עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > מישור החוף > מישור החוף הדרומיעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל


תל אפק


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור כתר הוצאה לאור ידיעות אחרונות
חזרה3

תל גדול השוכן סמוך למעיינות של מקורות נחל ירקון, ממזרח לפתח תקוה (נצ"מ 143.168). זהו מקומה של העיר אפק, מן החשובות בערי הארץ בתקופת המקרא, ומקומה של העיר הגדולה אנטיפטריס בתקופות הרומית והביזנטית. אפשר להגיע אליו בכביש המסתעף מכביש פתח-תקוה - ראש-העין (מס' 483). סביבו משתרע גן לאומי הכולל מדשאות וחניונים (הכניסה בתשלום). התל, ששטחו כ-120 דונם, חולש על מעבר אפק, שבין נחל ירקון וביצותיו בעבר, וסבך צמחייתו, ממערב, ושלוחות ההר ממזרח - מעבר צר בדרך הים הקדומה.

אפק נזכרת לראשונה בכתבי המארות המצריים, מראשית האלף ה-2 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת היא נזכרת ברשימות הערים שכבשו מלכי מצרים במסעותיהם בארץ - למן רשימת הערים של תחותמס ה-3 (אמצע המאה ה-15 לפנה"ס) ושל אמנהתפ ה-2 (סוף המאה ה-15 לפנה"ס). אפשר שהיא נזכרת פעמיים נוספות בתעודות המצריות בשם "שרון"; בשם אפק נקראו גם ערים אחרות ששכנו על מקורות מים, ולפיכך היה צורך להגדיר ביתר דיוק את מקומה של העיר, ושמה היה כנראה "אפק לשרון". בשם זה היא נקראת בתרגום השבעים לפסוק ביהושע יב, יח, ברשימת "מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל": "מלך אפק אחד מלך לשרון אחד". במאה ה-11 לפנה"ס התכנסו בה צבאות הפלשתים למלחמה בישראל בשתי הזדמנויות: לפני קרב אבן העזר (עזבת צרטה): "ופלשתים חנו באפק" (שמואל א ד, א); ולפני המערכה עם שאול בגלבע: "ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה" (שמואל א כט, א).

אפק "בגבול ארץ שומרון" נזכרת גם בתיאור מסעו של אסרחדון מלך אשור אל מצרים בשנת 671 לפנה"ס, וכן בפפירוס מסקארה שבמצרים, שזמנו שנת 600 לפנה"ס בקירוב, המזכיר את מסעו של נבוכדנאצר מלך בבל, שהגיע עד אפק. בתקופה ההלניסטית ניתן למקום שם חדש - פגאי (ביוונית: "מעיינות"), הדומה במשמעותו לשם הקדום. פגאי נזכרת בפפירוסים של זנון (תעודות המתארות את הארץ בתקופת שלטון בית תלמי) וכן בימי בית חשמונאי ("קדמוניות היהודים" יג ט, ב). שמה נשתמר בשם הכפר הנטוש פג'ה, שנמצא במזרח פתח תקוה.

בשנת 9 לפנה"ס בנה הורדוס במקום - בעמק היפה ביותר שבממלכתו, על פי יוסף בן מתתיהו - עיר חדשה וקראה על שם אביו, אנטיפטריס ("מלחמות היהודים" א כא, ט). אנטיפטריס נזכרת בברית החדשה, בקשר למאסרו של פאולוס, שהובל דרכה אל קיסריה (מעשי השליחים כג, כב-לג). בימי המרד הגדול פגע בה המצביא הרומי קסטיוס גלוס ("מלחמות היהודים" ב יט, א), ואספסינוס חנה בה בדרכו לירושלים ("מלחמות היהודים" ד ח, א). בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית נזכרת העיר פעמים רבות במקורות ההיסטוריים, בספרות אבות הכנסייה וברשימות ערים.

במשנה (גטין ז, ז) ובתלמוד (יבמות סב, ע"ב; סנהדרין צד, ע"ב) נחשבה אנטיפטריס לצפונית שבערי יהודה. האגדה מספרת שבמקום זה נפגשו שמעון הצדיק ואלכסנדר הגדול: "כשביקשו כותים [השומרונים] את בית אלוהינו מאלכסנדר מקדון להחריבו, ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק... לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל [לקח] עמו... והיו מהלכים כל הלילה כולו, הללו [אנשי שמעון הצדיק] מהלכים מצד זה, והללו [אנשי אלכסנדר מקדון] מהלכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר... כיוון שהגיע לאנטיפטריס זרחה חמה ופגעו זה בזה", ובטלה הגזירה (יומא סט).

בתקופה הערבית הקדומה נשתבש שם המקום לאבו בטרוס. משערים שכאן עמד "מגדל המעיינות השקטים" של הצלבנים. התורכים קראו למצודה שהקימו על התל פינאר באשי ("ראש העין"), ובערבית היא נקראה קלעת ראס אלעין.

בתל אפק נערכו חפירות הצלה שהיו קשורות בהקמת מפעלי המים של מקורות הירקון: האחת בהנהלתו של י' עורי, בשנות ה-30 של המאה ה-20, והשנייה בהנהלתו של א' איתן, בראשית שנות ה-60. בשנים 1985-1972 חפרה במקום משלחת של אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של מ' כוכבי.

העיר הראשונה הוקמה בתל אפק בראשית תקופת הברונזה הקדומה. חומתה ובתים פרטיים הסמוכים אליה נחשפו בצפון התל. בתים נוספים, משלב מאוחר יותר של אותה תקופה, נחפרו במדרונו הצפוני-מערבי של האתר. היום שרידים אלה מכוסים. תקופת הברונזה התיכונה II א' היתה תקופת פריחה בתולדותיה של אפק. העיר הוקפה אז חומת לבנים מוצקה שיסודותיה אבן, שנחשפה גם היא בצפון התל, בקטע שאורכו כ-25 מ'. בצפון-מערב העיר, מעל למעיינות, הוקם בתקופה זו ארמון, שממנו שרדו רצפות טיח של כמה חצרות גדולות. בית קברות מפואר מתקופה זו נחשף בשנות ה-30 בחפירותיו של ע'ורי.

בתקופת הברונזה המאוחרת עמד בפסגת התל ארמון גדול ומסיבי, ששרידיו נחשפו בחצר המצודה העות'מאנית. יסודותיו היו עשויים אבן, וקירותיו העליונים, הבנויים לבנים, טויחו, לפחות בחלקם, בטיח צבעוני. הארמון שוחזר בחלקו, ואפשר לראות את חלקיו במערבה של חצר המצודה העותימאנית.

הממצא היה עשיר: נתגלו בו שישה שברים של לוחות טין כתובים בכתב היתדות - כנראה חלק מארכיון שהיה במקום. ביניהם ראוי להזכיר קטע של תעודה ספרותית - כנראה עלילה מיתולוגית; מילון למונחי עבודת האדמה בשפות האכדית והשומרית; ומילון נוסף, יחיד במינו, שכלל נוסף על האכדית והשומרית גם את השפה הכנענית.

במילון זה נזכרים שמות נוזלים שונים, כגון יין, שמן ומים. המילונים נועדו ודאי לשימוש סופרי המלך שישבו באפק. עוד נמצאו במקום בולה (גוש טין שנועד לסגירת תעודות), נושאת טביעה של נסיך או נסיכה מממלכת החתים - היחידה הידועה עד כה מארץ-ישראל; טבעת חותם מצרית; ודגם של לבנת יסוד, הנושאת את שמו של רעמסס ה-2.

הממצא החשוב ביותר מן הארמון הוא מכתב שלם על לוח טין, כתוב באכדית, שנשלח מאוגרית שבצפון סוריה, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. המכתב נשלח מאדם בשם תכוחלינו אל בכיר בממשל המצרי בארץ-ישראל בשם חיא, שניהם דמויות מוכרות היטב בתכתובת הדיפלומטית הבינלאומית מאותה תקופה. מכתב זה, וכן שברי לוחות נוספים מחפירות אפק, מוצגים היום במוזיאון ישראל בירושלים.

מן הממצאים האלה אנו למדים על חשיבותה של העיר, ששכנה על דרך הים שהוליכה ממצרים לסוריה ולמסופוטמיה. הארמון חרב בשרפה אדירה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. מפולות הגג והלבנים שנתגלו על רצפותיו, וראשי החצים מברונזה שנמצאו תקועים בקירותיו, הם עדות אילמת לקרב שהכריע את העיר ולחורבן שבא בעקבותיו. בשכבות מאוחרות לזו שבה נמצא הארמון נתגלו ממגורות ובהן כלי חרס פלשתיים.

השכבה הישראלית הראשונה בתל אפק היא כנראה מראשית המאה ה-10 לפנה"ס, כאשר סיפח דוד את אזור הירקון לממלכתו. מתקופה זו נחשפו בראש התל בורות ממגורה. מפרק זמן מאוחר יותר נחשפו במדרון הצפוני-מערבי של התל שני מבנים מסוג בית ארבעת המרחבים, האופייניים לתקופה הישראלית, ובהם ממצא עשיר.

בתקופה ההלניסטית היה כאן יישוב שבתיו הוקמו לאורך רחוב ראשי שכיוונו צפון-דרום. תכנית היישוב היתה היפודמית. נחשף קצה מערבי של מצודה מן התקופה ההלניסטית המאוחרת, שאגפה המזרחי נהרס כליל על ידי המצודה העות'מאנית. אפשר שהמצודה היתה חלק מ"קו ביצורי ינאי" הנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו; הוא אותר על ידי י' קפלן לאורך נחל ירקון, מדרומו. היישוב המרכזי באזור בתקופה ההלניסטית שכן על תל אפק ויש לזהות בו את פגאי הנזכרת בתעודה מתקופה זו, ולא באתרו של הכפר פג'ה השכן, שבו נשתמר השם הקדום.

אנטיפטריס נבנתה על ידי הורדוס, ובימיו רוצף הרחוב הראשי שחצה את העיר מצפון לדרום - הקרדו, שמשני עבריו היו חנויות. הרובע המסחרי חרב בשרפה, אולי בימי המרד הגדול, בידי קסטיוס גלוס ואספסינוס. בין החורבות נתגלו ממצאים רבים מן השנים של ערב חורבן הבית השני, ובהם כלי אבן יהודיים ומטבעות.

העיר זכתה לפריחה מחודשת בתקופה הרומית המאוחרת, בימי השושלת הסורית, בשלהי המאה ה-2 לספירה. הקרדו הוארך כלפי דרום ונחשף קטע רחוב הניצב לו. בקרבת הכניסה לעיר, מדרום, נבנה אודיאון - תיאטרון קטן שבנייתו לא הושלמה; הוא חרב ברעש של שנת 363 לספירה, שהרס את אנטיפטריס כליל. רוב הקשתות של במת התיאטרון - הסקנה - נותרו שלמות. נותרו גם שרידים מן האורקסטרה, שהיתה מרוצפת, ושתי שורות מושבים. במרכז העיר היה פורום מרוצף, ומצפון לו הרובע המסחרי. מי גשמים הובלו בצינורות מתחת לרחוב אל ברכות מטויחות. מן השרידים הנזכרים כאן אפשר היום לראות בשטח בעיקר את הקרדו, המרוצף באריחי אבן הסדורים באלכסון לעומת כיוון הרחוב.

אנטיפטריס נזכרת פעמים רבות במשנה ובתלמוד כעיר הגבול שבין היישוב היהודי הרצוף שמדרום לה והיישוב הנכרי שמצפון. בתקופה הביזנטית נתקיים כאן, כנראה, יישוב קטן בעל אופי צבאי. מבנה מבוצר נבנה מעל לרצפת הפורום, וחומה הקיפה את רובע המגורים הסמוך אליו. מימי בית אמיה נחשף מבנה אחד.

אפק נזכרת במקורות הצלבניים כאחוזה בסניוריה של האבירים לבית איבלין, שמבצרם היה במירבל - המצודה במגדל אפק הסמוך לתל. שרידים מתקופה זו לא נתגלו בחפירות. על פסגת התל נבנתה בשנים 1574-1572 המצודה העות'מאנית פינאר באשי, ששרידים בולטים מאוד מחומתה וממגדליה ניצבים על התל עד היום; חומותיה הקיפו את האקרופוליס הקדום של אפק. המצודה רבועה ולה ארבעה מגדלי פינה, שלושה מהם רבעים ואחד מתומן. הכניסה למצודה היתה בשער עקיף, שהיה במרכז הצד המערבי. בניית המצודה העות'מאנית, ששטחה כ-8 דונם, גרמה להרס ולפגיעה בשכבות הקדומות של התל בעת עבודות ההכנה לבנייתה. המצודה היתה הבסיס העות'מאני העיקרי לפיקוח על הקטע של דרך הים בין רכס הכרמל לעזה. בעת מסע נפוליאון נרשמה המצודה במפת ז'קוטן כמצודה חרבה ועזובה. במשך זמן מה במאה ה-19 שכן בה הכפר הקטן עוג'ה.

החפירות באפק-אנטיפטריס חשפו את תולדותיה של עיר ששכנה בצומת דרכים ראשי של הארץ, ואשר יישובה לא פסק למן ראשית תקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. מיקומה, על מעבר אפק הצמוד למקורות הירקון, הוא הסיבה העיקרית ליישוב הרצוף במשך כ-5,000 שנה ולשפע העדויות אודותיה.

ביבליוגרפיה:
כותר: תל אפק
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 9 - מישור החוף הדרומי, פלשת בעריכת יואב רגב.