בנצרות: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד

חזרה3

בשלוש הדתות קיים יום מקודש בשבוע, שבו האדם חורג משִגְרַת ימי החול. כל דת קידשה יום אחר בשבוע: היהדות קבעה את יום השבת כיום המקודש, הנצרות קבעה את יום ראשון, והאִסלאם קבע את יום שישי.

על קדושתו של יום ראשון

היום המקודש השבועי בנצרות הוא יום הראשון בשבוע. קדושת היום נובעת מכך שבו החלה בריאת העולם, על פי המסופר בספר בראשית שבברית הישנה, וכן מן האמונה שביום זה קם יֵשוּע לתחִייָה, שלושה ימים לאחר שנצלב. תחייתו של יֵשוּע מתוארת בבריתהחדשה כך:

"אַחֲרֵי הַשַּׁבָּת, עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, בָּאוּ מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם הָאַחֶרֶת לִרְאוֹת אֶת הַקֶּבֶר. לְפֶתַע הָיְתָה רְעִידַת אֲדָמָה חֲזָקָה, כִּי מַלְאָךְ ה' יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם, נִגַּשׁ וְגָלַל אֶת הָאֶבֶן מִן הַפֶּתַח וְיָשַׁב עָלֶיהָ. [...] אָמַר הַמַּלְאָךְ אֶל הַנָּשִׁים: 'אַל תִּפְחַדְנָה אַתֶּן.אֲנִי יוֹדעַ כִּי אֶת יֵשׁוּעַ שֶׁנִּצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת. הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן, שֶׁהֲרֵי קָם לִתְחִיָּה כְּפִי שֶׁאָמַר. בֹּאנָה וּרְאֶינָה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁכַב בּוֹ. לֵכְנָה מַהֵר וְהַגֵּדְנָה לְתַלְמִידָיו: הוּא קָם מִן הַמֵּתִים [...] '" (הבשורה על פי מַתַי, כח, 7- 1). (עוד על תולדות יֵשוּע ועל האמונה בתחייתו ראו בספר "אל אחד ושלוש דתות", בעמ ' 62, 18- 15).

הברית החדשה מספרת שלאחר תחייתו שהה יֵשוּע על פני האדמה 40 יום, ואז עלה לשמים. בימים אלה נפגש עם תלמידיו והורה להם:

" [...] לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּצִּוִּיתִי אֶתְכֶם [...]" (הבשורה על פי מַתַי כח, 20- 18).

ציווּי זה הביא את התלמידים לצאת למרחקים, להפיץ את האמונה ביֵשוּע ולבנות קהילות נוצריות רבות.

ביום ראשון התרחש, אם כן, האירוע המוכיח בעיני הנצרות את אלוהותו של יֵשוּע ואת היותו גואֵל האנוֹשוּת.

יום ראשון הוא יום של מנוחה ושל שמחה בקרב הנוצרים. קידושו מתבסס על פסוק מתהילים: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים, מזמור קיח).

הנצרות מכוונת את המאמינים להודות לאֵל עַל שביכולתם לשבּוֹת מעבודה ביום זה, ולזכור את העניים אשר אינם יכולים לנוח מעבודתם. על כן נועד יום הראשון גם לעשיית חסד - ביקור חולים,תמיכה בזקנים ובבודדים, וכל עזרה אחרת לזולת.

מאורחות יום ראשון

היום המקודש לנוצרים, יום ראשון, מתחיל בערבו של יום שבת. תפילת הערבית הנערכת במנזרים ובכנסיות בשבת בערב נחשבת לתפילה הראשונה של יום ראשון.

הטקס המרכזי של יום ראשון נערך בכנסייה בשעות הבוקר. הנוצרים המשתתפים בו נוהגים לבוא לכנסייה במיטב בגדיהם, לָרוב עם בני משפחותיהם. הביקור בכנסייה מהווה גם מפגש חברתי של בני הקהילה.

הטקס שנעשה בזרם הקתולי, בזרם האורתודוקסי, וברוב הכיתות השייכות לזרם הפרוטסטנטי, מורכב בדרך כלל משני חלקים: טקס דבר האל, וטקס ההודיה.

טקס דבר האל כולל קריאת קטעים מכתבי הקודש - הברית הישנה והברית החדשה. מן הברית הישנה קוראים קטעים העוסקים במצווֹת המוסריות, והקריאה בהם נחשבת להליכה בדרכו של יֵשוּע: יֵשוּע הטיף לחסידיו לשמור על המצוות המוסריות, כגון איסור על רצח, גנֵבה וניאוּף, חובת הנדיבות כלפי העניים, ועוד. בקריאת קטעים אלה, המוסברים על ידי כוהני הדת, הופכים המשתתפים בטקס לממשיכיהם של חסידי יֵשוּע שזכו להקשיב לו עצמו. ומן הברית החדשה קוראים כדי ללמוד על מעשיו של יֵשוּע, ולהכיר את מהלך חייו, את דרשותיו ואת הניסים שעשה.

כמה מן הכיתות בזרם הפרוטסטנטי רואות בקריאה בכתבי הקודש את החלק החשוב ביותר בטקס, והיא מלוּוָה בהסבר של הטקסט ובהדגשת הלקחים המוסריים והדתיים הנובעים ממנו.

טקס ההודיה כולל בדרך כלל אכילת לחם ושתיית יין. הלחם והיין מונחים על המזבח שבכנסייה, וכהן הדת בּוֹצֵעַ את הלחם ונותן לכל אדם לטעום ממנו. ומי שותה את היין? בחלק מהזרמים הנוצריים שותה אותו רק כהן הדת, ובאחרים היין מחולק לציבור המשתתפים בטקס.

האכילה והשתייה הן זֵכֶר לסעודה האחרונה שאכל יֵשוּע עם תלמידיו, ועליה מסופר בברית החדשה:

"כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּע ַלֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ: 'קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי.' לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: 'שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים [...] '" (הבשורה על פי מַתַי כו, 29- 26)

על פי האמונה בזרם הקתולי ובזרם האורתודוקסי, הלחם והיין מתקדשים במהלך הטקס והופכים לבשרו ולדמו של יֵשוּע באופן שההיגיון אינו יכול לתפוס. ההוגים הנוצרים מכנים זאת "מִסְתוֹרִין". הזרם האורתודוקסי רואה את המִסְתוֹרִין בטקס בכך שיֵשוּע עצמו נוכח בו בכל יום ראשון. עבור נוצרים רבים, המשמעות של שחזור הסעודה האחרונה היא, אם כן, פגישה עם יֵשוּע.

במקומות אחרים בברית החדשה ניתנת לאכילת הלחם ולשתיית היין עוד משמעות, והיא – התמזגותם של כל המאמינים הנוצרים לגוף רוחני אחד, שהוא הכנסייה:

"כּוֹס הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים עָלֶיהָ, הָאֵין הִיא הִתְחַבְּרוּת לְדַם הַמָּשִׁיחַ? הַלֶּחֶם שֶׁאָנוּ בּוֹצְעִים, הַאֵין הוּא הִתְחַבְּרוּת לְגוּף הַמָּשִׁיחַ? מִשּוּם שֶׁהַלֶּחֶם אֶחָד, אֲנַחְנוּ הָרַבִּים גּוּף אֶחָד; שֶכֵּן כֻּלָּנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בַּלֶּחֶם הָאֶחָד." (האיגרת הראשונה אל הקוֹרִינְתִים י, 17- 16).

ברוב הזרמים בנצרות, אחד מביטוייה המרכזיים של ההליכה בדרכו של יֵשוּע היא הנדיבוּת כלפי העניים. לפיכך, מאז ראשית הנצרות המאמינים נוהגים להביא לטקס יום הראשון מתנות שונות שנאספו למען הנצרכים. לעתים נערכת בתוך הכנסייה תהלוכה המגיעה עד למזבח, וכל משתתף מניח עליו את תרומתו.

לאחר הטקס משמיע כהן הדת דרשה. בכנסייה שבכפר או בעיירה נושא את הדרשה כוהן הדת המקומי, ובכנסיית המחוז - הקָתֶדְרָלָה - נושא אותה הבִּישוֹף. (על הקתדרלה קראו בפרק הבא.) בדרשה, שנועדה לחזק את האמונה וללכֵּד את ציבור המאמינים, משולבים דברים מתוך כתבי הקודש וציטוטים מתוך כתביהם של אבות הכנסייה, ומתוך חיבורים של אנשי כנסייה חשובים שבאו בעקבותיהם. פעמים רבות הדרשה עוסקת בנושאים אקטואליים הנוגעים לענייני הקהילה – חיזוק התופעות החיוביות המתרחשות בה, וגינוי התופעות השליליות; חיזוק שמירת החובות הדתיות; מסרים הקשורים בחגים שמועדם קרֵב, ועוד.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:
ביהדות: "זכור את יום השבת לקדשו
בנצרות: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (פריט זה)
באסלאם – "בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי"