מיומנו של דוד וודובינסקי על מחנה פייהינגן מחבר: דוד וודובינסקי

חזרה3

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

י"ח לחודש התשיעי [18.9.1944]
היום ראש-השנה. כל היהודים עובדים. ה"מפקד" היהודי [יחיאל פרידמאן] לא מצא אפילו לנכון לאחל לנו שנה טובה. להפך... "מוסר" לגרמנים. לקום, לעמוד, לקום, לעמוד...
עוזר-רופא רוסי [לא ד"ר אלא חובש (בשם) מסלוב]... דורש בשלום ה[יטלר]...

24.8.1944
רעב. אני דר אצל ראש צריף מ' [את שמו אינני זוכר. ז"א בשעה שאני מעתיק ממקורי 21.1.1970]. עזרה... מעשנים [מלה לא בהירה]. עלים ועשבים שונים. מלוכלך, אין בורית, אין מים חמים. נדמה לי שאני נבאש, מזיע, לבנים לא מכובסים, נעלים לא מצוחצחים. גועל נפש. מכים. מכים...

בחדרי נמצא גם כן מהנדס ב' [אינני זוכר את שמו] צהרי(?), אדון פ' [אינני זוכר את שמו] ואחיו של ראש הצריף.

26.8.1944
עישון סיגריות... אין טבק. אם יש [לפעמים רחוקות] צריך להתחבא מפני אנשים אחרים. כל היום מדברים על אודות אכילה. אצל הקפה [ז"א בבוקר]. המרק [בצהריים]. לחם: מכים איש את אחיו: "הזונה, שיגול..." מחלקים האדונים מ' ופ' [את שמותיהם אינני זוכר] לחם... שלם, אבל בעדי פת... אין. בני עור עבה.

... בעיתון: מהפכה בר..., ...ניה, פקודת הממשלה... גרמניה בדבר סיגור... התיאטרונות, ראינוע, מוזיאונים... עיתונים וכן הלאה.

בווארשה היתה תקומה של פולנים, לפני 2-3 שבועות. הגרמנים דיכאו אותה. מה עם ידוויגה?

(?)...לחודש התשיעי
היום בא... המפקד היהודי פר[ידמאן] [ה-Lageralteste]... את הבלוק השלישי... [עם] הקר [המפקד הגרמני]: הם לא באים בזמן... יקומו בארבע בבוקר; לענוש ב"ניתוחים"[?]. גשם יורד כל היום.

כל יום תעופות – האנגלים והאמריקנים. מה נשאר לי? לא כלום, אפסות גמורה, בפראים[?].

23.9.1944
Nie zachwycaj sie odrazu czlowiekiem, nie pogardzaj odrazu czlowiekiem. Zaczekaj az go poznasz... (מלכתחילה אל תתלהב מבן-אדם, מלכתחילה אל תזלזל בו, המתן עד שתכירו).

משל: החובש (felczer) האוקראיני. בלילה: חלה בצריף איש אחד, הוקיא (vomit), אנח, וכולם היו מוכרחים להשתתף בעניין. משתינים בצריף, נפיחות, החלונות סוגרים, היהודים יראים הצטננות. בבוקר: מי הולך לקפה? – סמך, סמך... סמך... מרק מימי. "תכני" ליטרא שלמה, לא שלמה, שלושה רבעי של ל[יטרא]. בגדים: קודם נותנים לאלה שבאמת נצרכים. אולש (בנו של ידיד קרוב, ראה עליו בהמשך)... לא. מכנסיו קרועים נורא. אני לא איש, לא יהודי, אלא מספר. אין לי אף תעודה אחת. איש בלי פרצוף, בלי קשר. בלי עבר, בלי עתיד, אפילו לא רובוט. לא כלום. כלי בידי כל גרמני מנוול. ביטויים יהודים: בן-זונה, אמך זונה, שיגול לאמך, שיגול למעיך ועוד. מיטות בנות שלוש דיוטות, ואחת אצל אחותה. שתי הרוסיות. לתאר את תנאי חיינו, נדמה לי, אי אפשר. מי שלא ראה בעצמו, מי שלא חי בעצמו חיים כאלה – לא יידע, לא יבין. אי אפשר, אי אפשר. את כל הטרור היום-יומי, את הפחד, לא יבין מה קא משמע שתי סמכים (SS).

25.9.1944
אין כיסאות, אין שולחנות, עומדים לאכילה, לשתייה. כנים, בייחוד כשיוצאים מבית הכיסא. אין סבון, אין מים חמים. החובש האוקראיני בעניין של חמש מרקות "שחייב לו ד"ר פ[יינשטיין]. בעד עשרים דולר 6-8 ליטרות לחם. רעב, חיים בלי עבר, בלי עתיד. ההווה נורא – הבגד ("בגדי-פסים") מלוכלך ברפש. הרפש כאן נורא: טיט. די שיירד גשם שעה-שעתיים – ואי אפשר להוציא את הנעלים מן הרפש. קאפו (Kapo) ויגדור, המפקד חיל (יחיאל) פר[ידמאן] – היום קר מאוד – וכל היום באוהל הניירי (ממש!) בלי תנור, בלי בגד חם, בלי לבנים, כנים, בלי אכילה הגונה, רעב. מחר ערב יום-הכיפורים. היחס של "המפקד"... יום לפני ראש השנה היו שתי שנים שמתה אמי. זיכרונות נוראים. האנגלים והאמריקאים מתקדמים במהירות בצרפת ובארצות שכנות – מאין יבוא עזרנו? מתי? האם יבוא בכלל?

26.9.1944
גשם, גשם, רפש, טיט. יושבים בבית-כיסא פתוח והגשם יורד על הגוף הערום. כנים. כמה זמן אפשר כך לחיות? רעב, כנים, קור, קור. אין אדרת, אין לבנים, לא כלום. על-ידי יושב האוקר[איני] וגם כן כותב את זיכרונותיו. הוא עושה בצחוק, הולך לנערות, ואני במצב רוח של עצבות, דיכוי נפש. כל היום אני חושב איפה משפחתי, אשתי, לא חיים, לבטח לא חיים ולא אדע אפילו איפה נקברו, אם נקברו בכלל, אם לא נשרפו. ובוורשה? נשאר בן-אחי, גיסתי, אשתו של בן-אחי. נשארה ידידתי ידוויגה. האם הם כולם חיים? בווארשה היו או עודנו ישנם קרבים קשים, אצל כל בית, אודות כל בית לוחמים. מה אתם? האם אראה אותם עוד? האם אני אהיה בחיים, האם הם בחיים? איזה הגיון יש בכלל בחיים כאלה? למה? למה? למה? כנים, כנים. חברי פ' כל היום מאסף אותן. גועל נפש. עולם זיכרונות: היום ערב יום הכיפורים. איך זה היה בילדות, בבחרות, בבית. צום, תפילה, מצב רוח מיוחד. והיום? להפך: יש איזה יחס שלילי לכל החגים, הכל שקר, שבו חיים מאות של שנים. האם יש אל? האם יש אלוהים כזה שיחפוץ את מותם של מיליונים איש, מיליונים יהודים. מדוע? מדוע? צדק! צדק?? איהו?

27.9.1944
אתמול כל-נדרי, בשעת התפילה: למי מכנסיים, תחתונים, כותנות. אנשים שבו מן העבודה: מרק.

28.9.1944
היום יום מותו של אבא. עשרים וארבע שנים. קדיש. קדיש? אני יושב באוהל בתור רופא, אבל אינני רופא, "על-פי דין" אני צריך לעבוד בתור פועל פיסי. אבל ה"מייסטר" הוא "חולי" [פאציינט (שלי)] ומרשה לי להשאר באוהל. גם זה טוב. אחרים מוכרחים לעמוד בחוץ בגשם, ברפש, בקור. גם לי קר, אף שהיום, היום יותר קצת חם. המרק לא בא, כי אין מכונית, והיהודים יכולים לעבוד בלי ארוחת צהריים – המרק בא בשתיים, תחת בשתים-עשרה. אין דבר, היהודים יכולים לרעוב. רללם [(הכוונה לאיש הס"ס) moeller] יש או לא, מכה או לא מכה, "פחד" של כל המחנה – ראש הבלוק מעורר אפילו אם יש אלרם... שפיר – ראש הבלוק.

29.9.1944
בבית כסא (של ה-werk – (המפעל)) יושבים צפופים, אני מבקש מקום (יושבים בלי...), לא נותנים מקום, מן הצד: "הוא חושב שאם יש לו צלב אדום אזי הוא מיוחס". הרוסיות באות יום-יום, אחת שאלה היום אם הייתי חפץ להשתקע ברוסיה – עניתי: "לא". היתה זאת תשובה אינסטינקטיבית, אבל באמת מה יש לי שם, מי יש לי שם. מי יש לי בכלל בעולם. העולם הוא כל כך גדול ובעדי כה קטן. אין איש, אין ידיד; וארשה היא חורבה, האם ידוויגה עוד בחיים. שאלה שמנקרת את מוחי זה כמה ימים. מי לי ומה לי בעולם הגדול. יחיד, בודד אנוכי, אפילו קברים לא נשארו. הכל חרוב.

30.9.1944
יום יום הזעקות (אלרמים), שתיים-שלוש, ובלילה שתיים-שלוש. אז אני מרגיש עצמי באופן מצוין. מתי זה הכל ייגמר? איך זה ייגמר? אין לי מקום בעולם. ברוסיה אפשר לחיות בלי דאגות יום-יומיות. המצב החומרי לכל הפחות בטוח, אין מלחמת קיום. דברים אחרים? שאלות נפשיות? השקפות עולם? מה נשאר מכל זה אחרי חמש שנים של ממשלת זדון? וכמעט שנה וחצי של "מחנה"? רק שנאה; חפץ – רצון לנקום, נקמת-דם, ואחר כך חיי שקט, שלווה. מלחמות פוליטיות? למה? ובעד מי? יהודים אין, ז"א יהודי – הגירה. היהדות המזרחית אבדה לגמרי, מי על כן "הציונים"? האמריקאים?

3.10.1944
היום הפעם הראשונה נפלו פצצות על ה"ורק". יושב אני באוהל, אינני ירא, להפך – אני במצב רוח טוב. היום יום שני לחג הסוכות. אתמול היתה – אחרי שבעה שבועות של מחנה פייהינגן, ויותר מתשעה שבועות ליציאת ראדום (למחנה ראדום, שלוחה של מחנה לובלין-מאידאנק, הועבר וודובינסקי ממחנה בודזין והיה עצור שם כחודשיים) – הפעם הראשונה מרחץ. דבר טוב – גם כן גזירה. יחס האיש SDG (Sanitatsdienstgehilfe] (עוזר השירות הרפואי)... מכות, ריצת-עירומים בגשם וביצה מבית לבית. אחרי שנפלו הפצצות "נפל" לאוהל שלנו אדון "בית השלום" [Friedheim] מלא פחד: "לא הייתי חפץ למות כעת, דווקא כעת, הכל כה מעניין. לספר הכל" ועוד דברים תיאטרליים כאלה!

6.10.1944
אתמול ירו יהודי בעד burak [סלק] – כל הלילה היתה הזעקה, גם בלילה הקודם.

7.10.1944
רממל [מלר] נסע לשבוע. כולם שבעי-רצון. תעופות האמריקאים בלי שום עיכוב – יום יום, פעמים אחדות ביום, ובלילה. יותר ויותר נזכר אני את העבר, מה שהיה ומה שלא יהיה עוד. חפץ אני למשל להזכיר לי את שמות האחיות שעבדו אצלי במחלקה [הפסיכיאטרית] וחוץ מן השם בוטביניק לא אוכל להזכיר שום דבר, אף ששנים אחדות עבדנו יחד.

10.10.1944
לשבת על-יד שולחן ולאכול כמו איש, אידיאל! בלילה הקודם – חלום: וייסבלאט אינז', עורך דין באומברג ישבו על [יד] השולחן של חדר האוכל שלי בווארשה. בעד מאה דולר ארבעים ושניים כיכרי לחם בני ק"ג אחד. הכסף האחרון. מה יהיה אחרי חודש? עוד הפעם לרעוב באופן נורא? עד מתי? ואולי סוף כל סוף תיגמר המלחמה? גלמוד העולם, בלי קשר, בלי סביבה, בלי עבר. אולש זה שלושה ימים בבית החולים – שחפת? היחס של הרופאים – אין מבקרים את החולים, נער בן שתים-עשרה מודד את החום, נותן עצות לחולים.

11.10.1944
האוקראיני עשה לו שולחן בפני עצמו. הוציא את כל החפצים מן המגרה ועשה פנים של שף [chief] – החבר פ'[יינשטיין, ד"ר] יש לו כל יום כמעט קופסה מלאה חמאה ודבש. "זה בעד שלושה!" – מרמה אותי. כל החברה – גועל נפש. רלם [מלר] נסע לשבוע, עוד ימים אחדים – "מנוחה". הרוסיו לא היו זה 5 ימים, בטוחני שזהו תחת השפעתו של האוקר[איני].

13.10.1944
אתמול – רדוקציה ב"ורק" – שש מאות איש. לא ידעתי אם גם אני בנוסעים, הייתי עצבני מאוד (אולש, כ"ץ). נשארתי. "אושר".

14.10.1944
שבת. היום נסיעה של שש מאות איש למחנה אחר. אתמול chantage (סחיטה) של פיינשטיין. אני מצטער שלא נסעתי. כ"ץ נשאר.

16.10.1944
(יום) ב. ד"ר פניגשטיין לקח לחם של אולש בבית-החולים. אתמול קטטה עם המפקד היהודי בעניין החובש פריידס[?].

19.10.1944
שלשום בערב נודע לי פתאום מאת המפקד "היהודוני" שאני מוכרח לנסוע בתור רופא למחנה אחר. לא עזר לא כלום (כירורג, אולש, שנותי ועוד) ואתמול באתי במכונית לוואסראלפינגן (דרך שטוטגרט). מחנה פולני. פרק חדש.

[עזבתי את פייהינגן ב-18 באוקטובר בתור רופא למחנה (של עצירים) פולנים].

לקריאה נוספת:
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
מחנות ואתרי רצח מרכזיים