ידע ומוסר גבוה המגנים על חירויות ליברליות ועל הדמוקרטיה.

במאה ה-20 התקיימו שני סוגים של מצבי חירום הקשורים למתח שבין ליברליזם ודמוקרטיה. הראשון נבע ממתחים פוליטיים וחברתיים מעמדיים בתוך המדינה. מתחים אלה הקשו על תפקודה של הדמוקרטיה והיו כרוכים בניסיון של גורמים כמו הצבא לצמצם את המרחב הציבורי. במצבי חירום אלה, בדומה לפרשת דרייפוס, האינטלקטואלים נאבקו באומץ נגד המדינה כדי להגן על החירויות הליברליות ועל הדמוקרטיה. הפרשנות העממית לביטוי "בגידת האינטלקטואלים" מזוהה יותר עם הסוג השני של מצבי חירום, זה הקשור לאיום חיצוני. במקרים כאלה התגלו האינטלקטואלים במערומיהם, שכן רבים וטובים מהם הצדיקו צמצום חירויות ליברליות בשם מטרות לאומיות שלמענם הם התגייסו. ההיסטוריונים שבהם, לדעת ההיסטוריון זנד, היו הגרועים ביותר, משום שהם גייסו גם את העבר לתמוך בעמדותיהם.

ומאירופה לישראל. כמו בכל המהפכות הלאומיות, גם בין הציונות לבין מצב חירום יש קשר הדוק. הציונות היא תוצר של האינטלקטואלים המזרח אירופיים, שהסיקו כי יהודי אירופה שרויים במצב חירום. התחושה של מצב חירום תמידי נמשכה לאורך כל תהליכי ההגירה של יהודים לארץ. תחושה זו עודדה את צמיחתה של דמוקרטיה אוטוריטרית בישראל (בולט בתקופת בן-גוריון). והאינטלקטואלים? אלה התגייסו באופן כמעט מלא למען המטרות הלאומיות אפילו במחיר של צמצום חירויות ליברליות ופגיעה בדמוקרטיה. עמדתם, שנתנה העדפה לשיקולים לאומיים, נותרה במידה רבה בעינה גם כיום, לאחר שמיסודה והתחזקותה של המדינה היו לעובדה מוגמרת. כמה אינטלקטואלים מתייצבים באומץ נגד המדינה כדי למחות נגד מעצרים מינהלים, עינויים, הרג ללא משפט (חיסולים) והפרות רבות נוספות של זכויות אדם בימינו? ואיפה האינטלקטואלים בישראל בשאלת הזהות האזרחית? ישראל עבור רובם עודנה מדינת יהודים, אף שתפיסה זו מתעלמת ומפלה לרעה את אזרחיה הלא יהודים. בסוגיה זו הם נמצאים הרחק מעמיתיהם באירופה, אשר בדברם על בריטניה למשל, כוללים בה באופן אוטומטי ושווה את האנגלים, הסקוטים, הוולשים והצפון אירים.

השאלות העולות מדבריו של ההיסטוריון זנד הן מדוע "כשהתותחים יורים המוזות שותקות"? מדוע האינטלקטואלים נוטים להתגייס למאבק למען חירויות ליברליות ודמוקרטיות במצבי חירום פנימיים דווקא? האם אפשר לראות בכך מאבק סקטוריאלי המייצג את צרכיהם שלהם ולאו דווקא מחוייבות לערכים דמוקרטיים? ולגבי האינטלקטואלים בישראל - האם תתכן בכלל מדינה דמוקרטית שאינה מדינה כל אזרחיה?

אמר איש התקשורת

ד"ר הלל נוסק מאוניברסיטת בר-אילן:

ד"ר נוסק בחן כיצד מתפקדת התקשורת - כלב השמירה של הדמוקרטיה - במצבי חירום. כותרת הרצאתו "הכלבים לא נובחים והשיירה עוברת" הציגה בבירור את טענתו - תפקודה של התקשורת במצבי חירום פגום בשני תפקידיה העיקריים: דווח ובקורת. מצד אחד קיים חוסר מידע בגלל מגבלות שונות המוטלות על הפצתו, אך מצד אחד ישנה הצפת מידע ממקורות שונים מן הארץ ומן העולם (%70 ממשקי הבית בישראל מחוברים לרשתות טלוויזיה זרות באמצעות הכבלים). המתח הרב הנלווה לשעת חירום, גורם לדרמטיזציה קיצונית של המידע החלקי, ומניב כותרות דרמטיות אך חלולות. המתח מעורר גם תקשורת בינאישית מורחבת (למשל, שמועות), בכלל זאת באינטרנט. בניגוד לכלי התקשורת היותר ממוסדים, המידע הזה הוא ראשוני, לא בדוק וחסר בקרה. אמנם אסור לסמוך על תפקוד התקשורת בשעת חירום, אך לדעתו של ד"ר נוסק, היא כן ממלאת תפקידים נוספים ובראשם יעוץ, מתן פורקן מהמתח באמצעות בידור ותרומה ללכידות החברתית. (זוכרים את ההמלצה לשתות מים במלחמת המפרץ?)

השאלות שעולות הן האם זה תפקידה של התקשורת? והאם במצב שאינו חירום התקשורת נובחת וממלאת נאמנה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה?

אמרה הפמיניסטית

פרופ" גליה גולן מן המרכז הבינתחומי בהרצליה:

אלימות כפתרון מקובל לפתרון סכסוכים מאפיינת חברות מיליטריסטיות. מצבי חירום מכשירים חוקית ומעשית נקיטת אמצעים מיוחדים והם מתאפיינים לפיכך ברמות גבוהות יחסית של אלימות. השאלה העיקרית שהציגה פרופ" גולן התייחסה לקשר בין מידת המיליטריזם בחברה לבין מידת השוויון בין נשים וגברים. הטענה שהציגה הייתה שככל שחברה יותר מיליטריסטית, אי השוויון בה גדול יותר וגדלה גם האלימות המופנית כלפי נשים. טענה זו, אף שקיבלה ביסוס אמפירי משכנע במחקר השוואתי שהקיף מדינות רבות, אינה מבהירה את טבעם של הקשרים בין שני המשתנים ומותירה שאלות רבות: האם מיליטריזם יוצר או מרחיב אי שוויון או שמא בחברה שיש בה אי שוויון גדול תהיה נטייה למיליטריזציה? ומהם קשרי הגומלין ביניהם - באילו דרכים מיליטריזם ואי שוויון מחזקים זה את זה, ומהם הביטויים הייחודיים של קשרי גומלין אלה בכל חברה ובתקופות ובנסיבות היסטוריות שונות?

ביבליוגרפיה:
כותר: דמוקרטיה במצבי חירום
מחברת: קרן, אלה
שם  האתר: תמיד : אזרחות ודמוקרטיה
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה; מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה; מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות לפריט זה: