הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה


הגבירה במקרא ובמזרח הקדום
מחברת: גליה סמו


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

התואר "גבירה" היה תואר מלכותי רשמי של אֵם המלך. יש הסבורים, שתואר זה ניתן רק לאִמהותיהם של מלכים צעירים, יורשי עצר, שעדיין לא בגרו ולא הוכרזו כמלכים עד הגיעם לבגרות. על פי דעה זו, במקרים שבהם מת המלך, ויורש העצר היה צעיר מכדי למלוך, שימשה המלכה-האם בתפקיד עוֹצֶרֶת, שליטה מטעם המלך, עד הגיעו לבגרות.

במקרא ניתן התואר "גבירה" לארבע נשים בלבד. הראשונה הייתה תַּחְפְנֵיס, אשתו של פרעה (מלכים א י"א 15), שבמקרא לא מופיעים פרטים נוספים אודות מעמדה כגבירה.

שלוש הגבירות האחרות היו נשות מלכים בישראל וביהודה:
1. מעכה, אמו של אסא מלך יהודה (מלכים א ט"ו 13, דברי הימים א ט"ו 16);
2. איזבל, אשתו של אחאב ואמו של יורם מלך ישראל (מלכים ב י 13);
3. נחושתא, אמו שליהויכין מלך יהודה (מלכים ב כ"ד 15, ירמיהו כ"ט 2).

סמכותן של נשים אלה לא הייתה ממוסדת, או קבועה בחוק. עצם מעמדן כנשות המלך וכאִמהות ליורשי העצר, וכנראה שבמידה רבה גם כוח-אישיותן, הקנו להן גישה לענייני הממלכה והן לקחו לעצמן מעמד וסמכות בענייני דת ומדינה וצברו עוצמה פוליטית.

על מעכה, אמו של אסא, מסופר, שהורדה באופן רשמי ממעמדה כגבירה, צעד פוליטי שהייתה לו גם משמעות דתית. מסיפורי ספר מלכים אנו למדים, שבכוח סמכותה ומעמדה, אפשרה מעכה חדירת פולחנים זרים ליהודה. עם עליית אסא לשלטון, חלו שינויים מקיפים בפולחן ביהודה (מלכים א ט"ו 12), שבמסגרתם הסיר אסא את "המפלצת אשר עשתה [מעכה] לאשרה", והדיח את מעכה ממעמדה.

גם איזבל, אשתו של אחאב ואמו של יורם, הייתה מעורבת בענייני הדת והמדינה. מחבר ספר מלכים מתאר בהרחבה את הצעדים שנקטה להשלטת הפולחן הכנעני בישראל (מלכים א י"ח 13, 22-19; י"ט 2-1) ואת מעורבותה בענייני המדינה וביחסי המלך עם נתיניו, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כרם נבות (מלכים א כ"א).

על הגבירה נחושתא, אמו של יהויכין, ידוע מעט מאוד. עצם אזכורה לצד בנה, גם בספר מלכים וגם בנבואותיו של ירמיהו (כ"ב 27-22) מעידים על מעמדה הרם.

גם המסופר על נשות מלכים נוספות, שאינן מכונות "גבירות", שופך אור על מעמד הגבירה.

בת שבע קושרת קשרים פוליטיים כבר לפני המלכת שלמה, בנה, ליורשו של דוד. היא חוברת לנתן ופועלת להשגת השלטון לבנה. לאחר עליית שלמה על כס המלכות, פונה אליה אדונִיה, ומבקשה לפעול למענו אצל שלמה, שיתיר לו לשאת אבישג השונמית לאישה (מלכים א ב). אדונִיה מסתמך בבקשתו על מעמדה של בת שבע בחצר המלוכה ועל רצונה לתווך בין הצדדים, לטהר את האווירה הקשה בבית המלוכה ולהביא ליציבות שלטונו של שלמה. גם מיחסו של שלמה לבת שבע אנו למדים על הכבוד הרב הניתן לאם המלך: קבלת הפנים שבת שבע זוכה לה בבואה אל שלמה, היא יוצאת דופן במקרא: שלמה קם לכבודה ומשתחווה לה (זוהי הפעם היחידה בה נאמר על מלך מישראל שהשתחווה לאדם אחר) ומציב את כיסאה לימין כיסאו. את דחיית בקשתה בעניין אדונִיה ואבישג יש לראות כדחיית גישה פוליטית שלא הייתה מקובלת על שלמה. יש הסבורים, כי זהו רמז לכך שלבת שבע הייתה סמכות להתערב בענייני ניהול הממלכה ונתיניה, ויש הסוברים כי זהו רמז להגבלת צעדיה של בת שבע ודחיית ניסיונותיה להתערב בעניינים לא לה.

גם עתליה, בתם של אחאב ואיזבל, אינה מכונה במקרא "גבירה", למרות שמעמדה הפוליטי היה רם משל כל הנשים האחרות שזכו לתואר "גבירה". עתליה מלכה בפועל על יהודה במשך כשש שנים, לאחר שבנה, אחזיה, נרצח בידי יהוא (שעלה למלוכה בישראל). לפי המסופר במקרא (מלכים ב י"א 1), כששמעה עתליה על מות בנה, הורתה לרצוח את כל בני ביתה האחרים, שמא ישאפו לרשת את כס המלכות, ותפסה את השלטון בעצמה. בתה, יהושבע, הצליחה להסתיר את יואש, בנו של אחזיה ונכדה של עתליה, והוא חי בהסתר במקדש במשך שש שנים, עד שיהוידע, הכוהן הגדול, הוציאו מהמחבוא, המליכו בציבור והורה להוציא להורג את עתליה.

מרבית חוקרי המקרא סבורים, כי סיפור זה אינו משקף את מהלכם האמיתי של המאורעות. לדעתם, עתליה לא רצחה את בני משפחתה, כיוון שבני משפחה אלה היו בסיס כוחה ומקור יציבותה הפוליטי. רצח בני משפחתה אירע כנראה בידי יהוא מלך ישראל (מלכים א י 13). עתליה, ששימשה כעוצרת בעת מלכותו של בנה, אחזיה, המשיכה לשלוט גם לאחר מותו. אולם מלכותה של אישה (ובמיוחד אישה שאינה יהודאית במקורה) לא הייתה רצויה בעיני גורמים דתיים ופוליטיים ביהודה, והם קשרו קשר לסלקה מן השלטון. מחבר ספר מלכים מצדד בעמדתם של גורמים דתיים ופוליטיים אלה, ומציג את עתליה כאישה שאפתנית ורצחנית.

גם במזרח הקדום נודעו נשות מלכים אחדות כבעלות כוח פוליטי רב, למשל שִיבְּתוּ, אשתו של זִימְרִילִים מלך מארי (1760-1780 לפני הספירה). לשִיבְּתוּ לא היה תואר רשמי, אך ניתנה לה סמכות פוליטית ומנהלתית גדולה בממלכה, והיא מילאה את מקום המלך בעת היעדרו ממארי. שִיבְּתוּ מכנה עצמה במכתביה "גברת הארץ" ואף מכונה כך על ידי עבדיה.

נַקִיָּה (Naqia), אשתו של סַנְחֵרִיב מלך אשור, הייתה המלכה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר באשור. בנה של נַקִיָּה, אֵסַרְחַדוֹן, היה בנו הצעיר ביותר של סנחריב, אך בכוח השפעתה הוכתר ליורשו של מלך אשור. עם עליית בנה לשלטון, הפכה נַקִיָּה לגורם שהשפיע על המדיניות הכלכלית והפוליטית של אשור, וניהלה תכתובת ענפה עם פקידים בכירים בממלכה. היא תפסה מקום מרכזי גם בחיי הדת והפולחן האשוריים: היא הייתה אחראית לשיפוץ מקדשים ולהקדשת כתובות לאלים, ופסליה הוצבו לצד פסלי מלך אשור. אלה תופעות תקדימיות בפולחן האשורי, ולהן נוסף גם תקדים מדיני-פוליטי: נקיה בנתה ארמון עבור בנה, דבר יוצא דופן במזרח הקדום בכלל, שכן מקובל כי המלך הוא בונה הארמונות בממלכה (כהפגנת כוח). תקדימים אלה שיקפו את מעמדה הרם של נקיה, ואת עוצמתה הפוליטית ומעורבותה בניהול האימפריה האשורית. גם לאחר מות אסרחדון המשיכה נקיה להיות הגורם העיקרי והמכריע בענייני המלכות: היא הייתה האחראית להמלכת נכדה, אַשוּרבַּנִיפַּל, ואילצה את נאמניו של המלך אסרחדון להישבע אמונים לבנו.

ביבליוגרפיה:
כותר: הגבירה במקרא ובמזרח הקדום
מחברת: סמו, גליה
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.