הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חוקים סוציאליים


העבודה בחוקי התורה : ג. הטבה בסיום יחסי העבודה - מענק שחרור (דב' טו, יז-יח)
מחבר: עמוס פריש


הקיבוץ המאוחד
חזרה3

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה –
ועבדך שש שנים;
ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך.
וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם.
הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך,
אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו.
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך,
על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום.
והיה כי יאמר אליך: לא אצא מעמך,
כי אהבך ואת ביתך
כי טוב לו עמך –
ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת,
והיה לך עבד עולם.
ואף לאמתך תעשה כן.
לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך,
כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה.

לאחר קבוצת חוקים סוציאליים, שעניינם הדאגה ליסודות החלשים בחברה – מתן מעשר ללוי ולעניים, שמיטת חובות בשנה השביעית והלוואה לאביונים גם בהתקרב שנת השמיטה (דב' יד, כז-טו, יא) – מופיע בספר דברים חוק שעניינו מענק לעבד ולאמה בסיום עבדותם. בדומה לחוקים שלפניו, שבהם בולט גורם הזמן והוא מוזכר בראשם ("מקצה שלש שנים" [יד, כח], "מקץ שבע שנים" [טו, א]), בולט גם בחוק זה גורם הזמן: "ועבדך שש שנים, ובשנה השביעת תשלחנו". אך כאן מתעוררת שאלה: באיזו שנה שביעית מדובר – האם זו השנה השביעית הכללית, שנת השמיטה, או שמא מדובר בספירה אישית לכל עבד ואמה?

לכאורה מדובר בשנת השמיטה, שהרי בה דובר קודם לכן (טו, א-יא). גם מתוך השחרור ההמוני של עבדים הנדון ביר' לד, ח ואילך, ניתן להסיק שיש מועד כללי אחד לשחרור העבדים. אך ניסוחו של החוק מכוון בעליל להבנה האחרת: "ועבדך שש שנים" – כל עבד יעבוד שש שנים וישתחרר בתום שש שנות עבדותו שלו. כך גם מפורש בדיני העבד בספר שמות: "שש שנים יעבד, ובשביעת יצא לחפשי חנם" (שמ' כא, ב), וזו גם ההלכה כפי שנקבעה בידי חז"ל.179 אולם כיצד ניישב ביאור זה עם ההקשר, המסייע לביאור החלופי? מסתבר, שחוק ההענקה נסמך לחובת העזרה לאביונים (טו, ז-יא) לא מפאת עניין השנה השביעית, אלא בשל האופי המשותף של הסיוע לחלשים בחברה, שכאמור מאפיין את רצף החוקים (החל ב-יד, כז). אף מצויים בין שני אלה לשונות דומות, כגון: "ולא ירע לבבך בתתך לו" (פס' י) // "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך" (יח), "נתון תתן לו" (י) // "העניק תעניק לו" (יד), "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (י) // "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" (יח).180 אשר לראיה מירמיה לד אומר רד"צ הופמן (דברים,רן), כי השחרור ההמוני שם נבע מכך שהעבדים הושהו כולם כבר יותר משש שנים, ואולי הסכימו לשלחם דווקא בשנת שמיטה, שבה לא הייתה עבודה בקרקעות.

אך ציון מועד השחרור הוא רק פתיחתו של החוק. רובו ככולו מוקדש לחובת המעביד לתת מענק לעבדיו המשתחררים, ופרטים אחרים הנזכרים בחוק הנם טפלים.181 בכך יש בחוק זה חידוש משמעותי לעומת דיני העבד והאמה שבספר שמות (כא, ב-יא).

1. ביאור

(יב) כי ימכר – מה מבטא הפועל בבניין נפעל – פעולה סבילה (מכרו אותו) או חוזרת (מכר את עצמו)? רש"י מבארו כפועל סביל: "על ידי אחרים, במכרוהו בית-דין בגנבתו הכתוב מדבר", וכן רשב"ם: "אחיך העברי – בגנבתו, או העבריה – שמכרה אביה בקטנותה לאמה". ואילו שד"ל טוען, שהמשמע הוא פעולה חוזרת: "לפי הפשט במוכר עצמו הכתוב מדבר, כי כן תחילת הוראת הנפעל אינה אלא כהוראת ההתפעל".

העברי – כינוי אתני: הישראלי; וראה הדיון אצל לוי-פלדבלום, דין עבד, 352-348.

ועבדך – כאן מתחיל המשפט העיקרי (תשובת התנאי): העבד ישהה אצלך שש שנים בלבד.

(יג) ריקם – בידים ריקות, ללא מענק (וראה הדיון לקמן בסעיף 2ד).

(יד) הענק תעניק – הפועל "העניק" בבניין הפעיל מופיע במקרא רק כאן. השורש מופיע עוד פעם אחת בבניין קל: "לכן ענקתמו גאוה / יעטף שית חמש למו" (תה' עג, ו). לאור האטימולוגיה (ענק = תכשיט לצוואר, ובשפות שמיות אחרות – צוואר), מתפרש הפועל במשמע של הטענה, להטיל על הצוואר או על העורף (השווה רש"י בביאורו השני; הופמן, דברים, רן). סקירה מקיפה על פירושים שונים שהוצעו לפועל בפסוקנו הביא לשם (חוקים סוציאליים, 359-337). הוא מאריך בביאור דעת רמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קצו): "אלאמר אלד'י אמרנא במשארכה עבד עברי ומואסאתה...", והוא מדייק בתרגומו: "הציווי שנצטוינו לשתף עבד עברי ולחלוק לו חלק...". לאור זאת הוא מסביר, שרמב"ם תופס את ההענקה לא כמתת חסד, אלא כחובה לשיתוף העובד ברווחי האדון.

מצאנך מגרנך ומיקבך – את שלושת התחומים הנזכרים – צאן, תבואה, יין – "מתרגם" ריב"ש לשלושה מאכלים עיקריים: בשר, לחם ויין. לדעת ארליך (מקרא כפשוטו, א, 336), ההענקה "מצאנך" אינה מכוונת לבעלי-חיים, אלא "כמו 'מגרנך ומיקבך' שנאמר אחריו, ופירושו דבר הבא מן הצאן, כחלב וחמאה וגבינה". חז"ל הרחיבו את היקפה של ההענקה, ובפרטים שבכתוב ראו הדגמה לתחומי ההענקה השונים; ראה ספרי דברים קיט, עמ' 178; קידושין יז ע"א; רמב"ם, יד החזקה, הל' עבדים, פרק ג, הלכה יד.

(טו) וזכרת כי עבד היית... על כן אנכי מצוך וגו' – על הנמקה זו ראה לקמן סעיף 2א.

(יז) ונתת באזנו ובדלת – אוזנו של העבד תוצמד לדלת, ואז המרצע יוכנס דרך הנקב עד שיגיע לדלת. כך יישאר בגוף העבד סימן המעיד על השתייכותו לאדוניו.

עבד עולם – פשוטו כמשמעו: כל ימי חייו. אך בתרגום המכונה יונתן: "עד יובלא", בהתאם לפרשנות חז"ל (מכילתא נזיקין, פרשה ב, עמ' 254-253) ובהתאמה לכתוב בויקרא כה, מ: "עד שנת היבל יעבד עמך". ביאור מצמצם אחר המצוי בדברי חז"ל: "כל ימי עולמו של אדון" (ספרי דברים קכב, עמ' 181).

ואף לאמתך תעשה כן – על מה מוסבת קביעה משווה זו בין העבד לאמה? לדעת החוקרים המודרניים, היא מוסבת על ההוראה האחרונה – רציעת העבד המסרב להשתחרר, ואילו לדעת חז"ל (ספרי דברים קכב, עמ' 181) והמפרשים המסורתיים, היגד זה חוזר לחובת ההענקה, הנזכרת בפסוקים יד-טו. להבהרת דעה זו ולביסוסה ראה הופמן, דברים, רנג-רנד. חז"ל מציינים הנמקה פורמלית לגישתם (ורש"י מזכירה): בחוק המקביל שבספר שמות נפתחת האופציה של "עבד עולם" בלשון: "ואם אמר יאמר העבד" (שמ' כא, ה) – העבד דווקא ולא האמה, ומכאן שהשוואת האמה העברייה לעבד אינה לגבי דין העבד הנרצע. הנמקה רעיונית לדעת חז"ל, שדין "עבד עולם" אינו חל על האמה, מביא שד"ל: "כי רצון התורה שלא יהיה לא איש ולא אשה נמנע מפריה ורביה, והנה העבד העברי היה רבו מוסר לו שפחה כנענית [שמ' כא, ד], אך לא הותר לאדון למסור בת ישראל לעבד, אלא ייקחנה הוא או בנו, ואם לאו תצא חופשי". מבחינה תחבירית רואה הופמן את טז-יזא כמאמר מוסגר, המציין מקרה שבו העבד נשאר יותר משש שנים.

(יח) לא יקשה בעינך – על הנמקה זו ראה לקמן, סעיף 2.

משנה שכר שכיר – נראה ש"משנה" פירושה כאן כפל, אך לא ברור כיצד יש בעבודת העבד כפל של "שכר שכיר". לפי הסבר אחד, עבודתו כפולה, כדברי חז"ל: "שכיר עובד ביום, זה ביום ובלילה" (ספרי דברים קכג, עמ' 181). לפי הסבר אחר, משך עבודתו, שש שנים, כפול מזה של שכיר. מהפסוק "בשלש שנים, כשני שכיר, ונקלה כבוד מואב" (יש' טז, יד) מסיק ראב"ע, כי שכירות רגילה הייתה לשלוש שנים, ולכן עבודת העבד היא "משנה".182 הצעה אחרת שהועלתה מבוססת על הבנה שונה של "משנה": לדעת צבת, "משנה" = שווה ערך, ונאמר כאן אפוא, שעבודת העבד שווה לעבודתו של שכיר.183

וברכך – הבטחה לברכה בעתיד למקיים המצווה: אל ירע בעיניך שילוח העבד וההענקה לו, כי מי שבידו הברכות יפצה אותך. ברכה מעין זו מצויה בסמוך, בפסוק י, כהנמקה לנתינה לאביון: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך". לדעת הופמן (דברים, רנא), הנמקה זו, "וברכך" וגו', מתייחסת לעבר: בתקופת עבודתו של העבד כבר ברכך ה'.

2. האמצעים הרטוריים של החוק

א. שתי הנמקות מפורשות בחוק, האחת בתחילתו והשנייה בחתימתו:

  1. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" (טו). כיצד משמש זיכרון העבדות כמוטיבציה לקיום הצו? נציע שלושה הסברים: א. הקב"ה הוא האדון שפדה את עבדיו ממצרים, ולכן חובה עליהם לציית לדברו; ב. בזכרם את המצב שבו הם עצמם היו עבדים, ישכילו בני ישראל להתייחס כראוי אל העבד ולהעניק לו מרכושם, בחינת "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמ' כג, ט); ג. בהיזכרם בכך שגם בצאתם מעבדות מצרים דאג הקב"ה להעניק להם מרכוש המעביד, יזדהו בני ישראל עם החובה להעניק לעבדם המשתחרר.184
    ההסבר הראשון הוא הנמקה כללית, שאינה מיוחדת דווקא למצווה זו.
  2. "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים" (יח). למה מתייחסת הנמקה זו? לדעת רשב"ם, בכתוב זה מצויה הנמקה להענקה ולא לעצם שחרורו של העבד (לדעתו, "בשלחך" הוא תיאור זמן ו"כי משנה" וגו' הוא משפט טפל מושאי, והנמקה הוא מוצא בסיפא, כלשונו: "שהרי למען כן יברכך ה'"). שד"ל, הדוחה הסבר זה מבין את "כי" וגו' כהנמקה (לעצם השחרור וגם להענקה), ותוכנה, שלשכיר היו משלמים כפליים או שלעבד מגיע כפליים מאשר לשכיר.

ב. חזרה על מילים וביטויים המשמשת להבלטת המסר:

  1. הגבלת משך העבדות לשש שנים מצוינת הן בפתיחת החוק והן בחתימתו באמצעות הלשון "ועבדך שש שנים". בפתיחת החוק: "כי ימכר לך... ועבדך שש שנים" (יד), ובחתימתו, במסגרת הנמקה: "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים" (יח).
  2. הלשון "תשלחנו חפשי מעמך" חוזרת פעמיים ברצף (יב, יג), ופעם נוספת בווריאציה בסוף החוק: "בשלחך אתו חפשי מעמך" (יח).
  3. חובת ההענקה מובלטת באמצעות חזרות: ברישא של פסוק יד – מקור מוחלט ופועל נטוי: "הענק תעניק", ובסיפא – הפועל "תתן".
  4. הפועל "נתן" מופיע פעמיים ומטעים את ההבדל בין המגיע לעבד המשתחרר ובין מה שהוא מביא על עצמו, אם יסרב להשתחרר: "תתן לו" (יד) לעומת "ונתתה באזנו ובדלת" (יז).
  5. הכינוי "ה' אלהיך" מופיע שלוש פעמים, כנושא של: "אשר ברכך", "ויפדך", "וברכך". בכתובים אלה נזכרים הן השפע שבהווה המיוחס לברכת שמים, והן השפע המובטח בעתיד. בשני אלה חשוב לו לחוק להדגיש, כי מקור ההצלחה הוא הקב"ה, שהוא האדון, ולכן ראוי לבעל הבית להתייחס בנדיבות אל העבד, שבאמצעותו זכה להבאת הברכה לביתו. "ויפדך ה' אלהיך" חוזר ומזכיר את העבר הלאומי הרחוק, שבו שוחרר העם מבית העבדים, ומכוחו כוננו יחסי הברית המחייבים בין העם לריבונם.

ג. לצד החזרות יש משקל חשוב גם למילים הטעונות – מילים שעצם השימוש בהן נועד להגביר מגמה מסוימת. בפתיחת החוק מכונה העבד "אחיך", כדי להגביר את הזיקה הנפשית של האדון אל העובד אצלו ולהבין שבתום תקופה מסוימת מן הדין שיחזור להיות במצב שווה לשלו.185 גם לשון "ברכך" (יג, יח) קשורה לעניין זה, שכן היא באה ללמד, שלא בהצלחה רגילה מדובר, אלא בתוספת, שבעל הבית זכה לה בחסדי שמים, ולפיכך ראוי לו לשתף בה גם את עבדו הפורש.

ד. בחוק מופיעה המילה המנחה "ריקם", אשר מרמזת על ההענקה שבני ישראל קיבלו בצאתם ממצרים, כפי שנאמר כבר בהבטחת ה' למשה בסנה: "והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם" (שמ' ג, כא). בעל הפירוש "חזקוני" (לשמות) אף מצביע על דמיון בפרטי שני המענקים: שלושה סוגי מתנות הובטחו לבני ישראל: "כלי כסף וכלי זהב ושמלת", וכנגדם יקבל העבד המשתחרר מענק משלושה סוגים: "מצאנך מגרנך ומיקבך" (יג).

ה. באמירה אגבית, בהציגו את שיקוליו של העבד להאריך את תקופת עבדותו, מבליע המחוקק את היחס הטוב שבו ראוי להתייחס לעבד: "כי אהבך ואת ביתך, כי טוב לו עמך" (טז).186 ואף על פי שאין המחוקק ממליץ על המשך השעבוד, נרמזים כאן התנאים הטובים שבהם העבר שרוי. מסתבר שהענקה לעבד היא מעין המשך של "טוב" זה, שנועד לסייע לו להתגבר על הרהורים בדבר הימנעות מלהשתחרר.

בסיכום נוכל לומר, כי דרכי השכנוע נעות בשלושה מסלולים: מסלול היסטורי – אזכור מצבם של בני ישראל במצרים ויציאתם משם וכן רמיזה לקבלת מענק מהמצרים; מסלול אקטואלי – ציון עבודתו הכפולה של העבד ("משנה שכר שכיר"), אזכור התועלת שהביא לאדון ("אשר ברכך ה' אלהיך") והבלטת מעמדו – "אחיך"; ומסלול עתידי – הבטחה לברכת שמים לאחר השחרור וההענקה: "וברכך".

3. החוק מול מציאות ימינו

אף על פי שמוסד העבדות בטל, החידוש שבחוק תקף גם בחיינו, וכאן ניתן לדבר על השפעה ממש. דין ההענקה הוא למעשה תשלום פיצויי פיטורין לעובד עם סיום עבודתו. הראשון שיישם דין זה על שכיר הוא, ככל הידוע, בעל ספר החינוך, שכתב: "ומכל מקום, אף בזמן הזה ישמש חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם" (מצווה תן). עם זאת, הענקה זו לשכיר היא אצלו בגדר של המלצה, "חובה מוסרית".187 הניתן לראות בה גם חובה? אלון (המשפט העברי, 751-750) מציין את ה"סתמכות על עקרון ההענקה, בעקבות ספר החינוך" כאחת משלוש דרכים, שבאמצעותן עשו בתי-הדין הרבניים את פיצויי הפיטורין לחובה. וכך נאמר באחד מפסקי הדין:

המקור לתשלומי פיצויים היא הענקה שמחויבים לתת לעבד עברי... רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבור הפועל, שעם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות, ולזאת הסתמך החנוך שבכל זמן ובכל עת אם פועל עובד, חובה על המעביד לדאוג לו גם לאחר צאתו מעמו.188

בעובדת יניקתו של דין פיצויי הפיטורין המודרני מצו ההענקה שבתורה מודים גם בין כותלי בית-המשפט, ויובאו לדוגמה דברי השופט משה זילברג: "רעיון פיצויים אלה מקורו נעוץ בחובת ההענקה הכתובה בתורה..." (ע"א 25/50, וולפסון נגד חברת ספיניס, פסקי דין, כרך ה, עמ' 275). מנחם אלון מעיר (המשפט העברי, 103, הע' 105) על החוק הישראלי, הנקרא "חוק פיצויי פיטורין תשכ"ג – 1963": "אף כאן מן הראוי היה לקרוא לחוק בשם 'חוק מענקי פיטורין', כדי לשמור על מטבע הלשון המקורית".

מונח נוסף, וכמדומה קרוב עוד יותר לחוק התורה (ולכן נקטנו אותו ככותרת תת-הפרק), הוא "מענק השחרור" – מענק שמקבל החייל בתום שירותו הצבאי כדי לאפשר לו בסיס כלכלי לראשית צעדיו בחיים האזרחיים.

נזכיר עוד שני יישומים שניתן למצוא לחוק במציאות ימינו: א. רעיון שיתוף העובד ברווחים, כפי שהסביר לשם את דעת רמב"ם (כנזכר לעיל בביאור לפס' יד); ב. תשלום גמלאות למי שמפסיק לעבוד בשל הגיעו לגיל מסוים.

לחלקים נוספים של מאמר:
א. זכות במהלך העבודה- אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו)
ב. שכר העבודה - איסור הלנת שכר (וי' יט, יג : דב' כד, יד-טו)
ג. העבודה בחוקי התורה : הטבה בסיום יחסי העבודה - מענק שחרור (דב' טו, יז-יח) (פריט זה)
 ד. ימי מנוחה- חוק השבת (דב' ה, יב-טו בהשוואה לשמ' כ ח-יא)

הערות שוליים:
179.
מכילתא נזיקין, פרשה א, עמ' 249; ירושלמי קידושין, פרק א, הלכה ב; וראה רמב"ם, יד החזקה, הל' עבדים, פרק ב, הלכה ב.
180. למקומו של הגורם האסוציאטיבי בסידור החוקים בספר דברים ראה א' רופא, "סידורם של החוקים בספר דברים", בתוך: ח' ביינארט וש"א ליונשטם (עורכים), מחקרים במקרא – יוצאים לאור במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו, ירושלים תשמ"ז, עמ' 235-217 (אך את מיקומו של החוק בהקשרו הוא תולה בקישור אחר – ציון השנה השביעית [שם, 229]).
181. לדעת לוי-פלדבלום (דין עבד, 359, הע' 44), בשל התמקדות החוק שבדברים במענק השחרור לא באים בו שני התנאים לגבי העבד ומשפחתו הנזכרים בשמות כא, ג-ד.
182. אולם רשב"ם תוקף את ביאורו של ראב"ע ומצביע על פסוק סותר, ואף הוא בספר ישעיה: "בעוד שנה כשני שכיר" (יש' כא, טז) (אמנם במגילת ישעיהו השלמה הגרסה היא "בעוד שלוש שנים").
183. ראה M. Tsevat, HUCA 29 (1958), pp. 125-126. נגד ביאור זה ראה, J.M. Lindenberger, JBL 110 (1991), pp. 479-482,; ותשובת צבת: JBL 113 (1994), pp. 587-595
184. כדברי חז"ל: "הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה העניק לו ושנה לו; מה במצרים נתתי לך ברחוב [נ"א: ברוחב] יד, אף אתה תתן לו ברחוב [נ"א: ברוחב] יד" (ספרי דברים, קכ, עמ' 179); וראה רש"י, רשב"ם, ריב"ש וספורנו על אתר. לזיקה שבין צו ההענקה לבין הסיפור על הענקת המצרים לבני ישראל ראה עוד: D. Daube, Studies in Biblical Law, New York 1969, pp. 49-50.
185. זאת בניגוד לניסוח חוקי העבד והאמה בספרת שמות, שם לא נזכרת תיבת "אחיך" אף לא פעם אחת, ולעומת זאת באה שם לשון "אדון" שש פעמים. מאידך גיסא בחוק שבדברים לא נזכרת תיבת "אדון".
186. מכתוב זה דרשו חז"ל: "שתהא טובתו שוה לך. מכאן אמרו: לא ישנה רבו עליו מאכלו ומשקהו והסבו משלו" (מכילתא נזיקין, פרשה ב, עמ' 252; קידושין כ ע"א). ר' מנחם המאירי (ב"בית הבחירה" על אתר) מביא בשם הגאונים, שזו מידת חסידות ודרך ארץ, והיא נוהגת גם בזמננו, כשאין עבדים.
187. ראה ורהפטיג, דיני עבודה, ב, 646-645; אלון, המשפט העברי, 750.
188. אברהם קיסרמן נגד הרב אלכסנדר דירנפלד מנהל ת"ת בעלז, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך ג, עמ' 287-286.

ביבליוגרפיה:
כותר: העבודה בחוקי התורה : ג. הטבה בסיום יחסי העבודה - מענק שחרור (דב' טו, יז-יח)
שם  הספר: יגיע כפיך : יחס המקרא אל העבודה
מחבר: פריש, עמוס
תאריך: 1999
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. ספריית "הילל בן-חיים".
2. הספר ראה אור בסיוע: הוועדה לקידום המחקר, אוניברסיטת בר אילן; קרן עמו"ס - הקרן לעידוד מלומדים וסופרים.