עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > מישור החוף > מישור החוף הדרומיעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל


תולדות אפק - אנטיפטריס לאור החפירות והתעודות ההיסטוריות
מחבר: פרופ' משה כוכבי


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3

האתר

תל אפק (תל ראש-העין), ששטחו 120 דונם, שוכן על מקורות הירקון, כשלושה קמ"ר מזרחית לפתח-תקוה.

בימי קדם עמדו באתרו ערים גדולות ששמרו על "מעבר אפק" - המעבר הצר שבין הירקון במערב ובין והרי שומרון במזרח. בתל זה שכנה העיר אפק, הידועה מן המקרא ומתעודות אשוריות ואף מתעודות מצריות כבר מראשית האלף השני לפני-הספירה. בתקופה ההלניסטית נקראה העיר פגי (מעיינות), ואילו הורדוס הרחיב את העיר, הגדילה וקרא לה אנטיפטריס, על-שם אביו. מן התקופה הערבית ואילך לא היתה במקום עיר של ממש אלא מצודת דרכים, שחודשה ונבנתה מדי פעם על-ידי המעצמות ששלטו בארץ-ישראל. היום מתנוססת בראשו של התל מצודה שנבנתה בתקופת השלטון העות'מאני (ראה ביתר הרחבה: in press Kochavi and Frankel)

למפת האתרים הקדומים באגן הירקון

החפירות

המחקר הארכיאולוגי של תל אפק החל בחפירות ההצלה שערך י' עורי בשנים 1936-1934, ובחפירת הצלה נוספת שנערכה על-ידי א' איתן בשנת 1961. חפירות אלה נערכובעקבות מפעלי המים שנועדו להוביל את מי הירקון למרחקים (איתן, 1967; איתן, 1969; ;1937 Iliffe, 1936 Ory, 1938 Ory)

בשנת 1972 החלה עיריית פתח-תקוה בהכשרת התל וסביבתו לפארק לאומי, ובמסגרת הפארק החליטה רשות הגנים הלאומיים לעשות לשימור המצודה העות'מאנית. משלחת החפירות לתל אפק מטעם המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב החלה בחפירה השיטתית הראשונה באתר.

המשלחת הארכיאולוגית לתל אפק, בראשותו של מחבר מאמר זה, חפרה באתר מדי שנה בחודשי הקיץ במשך 13 שנים. החופרים היו סטודנטים ומתנדבים מן הארץ ומארצות-הברית, והמפעל היה חינוכי ומחקרי כאחד; למתנדבים ניתנה ההזדמנות ללמוד ארכיאולוגיה הלכה למעשה. במפעל השתתפו מוסדות אקדמיים מארצות-הברית והם: אוניברסיטת ביילור, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת רייס וקולג' אלגני.

השטחים שנחפרו ברחבי התל הם: שטח A במדרון הצפוני-מערבי, שטח B במדרון הצפוני, שטח C מדרום למצודה העות'מאנית, שטח D בקצהו הדרומי של התל; שטח E, חפירתו של א' איתן, בשיפולים הדרומיים-מזרחיים של התל; שטח F בפארק שמצפון לתל; שטח G, בדרום-מערב התל; וכן שטח O, חפירתו של י' עורי, בפינתו הצפונית-מזרחית של התל (מפה 2). בשנים האחרונות התרכזה החפירה באקרופוליס של אפק הכנענית (שטח X), הנמצא מתחת לחצר המצודה העות'מאנית ובשטח G.


איור 1: האקרופוליס של אפק - מראה מן האוויר

העיר הראשונה

מצבור חרסים מן התקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני-הספירה), שנמצא למרגלות התל, מוכיח אמנם כי יישוב כלשהו התקיים באתר כבר בתקופה זו, אולם שרידי המבנים הקדומים ביותר, שנחשפו עד עתה באפק, הם מימי ראשית בניית הערים בארץ-ישראל, כלומר מן השלב האחרון של תקופת הברונזה הקדומה א - 3,000 לפני-הספירה לערך. שרידים מתקופה זו נמצאו בשטח E, בשטח O ובשטח A, אך עיקר הממצא הוא משטח B, המצוי במדרון התלול שבצפון התל, ובשטח G, שבו התרכזה החפירה בעונות 1985-1981.

למרגלות התל, בשטח B, נמצאה חומה בנויה לבנים על יסוד אבן. עובי החומה 2.90 מ' וקטע באורך 12 מ' ממהלכה נחשף בעת החפירות. מעבר לרחוב המתמשך לאורך החומה נחשפו יסודותיהם של בתים פרטיים בני אותה תקופה. מבנה ציבורי בעל פינות מעוגלות, בן זמנה של החומה הראשונה, נחשף בשטח G.

מבנים פרטיים מטיפוס שונה, המכונה "בית רוחב" והאופייני לשלב השני של תקופת הברונזה הקדומה (2700-2900 לפני-הספירה), נחשפו בשטח A. כלי חרס רבים ובהם גם כלי יבוא מצריים נמצאו על רצפות בתים אלה. הבתים סדורים משני עבריהם של רחובות מצטלבים, עובדה המצביעה אולי על קיומו של תכנון עירוני כבר בתקופה זו.

שרידים מתקופת הברונזה הקדומה, שנמצאו בכל שטחי החפירה שבשולי התל, מעידים על גודלו של היישוב באותה תקופה. כמו בתל אל-פרעה (תרצה), בתל העי ובתל עירני כן גם בתל אפק קמה כבר בראשית תקופת הברונזה הקדומה עיר גדולה ומבוצרת (על הבעיות הכרוכות בראשית העיור בארץ-ישראל ראה: (1978 Kempinski). לפי ממצא החרסים התקיימה עיר זו במשך כל אותה תקופה, אך משלבה האחרון לא נחשפו שרידים באתרם.

אפק - עירו של יענקאלו, הנסיך האמורי

בראשית האלף השני (1800-2000 לפני-הספירה) התגברה ההשפעה המצרית בארץ-ישראל, ומתקופה זו מצויות עדויות בכתב על ערי הארץ ומושליהן. בתעודות אלה, הנקראות "כתבי המארות", נזכרים אפק ומושלה, שנשא את השם האמורי יענקאלו (בעברית: מי יתן ויעניק האל, מזר, תשל"ד). בחפירות התגלה שתקופה זו, תקופת הברונזה התיכונה IIא, היתה תקופת הפריחה הגדולה של אפק. בתקופה זו, כמו בקודמתה, התפשטה העיר על-פני שטח התל כולו, ושרידיה נחשפו בכל שטחי החפירות.

כבר מראשית תקופת הברונזה התיכונה היתה אפק מוקפת חומה. היתה זו חומת לבנים מוצקה, בעלת בחנים, שיסודותיה אבן. יסוד האבן, שנחשף לאורך 25 מ' והשתמר לגובה של שישה נדבכים, היה רחב כדי 3.5 מ'. קטע החומה שנחשף היה בנוי על המדרון התלול ביותר של התל - המדרון הצפוני. תלילותו של המדרון גרמה לגלישת היסודות, וכך התעורר הצורך בביצוע תיקונים תכופים של החומה. הסחף שפגע בקצהו הצפוני-מערבי של התל, הקרוב למעיינות הירקון ולביצותיו, לא הותיר זכר לחומה באזור זה, אך מבנים, מתקנים וקברים משלב זה התגלו גם כאן.

כבר בראשית התקופה נבנה באקרופוליס של אפק הארמון הראשון (ארמון I - שטח X). הארמון נבנה על מילוי עשוי עפר, שהגביה אותו מעל סביבתו במטרים אחדים. רק חלק קטן מארמון ראשון זה ניתן לחשיפה, שכן שרידי הארמונות שנבנו מעליו, ובמיוחד ארמון III, הגדול שבהם, כיסו עליו כליל. רק מחסן כלי-אחסנה וחצר קטורה ובה תנורי בישול, השייכים לארמון I, נחשפו בחפירה.

בית-הקברות המפואר, שנחשף בחפירותיו של עורי, שייך גם הוא לפרק זמן זה. קביעה זו מסתמכת על הדמיון בין הכלים שנמצאו בקברים ובין הממצא משכבות היישוב הקדומות של אפק מתקופת הברונזה התיכונה.

עם התפתחותה של העיר ניטש ארמון I, וארמון חדש (ארמון II) הוקם בקצה הצפוני-מערבי שלה, הפתוח לרוח הים הקרירה. גם ארמון זה נפגע מן הסחף במשך 4,000 השנים שחלפו מאז בנייתו, אך מספר חצרות גדולות, מרוצפות טיח לבן ועבה, המתפרסות על שטח של 750 מ"ר, נותרו ממנו. כלי החרס מן הארמון מצטיינים ביופיים, באיכות הגבוהה של חיפוים האדום ובמירוקם.

למרות שהובחנו שינויים ותיקונים בתכנית הארמון מסתבר, שמשך קיומו לא היה ארוך ביותר, ועל שרידיו נבנו שוב בתים פרטיים. גם בית-קברות קטן, שעיקרו קבורת תינוקות בקנקנים, נתגלה במקום. בחומת העיר נעשה בדק יסודי, והונחו לה יסודות אבן חדשים הבנויים קטעים-קטעים בניסיון להתגבר על המכשול הטופוגרפי.

גם את מערכת החומות שנחשפה על-ידי עורי בפינתו הצפונית-מזרחית של התל יש לשייך לתקופת הברונזה התיכונה IIא זו. י' ידין ערער על ממצאי משלחת החפירות לאפק שכן הניח, שבראשית תקופת הברונזה התיכונה לא היו כלל ערים בצורות בארץ-ישראל (ידין, תשל"ז), אך מחבר מאמר זה סבור, שלא אפק לבדה אלא אתרים רבים ברחבי ארץ-ישראל היו מבוצרים בתקופה זו (כוכבי ואחרים תשמ"א).

בתקופת הברונזה התיכונה IIב חזר מרכז השלטון לאקרופוליס (שטח X), ונשאר בו עד סוף תקופת הברונזה (ארמונות VI-III) . ארמון III נהרס בסוף תקופת הברונזה התיכונה ב, ולפי מספר התיקונים שהתגלו בו ולפי השינויים הרבים בתכנית שימש ארמון זה מרכז השלטון באפק במשך זמן רב, ייתכן שעוד מסוף שלב א של התקופה. יסודות קירותיו העשויים לבנים נבנו מאבנים גדולות. רוחבם האחיד של הקירות היה שני מטרים והיסודות חדרו כ-2.5 מ' אל תוך האדמה, מתחת למפלס הרצפות. הללו נעשו מגיר כתוש ואטום למים ועוביין הגיע ל-25 ס"מ. רק אגפו הצפוני של ארמון זה, ששטחו כ-2,000 מ"ר, נחשף בחפירה. במרכז האגף היה אולם גדול, ששטחו 150 מ"ר, ותקרתו נתמכה בשני עמודים רחבים, שקוטר כל אחד מהם מטר אחד. חדר קטן ומבודד ובו במת פולחן ניצב בפינתו הצפונית-מזרחית של הארמון. הפולחן בחדר זה נמשך גם לאחר הרס הארמון כולו בשריפה שפקדה אותו באמצע המאה ה-17 לפני-הספירה, עם כיבוש כנען על-ידי המצרים. עם הרס ארמון III בא הקץ לעצמאותה של אפק - העיר הראשית בממלכה, שהשתרעה על-פני אגן הירקון, האיילון והשרון הדרומי. מכאן ואילך היו תולדותיה שזורים בתהפוכות השלטון המצרי בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1550 לפני-הספירה).


מפת שטחי החפירה בתל אפק

"מלך אפק אחד" (יהושע יב : יח)

גילוין של השכבות מתקופת הברונזה המאוחרת פתר את אחת הבעיות הקשורות בזיהויה של אפק עם תל ראש-העין, שכן עד אז היתה, לכאורה, אי-התאמה בין הידיעות ההיסטוריות ובין הממצא הארכיאולוגי. בידיעות ההיסטוריות מן המאה ה-15 לפני-הספירה נזכרת עיר ששמה אפק, השוכנת בין אונו ולוד מדרום ובין שוכה (ח'רבת שוויכה שליד טול-כרם) מצפון. מכל מקום, כך עולה מסדר הערים לאורך "דרך הים", שמנה תחותמס השלישי ברשימת ערי ארץ-ישראל וסוריה, ולפיכך זיהו אולברייט ואלט את אפק עם התל הגדול שליד מקורות הירקון, המתנשא מדרום לשוכה ומצפון לאונו וללוד (1925 Alt ;1923 Albright). בתעודה מימי אמנחותפ השני נזכרת העיר אפק כעיר מפתח חשובה, הראשונה שנכנעה לו בדרכו מעזה צפונה, ובמקרא נזכרת אפק - לפי גרסת השבעים: "אפק לשרון" - כאחת מערי כנען במאה ה-13 לפני-הספירה, ערב כיבוש הארץ. אלא שבחפירות ההצלה, שערך עורי בתל אפק בשנות ה-30, לא התגלתה שכבה מתקופת הברונזה המאוחרת. חוקרים אחדים ובראשם מרטין נות' מיהרו להסיק מכך מסקנות, והציעו לזהות את אפק עם תל קטן יותר, המצוי כארבעה ק"מ מערבה - תל קנה (תל מוח'מר). אולם גילויה של שכבה מתקופת הברונזה המאוחרת (בשנת 1974) אישר סופית את זיהויה של אפק, ובעונות החפירה שבאו לאחר מכן היוותה חשיפתה של שכבה זו נושא מרכזי בחפירות התל.

אפק היתה עיר מלוכה כנענית, אם כי וסאלית למצרים, שהתחדשה בתקופת הברונזה המאוחרת, ושניים מארמונות מלכיה מתקופה זו נחשפו מעל שרידי הארמון הקדום. ארמונות אלה נהרסו, ואבני הבניין שלהם נשדדו בעת בניית ארמון המושל המצרי, הממוקם על פינתו הדרומית-מערבית של המאוחר בארמונות. שלא כארמונות המלוכה, שהשתרעו על שטח נרחב סביב חצרות קטורות, היה ארמון המושל המצרי מצודה של ממש, שהתנשאה לגובה רב וקירותיה מתנשאים גם היום עד גובהה המקורי של קומת הקרקע. הארמון הכיל תעודות כתובות בכל לשונות המזרח הקדום, ואלה מייחדות את החפירה הארכיאולוגית של אפק מחפירות באתרים אחרים בני תקופה זו.

ארמון המושל באפק הוא מבנה ריבועי, שהשתרע על שטח של 20x20 מ'. הפעילות העיקרית התנהלה בקומתו העליונה. קומת הקרקע היתה קומת שירותים ובה שני אולמות, שני חדרים וכן רחבה פנימית, שהוליכה לגרם המדרגות. הכניסה לארמון היתה בצד צפון-מזרח, ושביל מרוצף הוליך אל שער שלו שתי כניסות. ייתכן שהכניסה הראשונה נועדה להולכי רגל – מעין כניסת שירותים אל קומת הקרקע - ואילו הכניסה השנייה נועדה לפרשים, שיכולים היו להשאיר את סוסיהם בחצר ולעלות מייד לקומה העליונה.


תכנית איזומטרית של ארמון המושל מתקופת הברונזה המאוחרת

ארמון המושל נהרס בשריפה עזה שאירעה במחצית השנייה של המאה ה-13 לפני-הספירה. קירות קומותיו העליונות נפלו בעת השריפה עם תכולת החדרים על קומת הקרקע ויצרו מצבור מפולות של לבנים, של קורות עץ מפוחמות, של טיח צבוע ושל אבני בניין, שעומקן שני מטרים ויותר. חפצים רבים נמצאו בתוך מפולות אלה כגון כלי חרס גדולים, ששימשו לאחסנה ורוכזו באולמות קומת הקרקע של הארמון, וכלי אוכל והגשה, ביניהם קערות מצריות רבות, שנפלו בוודאי מקומות המגורים העליונות. פרט לאלה נמצאו גם מחרוזות וטבעות מצריות, שנענדו על-ידי יושבי הארמון, וראשי חץ מברונזה, שנורו על הארמון בעת הקרב המר שהביא עליו את קיצו. אך גולת הכותרת של ממצאי הארמון הם הממצאים הכתובים.

בפיענוח התעודות ובפרסומן עסקו חוקרים מן החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום של אוניברסיטת תל-אביב וכן חוקרים מאוניברסיטת קורנל בארצות-הברית: ד' אואן (מכתבים באכדית), ר. גבעון (מצרית), א' זינגר (חיתית) ו-א"פ רייני (תעודות מינהליות ולקסיקאליות בשומרית, באכדית ובכנענית). תוכנן של התעודות הנבחרות שלהלן הוא תמצית מתוך חיבורים של חוקרים.

תעודה מינהלית

זהו שבר של לוח טין שגודלו 4.5 ס"מ בערך. השתמרו בו התחלותיהן של ארבע שורות, הכתובות אכדית בכתב יתדות:

1 אלף
5/6 מאות
2 מאות
5/4 אלפים

הספרות צוינו באמצעות מספרי היתדות המייצגים אותן, ואילו המלים "אלף" ו"מאה" כתובות כלשונן (המלה האכדית ל"מאה" היא "מיאת"). רייני משער, כי זהו שבר של מכתב משלוח (או קבלה) על מצרך שנמדד בכמויות גדולות, כגון כבשים, צמר או תבואה. תעודות מסוג זה שכיחות ביותר, ומותר להניח שמאות ואלפים כמותן שימשו בכל מרכז שלטון.

לקסיקון דו-לשוני

הלקסיקון הדו-לשוני הוא השבר הגדול ביותר מבין שברי לוחות הטין שהתגלו. אורכו כ-6 ס"מ, והשתמרו בו כל התחלותיהן של 12 שורות בכתב יתדות. שתי יתדות, הכתובות זו מעל זו בסוף כל מלה ראשונה בשורה, מחלקות את הלוח לשני טורים אנכיים. סימן הגלוסה המופיע כאן (המלה המסבירה), בא בדרך-כלל לפני גלוסות במכתבי אל-עמארנה, שנשלחו מן החוף הפיניקי. בטור הראשון כתובות מלים שומריות, ואילו המלה היחידה שהשתמרה בשלמותה בטור השני (שורה 11) היא המלה "אלפו", כלומר "שור" באכדית או בשמית מערבית. תרגומן של שאר המלים הוא: (1) אל (2) יד (3) לקצור (4) שמשי (5) מעובד, כלומר חרוש (6) גדול (7) קרון, מעדר או תומר (10) חוטא (?) . זהו אפוא לקסיקון מן הסוג המקובל על הסופרים בכתב יתדות. מרובים בו המונחים מתחום החקלאות, אך אפשר למצוא בו גם מונחים אחרים. ללקסיקון זה אין שום מקבילה בעולם המסופוטמי, ודומה שזהו לקסיקון במסורת מקומית, או אולי רק תרגיל סופרים. הלקסיקון התלת-לשוני (להלן) מחזק את ההשערה, כי השפה השנייה בלקסיקון זה היתה שמית מערבית (כנענית) ולא אכדית.

לקסיקון תלת-לשוני

תעודה זו היא שבר של מנסרה שאורכו כ-6 ס"מ. השתמרו בה חמש שורות מקוטעות, וסימן הגלוסה, המופיע גם בלקסיקון הדו-לשוני, מחלק את השורות בלקסיקון התלת-לשוני לשלושה טורים: בטור הראשון מופיע המונח בשומרית, בטור השני - באכדית ובטור השלישי - בכנענית. המונחים הם: (1) מים - בכנענית "מומי" (2) יין - בכנענית "יינו" ( 3) שמן - באכדית "שמנו" (4) אינו ניתן לפענוח (5) "דבש" (?).

לקסיקונים תלת-לשוניים ידועים ממקומות שונים בעולם העתיק, כגון אוגרית, אך הלקסיקון מאפק הוא הראשון ששפתו השלישית היא כנענית. גם במונחיו ובסדרם אין ללקסיקון זה אח ורע בעולם המוכר של סופרים בכתב יתדות, ממש כמו הלקסיקון הדו-לשוני שהוזכר לעיל.

בולה חיתית

בולה חיתית זו היא הראשונה מסוגה שנמצאה בארץ. קוטר הטביעה שבה היה 40 מ"מ, אך יותר ממחציתה נשברה בימי קדם ואבדה.

במרכז הטביעה כתובים שמו של בעל החותם ותוארו בכתב ההירוגליפי החיתי. המרכז מוקף בשלושה מעגלים קונצנטריים מעוטרים, ומספר כה רב של מעגלים נדיר מאוד בטביעות חותם חיתיות, שאינן מלכותיות. זינגר קרא כאן "נסיך" או "נסיכה", ומשמו של בעל החותם השתמר רק חלק מן הסימן הראשון - כנראה "אר-".

טבעת מצרית

טבעת מצרית זו, שהשתמרה כמעט בשלמותה, אינה תעודה ממש, אך היא קשורה לעולם הכתב והתעודות כמו הבולה החיתית שנמצאה עימה. הטבעת עשויה פאיאנס, קוטרה 2.5 ס"מ, ועליה חקוקה ברכה לאל אמון בכתב חרטומים מצרי: "אמון-רע השופע כל תהילה ברכה ונועם". לדעת גבעון נוסח זה נדיר אמנם ביותר, אך יש לייחס את הטבעת לממלכה החדשה של מצרים, שבה רווחו מאוד נוסחות דתיות הקשורות באל אמון.

לוחית יסוד מצרית

בשכבה מתקופת הברזל הקדומה, ליד חורבות הארמון, התגלתה תעודה נוספת. זוהי לוחית פאיאנס קטנה, שמידותיה 2.5x4 ס"מ בקירוב, ומשני צידיה כתובים בדיו סימנים בכתב החרטומים. גבעון הבחין בשני קארטושים, הנושאים את שמותיו של רעמסס השני, ובכתובת הקדשה לאלה איזיס. זוהי הלוחית הראשונה מסוגה שהתגלתה בארץ. במצרים, לעומת זאת, התגלו לוחיות דומות ששימשו כתובות יסוד למקדש.

מכתב מאוגרית

גולת הכותרת בממצאים הכתובים מאפק הוא מכתב שלם, הכתוב על שני צידיו של לוח טין בגודל של 9x5 ס"מ. מכתב זה נמצא במפולת הקומה השנייה יחד עם מחרוזות ושבר לוח טין שני, הכתוב רק בחלקו. הוא מכיל 41 שורות וכתוב אכדית - לשון הכתב הבינלאומית של התקופה. אואן (מאניברסיטת קורנל), אפיגרף המשלחת, גורס, שהמכתב נשלח על-ידי תכוחלינה, מושל העיר אוגרית (בצפון סוריה, ליד לטקיה), אל חיא, פקיד מצרי בכיר. במכתב מבקש תכוחלינה להביא לידי גמר עסקה של מכירת חיטה שהקפה כדי משא אונייה באמצעות שליחיו שבעכו וביפו. הכותב מודיע, שעם המכתב נשלחו לפקיד חיא מתנות של צמר צבוע יקר ערך.

מכתב זה, הראשון מסוגו שנמצא בארץ, חשוב לקביעת תאריך חורבנה של אפק הכנענית, שכן המוען והנמען כאחד מוכרים ממקורות מצריים, אוגריתיים וחיתיים, וידוע שהיו פעילים בתקופתו של רעמסס השני, במחצית השנייה של המאה ה-13 לפני-הספירה (נוסף על לוחית היסוד נמצאה במפולת הארמון גם חרפושית של רעמסס השני) .

ארמון המושל באפק נבנה, ככל הנראה, בימי רעמסס השני על שרידי ארמונו של מלך אפק הכנעני כדי לשמש את השלטון המצרי בכנען. בערוב ימיו נהרס הארמון על-ידי אויב כלשהו ולא שוקם עוד. לא רחוק מן הארמון נחשפו שתי גתות בנויות אבן ומטויחות. משטחי הדריכה שלהן היו מקבילים זה לזה והשתרעו על-פני כשישה מ"ר. בורות האיסוף יכולים היו להכיל יותר משלושה מ"ק כל אחד, ובתחתיתם ניצבו עדיין קנקני היין הכנעניים. גוש גדול של גלעיני ענבים וקליפותיהם, שנמצא גם הוא ליד הארמון, קשור ודאי לגתות ממלכתיות אלה.

מאותה תקופה נחשף גם קבר כרוי באדמה, מדופן ומקורה באבנים, ובו יותר מ-60 חפצי לוואי, וביניהם: כלי יבוא, פגיון, מראה, טבעות עם חרפושיות ועוד. שמונת השלדים שנמצאו בקבר היו בוודאי שלדיהם של בני משפחת אצולה מאפק הכנענית, שהיתה תחת שלטון מצרים.

ליד הריסותיו של ארמון המושל הוקמו בראשית תקופת הברזל שתי שכונות מגורים. קיר תמך ייצב את שולי גל ההריסות של הארמון כדי שלא יכסה את הבניינים החדשים. במזרח נבנו בתי-מגורים צפופים ודלים, ובהם שפע של ממצאים, המעידים כי בעליהם היו דייגים: קרסים של חכות, משקלות עופרת של רשתות דיג ואף שריונים אחדים של צב המים. השכונה שמצפון הצטיינה ברמת בנייה גבוהה יותר, ותכנית בתיה המרווחים היתה אחידה: ריבוע מחולק לאולם קדמי, התופס כשני שלישים משטחו, ולחדר אחורי - בשליש הנותר. בתים זהים לאלה נחשפו בחפירות, שנערכו בתקופת המנדט בתל אבו-הואם - נמל קדום בשפך הקישון. בשני האתרים לא היתה זו שכבת יישוב ישראלית ואף לא פלשתית על הריסות היישוב הכנעני שקדם לה. ייתכן שאפשר לשייך את שתי השכבות שהתגלו לגל ההתיישבותי של גויי הים, שהציף את חופי המזרח-התיכון בראשית המאה ה-12 לפני-הספירה.

"ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה" (שמואל א כט :א)

הירקון הוא גבולה הצפוני של ארץ פלשת, ואפק שעל מעיינות הירקון היתה מעוזם של הפלשתים. מכאן אספו מדי פעם את צבאותיהם ויצאו למלחמה נגד הישראלים שבאזור ההר. ואמנם, בבורות שניכרו לתוך מפולות הלבנים של הארמון הכנעני באפק נמצאה הקירמיקה הפלשתית האופיינית, המעוטרת בדגמים בצבעי אדום ושחור על רקע לבן.

בתל אפק נמצאו גם הצלמיות הפלשתיות, המוכרות בעיקר מאשדוד והמכונות "אשדודה", וכן ממצא נוסף, יחיד במינו, בצורת לוח טין שעליו סימני כתב בשלוש שורות. צורת הכתב בלוח דומה לצורות הכתב שהיו נהוגות באותה תקופה באגנו המזרחי של הים-התיכון, אך אין היא זהה אף לאחת מהן ואינה ניתנת לפיענוח. הייתכן שיש כאן דוגמה לכתבם של הפלשתים ולשפתם, שנותרו עלומים עד ימינו?

באמצע המאה ה-11 לפני-הספירה נערך הקרב המכריע בין הפלשתים והישראלים. הפלשתים חנו באפק בעוד הישראלים חונים "על האבן העזר" (שמואל א ד:א). תוצאות ניצחונם של הפלשתים היו לקיחת ארון האלוהים, מותו של עלי הכוהן, אך גם חורבנן של שילה ושל ערים ישראליות אחרות ושלטון פלשתים בישראל עד מלוך שאול.

המחקר הסביבתי של אפק הראה, כי בעורפה ההררי התפתח בתקופה הישראלית דגם יישובי מעניין. בגב ההר קיימים אתרים ישראליים צפופים ללא פער יישובי, ואילו בשיפולי ההר, בפאתי ה"מרזבה" של השרון, היישובים דלילים יותר, ואחדים מהם התקיימו רק בתקופת ההתנחלות והשופטים. אחד היישובים הללו, השוכן קרוב ביותר לאפק, על הדרך העולה מאפק לשילה, הוא עזבת-צרטה. בחפירה משותפת של משלחת בראשות המחבר ושל אוניברסיטת בר-אילן התגלו בו שלוש שכבות יישוב מן המאה ה-12 ועד המאה העשירית לפני-הספירה. נטישה כללית של היישוב באמצע המאה ה-11 לפני-הספירה היתה בוודאי תוצאת קרב אבן-העזר, שהתחולל במקום.

למפת קרב אבן העזר

באחת הממגורות שסביב הבניין המרכזי בעזבת-צרטה התגלה אוסטרקון בן למעלה מ-80 אותיות מן המאה ה-12 לפני-הספירה. באחת משורותיו מצוי האלפ-בית בן 22 האותיות - הקדום ביותר המוכר בכתב פרוטו כנעני. השורות האחרות הן תרגילי כתיבה (כוכבי ודמסקי, תשל"ח; 1986 Finkelstein)

מצודה מימי שאול, השולטת על הדרכים המובילות מאפק אל גב ההר, נחשפה במסגרת המחקר הסביבתי של אפק, והיא מלמדת על הסיבה לבחירתם של הפלשתים בכיוון התקדמות אחר, משהתכנסו באפק שוב למלחמה נגד שאול בהר גלבוע (שמואל א כט:א). במסדר צבאי של כל סרני פלשתים, שהתקבצו באפק מכל ערי פלשת, השתתף גם גדודו של דוד עם אכיש מלך גת. לפי דרישת בני-בריתו של אכיש נשלח דוד בחזרה לצקלג, והגיע אליה כעבור שלושה ימים - מהלך סביר בין אפק לצקלג.

אפק הישראלית

בתקופת המלוכה נכללה אפק בתחום ישראל, ואילו הגבול עם פלשת נדד דרומה אל מעבר לאגן הירקון, אל סביבתה של גבתון (מלכים א טו:כז). בתי האיכרים הישראליים מתקופת המלוכה, שנחשפו במדרון הצפוני-מערבי של אפק, בנויים לפי תכנית בית ארבעת-המרחבים – בית המגורים הישראלי הטיפוסי. באחד המבנים נמצאו כלי חרס מיוחדים, המצטיינים ביופיים, וכלי פולחן.

על מקומה החשוב של אפק כחולשת על המעבר שבין צפון הארץ לדרומה מעיד גם סיפורו של אסרחדון מלך אשור, המזכיר אותה בעת מסעו מצריימה (שנת 671 לפני-הספירה). לדבריו איש לא עמד נגדו במסעו מאפק "בגבול שומרון" ועד רפיח, באזור הקרוב לנחל מצרים. 70 שנה לאחר מכן הזעיק אדון, כנראה מלכה של עקרון, את פרעה מלך מצרים לעזרתו כי חלוצי צבא בבל נמצאו כבר בסביבות אפק.

עיר הגבול פגי

בתקופה ההלניסטית שונה השם אפק לשם היווני פגי, הקרוב לשם אפק בצלילו ובמשמעותו (שם זה השתמר בסביבות התל בצורתו הערבית – פג'ה). פגי היתה ככל הנראה מצודת גבול בלבד בין שומרון ויהודה ובין חוף הים. שכן בה "שומר הגבול", המוזכר במכתבי המוכס התלמאי זנון בשנת 250 לפני-הספירה. ייתכן שאפשר לשייך את שרידי המצודה מן המאה השנייה לפני-הספירה, שהתגלו בתל שבקרבת החומה המערבית של המצודה העות'מאנית, לביצורי "קו ינאי" שלאורך הירקון (קפלן, 1959, 86-84).

אנטיפטריס - עירו של הורדוס

בשנת תשע לפני-הספירה נשלמה מלאכת הבנייה של קיסריה על-ידי הורדוס. באמצע הדרך שבין הבירה הדתית של ארץ-ישראל, ירושלים, ובין הבירה החדשה והחילונית, קיסריה, "במקום משופע במים ובאדמה פוריה" (יוסף בן-מתתיהו, ט"ז, ה, 2) בנה הורדוס עיר חדשה על התל של אפק. הוא קרא לה אנטיפטריס לזכר אביו אנטיפטרוס, ואילו השם הקדום השתמר אצל יוסף בן-מתתיהו בצורת "מגדל אפק" - המבצר ששמר על המעבר מצד ההר (היום - מגדל-צדק).

רחובה הראשי של אנטיפטריס, שחצה אותה מצפון לדרום (הקארדו), הגיע לרוחב של שמונה מטרים. במרכזו נחשף ריצוף אבני גזית שהונחו בשורות אלכסוניות, ומשני עבריו היתה מדרכה מוגבהת. חנויות ובתי-מלאכה היו ממוקמים משני צידי הרחוב והסחורה הוצאה למכירה על גבי מתקנים מיוחדים שפנו לרחוב.

רובע מסחרי זה של אנטיפטריס נהרס, ככל הנראה, במהומות שתחוללו לאחר מות ארכלאוס (שנת שש לספירה), ומייד לאחר מכן נבנה האזור מחדש לפי התכנית הקדומה. סימנים של הרס נוסף קשורים במסע אספסיאנוס (67 לספירה), אך הרחוב והשווקים המשיכו להתקיים.

בתקופת המשנה והתלמוד נחשבה אנטיפטריס שוב ליישוב הצפוני ביותר השייך ליהודה בהגדרתה המצומצמת (בניגוד לגליל), ואפשר שעל כך מספרת האגדה, לפיה הובאו עצמותיו של רבי עקיבא על-ידי אליהו הנביא מבית-הכלא הרומי שבקיסריה לאנטיפטריס, כדי להיקבר בתחום יהודה ממש. היתה זו עיר מעורבת של יהודים, שומרונים ועובדי אלילים, ומאוחר יותר נוספו אליהם גם נוצרים, שלגביהם היתה לעיר משמעות מיוחדת, משום שבה חנה השליח פאולוס בדרכו מירושלים לקיסריה (מעשי השליחים כג:31).

בתקופת הקיסרים לבית סוורוס (המאה השלישית לספירה) פרחה העיר והרחיבה את גבולותיה עד שהשתרעה על-פני שטחו של התל העתיק כולו. הבתים היו רחבי ידיים ורוצפו ברצפות פסיפס רב-גוניות. רחובות שתי וערב הפרידו בין הבתים ומתחתם עברו מי הגשמים באמצעות תעלות תת-קרקעיות אל בורות מטויחים. בקצה הדרומי של העיר הוקם בתקופה זו מבנה ציבורי מפואר, שמסדרונותיו היו מקורים באמצעות קשתות (חמש מהן עדיין עומדות בשלמותן). קירותיו, שנבנו גזית לתפארה, וכותרות העמודים המגולפים מעשה אמן – כל אלה מעידים שהיה זה, ככל הנראה, אודיאון – תיאטרון קטן להצגות "קאמריות". מבנה זה נהרס עוד בטרם הושלמה בנייתו.


האודאון - מראה כללי

אנטיפטריס חרבה ברעידת אדמה שזיעזעה את ארץ-ישראל כולה בשנת 363 לספירה, ולא קמה עוד כעיר של ממש, אך התואר "בישוף אנטיפטריס" נשמר גם לאחר חורבנה.

מצודות ופונדקי דרכים

לאחר חורבנה של אנטיפטריס הצטמצם היישוב בפסגת התל בלבד. המצודה המלכותית של הח'ליפים מבית אומייה, "מגדל המעיינות השקטים", מצודת הצלבנים ותחנת הדרכים של הסולטנים הממלוכים קמו ונפלו כאן בזו אחר זו. בשנת 1571 הורה הסולטן סלים השני לבנות את המצודה מחדש, והפעם כמבצר לחיל הפרשים העות'מאני, השומר על הדרך שבין איסטנבול ובין קהיר. מצודה זו, שנקראה "פינאר באשי" ("ראש המעיין", בטורקית), עמדה על תילה במשך כ-200 שנה. למצודה היו ארבעה מגדלי פינה, ששלושה מהם מרובעים ואילו הדרומי-מערבי, הגדול שבכולם, מתומן. שער בעל כניסה עקיפה הוביל לחצר המצודה ממערב, ושטח החצר עצמה היה שמונה דונם. במרכזה היה מסגד קטן, וסביבו וסביב חצרו מוקמו מגורי החיילים.

בתקופת המנדט הבריטי הוקם על התל מחנה לעובדים ולשומרים של מפעל אספקת המים לירושלים, אך בתקופת מלחמת השחרור נהרס המפעל, ורק לאחר קרבות קשים נכבש על-ידי צה"ל. עד מלחמת ששת הימים ישב במקום משמר הגבול, ומשנת 1972 ואילך, עם תחילת עבודות הפיתוח של הפארק הלאומי של פתח-תקוה, ועד שנת 1985, עם סיום מפעל החפירות הארכיאולוגיות, שקק התל מפעילות חברי המשלחת, שחשפו בשיטתיות את שרידי עברו ההיסטורי העשיר.

רשימת מקורות

איתן א', 1967; "סארקופג וקשת מעוטרת מהמאוזליאום בראש-העין", ארץ-ישראל, ח, עמ' 118-114.
איתן א', 1969 "החפירות לרגלי תל ראש-העין", עתיקות, ה (סדרה עברית), עמ' 68-49.
אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל, תשל"א; הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה והוצאת מסדה, ירושלים.
ידין י', תשל"ז; "אופי היישובים בארץ-ישראל בתקופת הברונזה התיכונה IIא ובעיית הביצורים באפק", ארץ-ישראל, יג (ספר שטקליס), עמ' 105-91.
יוסף בן-מתתיהו; קדמוניות היהודים, תרגום א' שליט, הוצאת מסדה, ירושלים-תל-אביב.
כוכבי מ', בק פ' וגופנא ר', תשמ-א; "אפק-אנטיפטריס, תל-פולג, תל-זרור ותל בורגה – ארבעה אתרים מבוצרים מתקופת הברונזה התיכונה IIא בשרון", ארץ-ישראל, טו (ספר אהרוני), עמ' 62-28.
כוכבי מ' ודמסקי א', תשל"ח; "אלפבית בכתב פרוטו-כנעני מעזבת-צרטה., קדמוניות, יא, עמ' 67-61.
מזר ב', תשל"ד; "ארץ כנען בימי הממלכה התיכונה של מצרים", ו"תקופת הברונזה התיכונה בארץ-ישראל", בתוך: ב' מזר, כנען וישראל - מחקרים היסטוריים, ירושלים, עמ' 47-11, 83-48.
קפלן י', 1959; הארכיאולוגיה וההיסטוריה של תל-אביב-יפו, הוצאת מסדה, רמת-גן.

Albright W.F., 1923; 'The Site of Aphek in Sharon', JPOS, 3
p.50-53.
Alt A., 1925 'Die Reise', PjB, Vo1.21, pp.29-58
Finkelstein I., 1986 lzbet Sartah, An Early Iron Age Site near Rosh Ha'ayin, Israel Oxford
Frankel R. & Kochavi M., in press 'The Historical Sources', In: P. Beck & M. Kochavi, Aphek-Antipatris I
Iliffe J.H., 1936 'Pottery from Ras el-'Ain II', QDAP, 5, pp.1l3-126.
Kempinski A., 1978 'The Rise of An Urban Culture', The Urbanization of Palestine in the Early Bronze Age, Jrusalem.
Kochavi M. & Beck P., 1976 Aphek-Antipatris 1972-1973, Preliminary Report, Tel-Aviv. Kochavi M., Rainey A.F., Singer I., Giveon R. & Demsky A., 1978
Aphek-Antipatris 1974-1977, The Inscriptions, Tel-Aviv
Ory J., 1937 'Excavations at Ras el-'Ain H', QDAP, 6, pp.99-129
Ory J., 1938 'Excavations at Ras el-'Ain', QDAP, 5, pp.lll-ll2
Owen D.I., Hallo W.W., Singer I., Beck P. & Kochavi M., 1987; Aphek-Antipatris 1978-1985, The Letter from Ugarit, Philological, Historical, and Archaeological Considerations, TeIAviv

ביבליוגרפיה:
כותר: תולדות אפק - אנטיפטריס לאור החפירות והתעודות ההיסטוריות
מחבר: כוכבי, משה (פרופ')
שם  הספר: השרון : בין ירקון לכרמל
עורכי הספר: דגני, אבי; גרוסמן, דויד; שמואלי, אבשלום
תאריך: 1990
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מסדרת פרסומי "ארץ" מחקרים ופרסומים בגיאוגרפיה, אוניברסיטת תל - אביב.
2. אבי דגני, אוניברסיטת תל-אביב, החוג לגיאוגרפיה.
3. דוד גרוסמן, אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה לגיאוגרפיה.
4. אבשלום שמואלי, אוניברסיטת תל-אביב, החוג לגיאוגרפיה.
הערות לפריט זה: 1. פרופ' משה כוכבי הוא ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב; בשנים 1972-1985 עמד בראש משלחת החפירות לתל אפק-אנטיפטריס.