נחמה גולן כתבה על פסל זה: "בשולחן ערוך – ספר החוק וההלכה הדתית בפרק גניזה מבואר, ספרים מקודשים שבלו מרוב שימוש יובאו לגניזה כלומר לקבורה בבית קברות. ספרי תורה יוכנסו למכלי חמר והמהדרין יקברום בקברו של תלמיד חכם." גניזת הספרים הקדושים נועדה למנוע את התגלגלותם ברחוב או במקומות מלוכלכים, וכך למנוע את ביזויים ומבטאת את היחס המיוחד שיש לכתבי הקודש.
בפסל זה, הניחה גולן ספרי קודש אמיתיים (שימוש בחפצי רדי-מייד - חפצים הלקוחים מהמציאות – בתוך יצירות אמנות, מקובל מאוד באמנות המודרנית והעכשווית) בנוף ממשי, באדמה. פעולת החפירה, שנדרשה ליצירת הפסל, הופכת מפעולה תכליתית לעשייה אמנותית. עשייה זו קושרת את עבודתה של נחמה גולן לקטגוריה של אמנות אדמה. הסיטואציה מזכירה קבורת אדם, דבר שמעניק לספרים ממד אנושי, המתקשר למושג "הומניזם", שמה של התערוכה.
המילה "הומניזם" מצביעה על תפיסה הרואה את האדם במרכז וכן על יחס סובלני כלפי האחר. הן הכותרת שמצביעה אל עבר העולם האנושי ואל עבר ערכים של הומניזם, והן הקשר האסוציאטיבי בין קבורת ספר באדמה לבין חזרתו של האדם לעפר, יוצרים הקבלה בין האדם לבין הספר, שהוא תוצר העשייה והתרבות האנושית. הספר מקבל את אותו יחס שמקבל אדם בשר ודם. בהקשר של ההיסטוריה היהודית, קשה שלא להעלות על הדעת את ההיפך מהומניזם, את הקשר שבין שריפת ספרים לבין פגיעה בבני-אדם, וכן את מילותיו הנבואיות של המשורר היינריך היינה ((1797-1856: "במקום שבו שורפים ספרים, יישרפו גם בני אדם".
מעניין, לכן, להשוות יצירה זו לאנדרטה "הספרייה הריקה" שיצר מיכה אולמן בשנת 1995 באתר שבו שרפו הנאצים ספרים בשנת 1933. באנדרטה זו בנה אולמן מדפי ספרים ריקים בחלל שהוא פער בתוך האדמה. ליד, הציב אולמן לוח שעליו כתובים דבריו של היינה. בשונה מהספרייה הריקה והבנויה של אולמן, הבור של נחמה גולן מכיל ספרים והם אינם מצויים במקום בנוי, אלא הקשר בינם לבין האדמה בלתי-אמצעי. בשונה מההקשר בו נוצר פסלו של אולמן, בפסלה של נחמה גולן הספרים, שמהווים את נכסי התרבות היהודית, מקבלים יחס אנושי, נשמרים, זוכים לכבוד לעת "זקנה".
אל הקבר מובילים לוחות שעליהם מוטבעים עקבות רגליים. עקבות הרגליים מהווים זכר לנוכחות אנושית שהיתה במקום, או אולי לא היתה ממש במקום, שהרי בשונה מהקשר הבלתי אמצעי בין מכלי החמר המכילים את הספרים לבין האדמה, העקבות מוטבעים על גבי לוחות. על גבי חלק מהעקבות מצוי מעין אזיק או חלק של סנדל. מיהם האנשים שהטביעו את העקבות? האם אלה דורות העבר המצביעים על המסורת ארוכת השנים אליה קשורים הספרים הטמונים באדמה? מדוע העקבות אינם מוטבעים ישירות על האדמה? ומדוע נראה שעל גבי חלק מהעקבות מורכבים אזיקים או סנדלים?
ניתן לראות את העקבות כמצביעים על פעולה ממשית של הליכה – כיוון שעל כל זוג עקבות, לסירוגין, מצוי רק אזיק/סנדל אחד, ואילו ליד הקבר ישנם שני סנדלים, היכולים לייצג אדם העומד מעל הבור הפעור. מה ראתה ומה חשבה הדמות שעמדה מול הבור הפעור ואולי עמדה לכסות את ספרי הקודש, ספרי ההיסטוריה והתרבות היהודית? מה חש צופה ביצירה המגיע למקום וחש כאילו הוא עצמו עושה את הצעדים האלו ונעמד מעל הבור הפעור, מעל הספרים המסמלים את ההמשכיות, את התרבות ואת זיכרון העבר?
נחמה גולן כותבת על היצירה: "הצעדים קובעים נתיב, מסלול צפייה על העבודה, סנדלי נחושת קָלָל שימשו מדרך לצופה כדי להגיע ליצירה. קביעת הנתיב מקדשת ומאזכרת את הפסוק שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות, ג', ה'). הקבר כמקום מנוחה אחרונה של החומר – הספר והאדם – מנוחה המכבדת את החומר אך מדגישה בו זמנית את נצחיותה של הרוח, רוח האדם הבאה לידי ביטוי בספרים שיצר".
לפרט מתוך "בור גניזה"
| ביבליוגרפיה: |
|
| כותר: |
"בור גניזה" |
| צלם:
|
- |
| שם
הפרסום מקורי:
|
אמנות במקראנט |
| תאריך: |
- |
| הערות: |
1. אוסף פריטי אומנות עבור אתר מקראנט. הפריטים באדיבות בעלי הזכויות. |
| הערות לפריט זה: |
1.© נחמה גולן.
2. הטקסט המלווה יצירה זו נכתב ע"י בסר ענת.
|
|
|
