הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > העמקים > עמק הירדן וים המלח


מצדה - הסמל והמיתוס
מחבר: דן ביתן


יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
חזרה3

מצדה היא סמל ומיתוס של גבורה, המושרשים עמוק בתודעת יהודי ישראל והתפוצות וגם לא-יהודים. העולים אל הר-מצדה לא רק מתפעלים מהנוף המרהיב ומהשרידים הארכיאולוגיים המרשימים, אלא גם מתפעמים מסיפור המצור וסופו הטראגי, מן ההשקעה האדירה של רומא בהכנעת הנצורים, מתושייתם של הנצורים ומהחלטתם להתאבד ולא ליפול חיים בידי הרומאים המנצחים.

אך לא מעטים - דתיים וחילוניים כאחד - מרגישים אי-נוחות מול הסמל, הן מפני שהוא מושתת על יחס חיובי לאלה שיוסף בן-מתתיהו, המקור היחיד לסיפור, מכנה סיקריים ומאפיינם כשודדים ורוצחים למען מטרות פוליטיות ; הן משום שהוא מושתת על התאבדות קולקטיבית ואכזרית, שראשיתה שחיטת הנשים והילדים וסופה שחיטה הדדית של הגברים על-פי גורל, עד אחרון הנצורים ; 1 והן משום שתבונתו של המרד הגדול בכללו מוטלת בספק.

מטרתו של מאמר זה היא לסקור כיצד הפך סיפור המצור על מצדה למיתוס של גבורה בתודעת היישוב לפני קום המדינה, ובמיוחד בקרב הנוער של תנועת העבודה, עד שהיה למיתוס ישראלי החוצה אידיאולוגיות ותנועות פוליטיות.

הר-מצדה וסיפורו, שבימינו הם חלק מובן ובלתי-נפרד מחיינו, גם בזכות הכבישים המעולים, שבילי העלייה והירידה הנוחים והרכבל הפועל מ - 1971 , לא תמיד היו כאלה. עד שנות ה - 20 של המאה סיפור מצדה כמעט ולא היה חלק ממערכת סמלי הגבורה, שהתפתחו בציונות מאז ימי 'חובבי-ציון'. גדעון, שמשון, דוד, המכבים, יוחנן מגוש-חלב, שמעון בר-גיורא ובר-כוכבא נתפסו על-ידי רבים מראשוני הציונים כדמויות-מופת, שלאורן ועל-פיהן מן הראוי לחנך ולעצב את 'היהודי החדש' או את 'העברי החדש' - בניגוד ליהודי הגלותי, שנתפס כסביל, חלוש ואף פחדן, ובניגוד למסורת הדתית הנורמטיבית, שהעמידה בראש סולם הערכים את 'לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה" (זכריה ד). אבל מצדה כמעט ואינה נזכרת בכתבי הציונים, אין אגודות ציוניות בשם זה, ובספרי-לימוד (ציוניים) רבים היא אף לא נזכרת.2 אי אפשר להסביר את ההתעלמות ממצדה באי-ידיעה, אף שבשום מקור יהודי מסורתי לא מופיע, ולו ברמז, סיפור מצדה ; וחוקרים התלבטו, ועדיין מתלבטים, כיצד להסביר זאת. המקור היחיד שבו מופיע הסיפור - 'מלחמת היהודים' של יוסף בן-מתתיהו - והפרפראזה עליו – ספר יוסיפון, שנכתב בימי-הביניים בעקבות יוסף בן-מתתיהו - היו מוכרים ליהודים מבקשי השכלה חילונית וגם לשומרי מסורת רבים והיוו מקור-השראה לצעירים יהודים משכילים, שחיפשו לעצמם סמלים של גבורה ומופתים להערצה ולחיקוי.3

זאת ואף זאת : אי-אפשר להסביר את ההתעלמות בקושי הטכני להגיע למצדה. כמה וכמה חוקרים נוצרים הגיעו לאזור מצדה ועלו על ההר עוד במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים: וכן גם יהודים, אמנם ספורים, שהשתתפו במשלחת-סקר לים-המלח מטעם ההסתדרות הציונית, שבדקה את האפשרות להשיג זכיון כדי לנצל את אוצרותיו.4 גם תודעת הטיול הלאומי להכרת הארץ ותולדותיה כבר היתה מושרשת למדי לפני מלחמת-העולם הראשונה.

'שנית מסדה לא תיפול'

בשנות העשרים משתנה התמונה ומצדה מתחילה לתפוס מקום כסמל וכמיתוס של גבורה בתודעת חוגים שונים. כמה תופעות מעידות על-כך.

ב - 1923 הופיע בהוצאת 'שטיבל' תרגום חדש לעברית של 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', שנעשה בידי י"נ שמחוני.5 תרגומו של שמחוני היה רהוט, מדויק ושלם, כלל הערות מאירות עיניים, מפתחות וגם מבוא מקיף, אשר היה כשלעצמו רווי מסרים לאומיים. דומה, ששמחוני עמל לתת במבוא הכשר ליוסף בן-מתתיהו, ובאמצעותו - למרידות יהודה ברומאים ולפרשת מצדה : 'ואולי גולת הכותרת של כתיבת יוסיפוס היא התמונה הדרמטית הנשגבה של מעמד מגני מצדה בראותם את האש בחומת-מעוזם, והסיום הנערץ שלה . . .'.6

בתקופה ההירואית של העלייה השלישית היה תרגום זה דבר בעתו. היה בו משהו מן המזון הרוחני הדרוש לקהל הרעב למסרים שיקשרו אותו לעברה של הארץ, ובמיוחד לסוכני ההשפעה על תודעת הדור בכלל ועל תודעת הקבוצות החלוציות בפרט - מורים, מרצים נודדים, פובליציסטים, עסקנים, סופרים ומשוררים.

בשנים 1923 - 1924 פירסם המשורר יצחק למדן פרקים ראשונים של הפואמה 'מסדה', וב - 1927 היא התפרסמה במלואה. למדן עלה לארץ מרוסיה אחרי הפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בעקבות המהפכה הבולשביקית. כמה מבני משפחתו נהרגו בפרעות האלה, ותחושתו היתה כמי שנס אל המיפלט האחרון:

ואני
בעודי מחשק את נפשי המתפוררת
בחשוקי-אמץ אחרונים
ברחתי עם חצות לספינת גולים
לעלות מסדה.
הגד לי :
נס-מרד אחרון הונף שם . . .7

ומכאן נלקחה גם השורה שהפכה לימים לאחת הסיסמאות הבולטות של טקסי מצדה בשנות הארבעים: 'פתחי מסדה שעריך ואבואה הפליט'.8

ברור אפוא, ש'מסדה' של למדן אינה ביטוי שירי ל'מצדה' של יוספוס ; אך בציתות מסדה היא התנסות מחדש, חוויה חוזרת של 'מצדה' - מבצר אחרון, שהוא בבחינת סיכוי אחרון: 'פה הגבול . . . מעתה ספר-בראשית חדש נפתח על החומה . . . חזק חזק ונתחזק'.9 למדן מחזק תחושה זו בשורה של מטאפורות המזכירות את מצדה הריאלית: לוחות-סלעים,10 טרשי מצודה הרוסה,11 חומות, תהומות, לוחמים, קרב, והשורה הידועה 'שנית מסדה לא תיפול', שאחריה הוא מוסיף '. . . בן-יאיר שוב יתגלה, הוא לא מת, לא מת! . .12 חוויה חוזרת - כן, אך גורל שונה: השלשלת נמשכת, וחוליותיה מחברות את חלוצי ההווה לגיבורי העבר המפואר, שקמים לתחייה בדמותם, והפעם כדי לעמוד. זהו צדה האופטימי של 'מסדה', שבאמצעות ההזדהות עם 'מצדה' וגיבוריה קורא למעשים גדולים של התגברות, גבורה וכיבוש.

אולם הרושם הכללי מהפואמה, אם מעיינים בה בשלמותה, איננו חד-משמעי. בצד האופטימיות, יש בה גם פרקים שלמים של 'אי-אמונה בעצם הנסיון לרפא את הריסות ההסטוריה היהודית . . .', כפי שכותב שמעון הלקין במבוא לספרו של למדן.13 היו קוראים שביקרו את למדן על אמביוולנטיות זו, על שלא הכריע בין 'מסדה' כאנלוגיה ל'מצדה', ובין 'מסדה' כניגוד של 'מצדה',14 והיו על כך גם משפטים ציבוריים.15 לעומתם, אורי צבי גרינברג (שעדיין היה מקורב למחנה השמאל) דחה כליל את הנסיון לראות בגיבורי העבר את מושיעיהם של החלוצים, גיבורי ההווה.16 עם זאת, דומה שרוב הקוראים התמקדו בפרקים האופטימיים, שהפכו למסכתות של תנועות הנוער, ללחנים של שירים וריקודי- הורה ('לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת . . .') והתעלמו מן הספקות הקשים, הגובלים בייאוש, של שורות ופרקים אחרים.

לקראת סוף שנות ה - 20 הפכה אפוא 'מסדה' של למדן לאחד הגורמים החשובים להשרשת מצדה כסמל וכמיתוס. אולם דומה, כי בכך נקבע גם קו שלעתים היה אופייני למופת המגייס של מיתוס מצדה: התעלמות מסיפור ההתאבדות ומתיאורו המוחשי, המהווים חלק בלתי-נפרד ממצדה של יוספוס. המסר של שמחוני וחציו האופטימי של המסר של למדן הם שנקלטו ואומצו בתודעת רבים מבני הדור.

מי הלך ראשון למצדה?

בשנים 1925-1922 התקיימו הטיולים הראשונים לים-המלח וסביב חופיו, שאחד מיעדיהם היה הטיפוס על הר-מצדה. דומה, שהראשונים היו 'קבוצת המשוטטים' של מורים ותלמידים של הסמינר למורים בירושלים, ובעקבותיהם באו תלמידי הכיתות הגבוהות של גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, בהדרכת מנהלם, ד"ר בוגרשוב, ששילב תכנים לאומיים בהוראת הגיאוגרפיה, ומורם צבי נשרי, שלימד התעמלות ברוח סיסמתו של נורדאו על הצורך להקים לתחייה את 'יהדות השרירים'. בהעדר דרכי-גישה נוחות הסתייעו המטיילים בסירות-מנוע, שהפעילו ערבים בים-המלח, ואשר איפשרו להקיף את הים בקלות יחסית. הטיולים נמשכו כמה ימים, ובכל יום סיירו התלמידים בקטע אחר של החוף. על אחד הטיולים סיפר רפאל סוורדלוב, אחד ממורי הגימנסיה:

הפלגנו באויר שקט . . . בכל דרכנו זו עינינו נטויות אל ההר הבודד הגאה. אל ההר סבה, הוא מצדה (מסדה). המבצר האחרון ללוחמי חופש עמם, המבצר האחרון ליהודה. . . . אל הר זה שאפנו במשך כל מסעינו: אימתי יבוא היום ותדרוך כף רגלנו על אדמת קודש זו ? לב מי מאתנו לא רעד לגורל מצדה וגבוריה ? ומי לא שפך דמעות, בקראו את הטרגדיה האיומה, טרגדית מצדה. שאין כדוגמתה ליגון ולגבורה?17

מסלול העלייה, כפי שתיארו סוורדלוב, הוא זה שיאפיין את רוב הטיולים עד שנות ה - 50 : באים מן החוף, מקיפים את ההר מצפון לאורך הדייק הרומאי ועולים דרך הסוללה ממערב. נראה, שעד קיץ 1927 לא היה קושי מיוחד להגיע לפסגת ההר מכיוון הסוללה. אך מאז ועד שנות ה - 40 הפך השלב האחרון למבצע של ממש, בגלל רעידת-האדמה שהתרחשה ביולי 1927, אשר מרכזה היה מצפון ליריחו. ברעש צנח ראש הסוללה אל מתחת למיפלס הפירצה בחומה המערבית, דרכה נהגו המטיילים להכנס לפיסגה.

תלמידי גימנסיה 'הרצליה' המשיכו את הטיולים סביב ים-המלח, אך במצוות מוריהם לא ניסו להגיע לפיסגה. ב - 1934 נהרגה אחת התלמידות, ומאז נפסקו טיוליהם לים-המלח ולמצדה ; שכן בית-הספר לא יכול היה להרשות לעצמו סיכונים כאלה. בשנות ה – 40 כשהתקין שמריה גוטמן חבלים ויתדות, בעזרת סמינר הנוער העובד, ניסתה הגימנסיה לחדש את הטיולים, אך לא קיבלה לכך את אישור המחלקה לחינוך של הוועד הלאומי.18

אין ספק אפוא, שראשוני המטיילים למצדה לא היו חברי תנועות הנוער. אלה התחילו אמנם להתארגן ולפעול בשנות ה - 20, אך דומה שחסר להם הכושר הארגוני, ואולי גם האמצעים והגיבוי הכספי למבצע. לגימנסיה הממוסדת היו הכלים לשאול אוהלים ממחלקת העלייה,לשכור אוטובוסים כדי להגיע לים-המלח וסירות כדי להפליג בו. אולם כמה מאלה שלימים יהיו פעילים מרכזיים ומנהיגים של תנועת המחנות העולים, היו בסוף שנות ה - 20 תלמידי הגימנסיה, ואין ספק שלהתרשמויותיהם העמוקות יש חלק בתפקיד המרכזי של המחנות העולים ביוזמות לטיולים נוספים - פרטיזניים וממוסדים - בשנות ה - 30 וה - 40, כמו גם ביוזמות להקמת עין-גדי (כבר ב - 1927), להתגייסות לעבודה במפעל בסדום ולהקמת קיבוץ בית-הערבה בצפון ים-המלח.

עם זאת, גם בשנות ה - 30 לא נערכו עדיין טיולים ארציים של תנועות הנוער למצדה. שמריה גוטמן, שהיה אז פעיל מרכזי בנוער העובד, נטל יוזמה ב - 1933 ועלה עם שני חברים לפסגה. הוא השתכנע, לפי עדותו, שמצדה היא ערך וסמל, שעליו יש לחנך את הנוער למשימות הלאומיות ולנכונות להקרבה הדרושה כדי לממשן.19

היו גם יוזמות נוספות. החשובה שבהן, מבחינת היקפה, התקיימה ב - 1934 ותועדה בספרו של רפי טהון.20 ארבעה-עשר בחורים מהכשרת המחנות העולים בנען יצאו לטיול-מסע של שנים-עשר יום, שבו הקיפו את ים-המלח ממזרח למערב. בגלל מחסור במים (וכנראה גם חוסר-נסיון), הגיעו למצדה כשהם תשושים וצמאים. אמנם הם טיפסו אחד על כתפו של השני והגיעו לפיסגה, אך הציפיות למאורע הגדול לא התממשו. כוחם פשוט לא עמד להם . .. להתרגש, והם מיהרו וירדו.21

'אומה כזו לא מנצחים'

טיולים ממוסדים וארציים של תנועות הנוער למצדה לא נערכו בשנות ה - 30, ובוודאי לא בשנות המאורעות, אך צעירים, בהם בוגרי המחנות העולים, הגיעו למצדה, במיוחד מירושלים וממפעלי ים-המלח, שבצפון ובסדום. מתברר, שעד המאורעות שימש אזור ים-המלח מעין שטח-אימונים וניסויי-נשק, שאליו יצאו לעתים קרובות לסוף השבוע - במכוניות למפעל האשלג שבצפון ים-המלח ובסירות המפעל לאזור סדום. לעתים התאמנו בסביבת מצדה, וייתכן שמדי פעם עלו להר.22

יתר-על-כן, בפעולותיהן ובפרסומיהן של תנועות הנוער העובד והמחנות העולים מופיעה מצדה לצד תל-חי, כסמל מרכזי, שלאורו יש לחנך ולהגיב על המאורעות. 'מסכת מצדה' המורכבת מקטעים של 'מסדה' ושל יוסף בן מתתיהו, תפסה מקום של קבע בתכניות ההדרכה וגירסות שונות שלה השתלבו בפעולות ובטקסים. גם 'הגדת החירות', שהוכנה בתנועת המחנות העולים לפסח תרצ"ט (1939), כוללת קטעים כאלה. דומה, שמתחילת המאורעות ומאז הצעת החלוקה של ועדת פיל, ב - 1937 , הוגבר השימוש בסמלי מצדה בפעולות העיוניות והטקסיות של שתי תנועות אלה. אלה מקרב תנועת העבודה שהתנגדו לחלוקה וצידדו בארץ-ישראל השלמה, ביקשו לחזק את הקשר עם מצדה כדי לאושש את טיעונם.

חשוב לציין גם חוברת על מצדה שפירסמה הקרן הקיימת לישראל ב - 1937 , במסגרת הסידרה 'לנער'. בצד מאמרו של ח' בר-דרומא על הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של האזור בכלל ושל מצדה בפרט, נכלל בחוברת מאמרו של יוסף קלוזנר, 'מצדה וגיבוריה', שהתפרסם תחילה בקובץ מאמריו, 'כשאומה נלחמת על חירותה'.

קלוזנר השתייך אמנם לימין הרוויזיוניסטי, אך בזכות היותו היסטוריון וחוקר הספרות העברית לא תמיד הוחרם בחוגי תנועת העבודה. בשנות ה - 40 שולבו קטעים ממאמרו על מצדה בחומר-הדרכה של השומר הצעיר. קלוזנר מדגיש את גבורת הנצורים ומבקש להצדיק את ההתאבדות, שהעמידה את הרומאים על כך, 'שאומה כזו אין מנצחים' ; 'שמם וזכרם יחיו לעולמים ויהיו סמל של הגבורה הגופנית-נפשית ושל מסירות הנפש הלאומית לדורי-דורות'.23 אולם קלוזנר מאריך גם בסוגייה אחרת : טיהור שמם של הסיקריים על- ידי תיאורם כלוחמי-חירות ללא פשרה וכאיסיים אקטיביסטים שרצו הן בחירות, הן בדתיות צרופה והן בצדק סוציאלי.24

דוגמה נוספת להשתרשותו של מיתוס מצדה הוא סמלו של 'כופר הישוב' – מגבית הבטחון של היישוב כולו (למעט הרוויזיוניסטים) בתקופת המאורעות - שכלל צורה סכמטית של הר-מצדה.

מצדה בשנות ה - 40

בשנות ה - 40 עד מלחמת העצמאות, התפתח מיתוס מצדה בהדרגה לסמל הגבורה המרכזי של היישוב. העדות העיקרית לכך הם הטיולים והמסעות למצדה שהפכו להיות ממוסדים, מאורגנים על-ידי מרכזי התנועות החלוציות והפלמ"ח, והמוניים, למרות חוק הטיולים המנדאטורי משנת 1943 , שאסר טיולים לאזור ים-המלח (כמו גם לנגב). היו כנראה גם בתי ספר תיכוניים, כגימנסיה 'הרצליה', שהביעו עניין לחדש את הטיולים למצדה, אחרי שהוסר איום המאורעות, אך קיבלו על עצמם את איסורה של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, שלא רצתה להפר את החוק ואף חששה מפני סכנות הטיפוס על ההר.25

סדר הטיולים, העדויות עליהם וניתוח נסיבותיהם מצביעים על כמה מן הגורמים שהשפיעו על עריכתם ועל התרחבותם. חברי המחנות העולים, שהתיישבו בסמוך למפעל האשלג הצפוני והקימו את בית-הערבה ב - 1939, קיימו בחנוכה תש"א (דצמבר 1940), טיול רגלי, שיצא מקליה לעין-פשתה, עין-גדי, מצדה וסדום. מן העדויות ברור, שעלייתם למצדה היתה בסימן סמלי הגבורה של מיתוס מצדה ('מלחמות היהודים' של יוסף בן- מתתיהו היה הספר הראשון בספרייתם, והם למדו ממנו על 'גבורת הנלחמים על אדמת ארצם').26

בחשוון תש"ב (1941) הוביל שמריה גוטמן למצדה (שלא היה בה מאז 1933) קבוצה של עשרה חברים, שרובם, כמוהו, היו חברי נען וקשורים לנוער העובד. בעקבות הטיול הוגש תזכיר, שבו תובעים העשרה מן המוסדות הלאומיים להתקין את המעלה ממערב לעליית קבוצות גדולות, ליזום חפירות ארכיאולוגיות, לרכוש את מצדה ולהקים בה מרכז התיישבותי וחינוכי.27

המוסדות הלאומיים לא נענו לדרישות הספציפיות, אך חודשים ספורים מאוחר יותר - בינואר 1942 - אירגן הנוער העובד סמינר לימודי של חמישה ימים על מצדה עצמה, שבו חקרו 46 משתתפיו, רובם חברי תנועה זו ומיעוטם חברי המחנות העולים והשומר הצעיר, את מצדה וסביבותיה, אך גם רקדו, שרו וקראו בכתבי יוספוס ולמדן. בין השאר הם גילו מחדש קטעים משביל הנחש - בחלקו העליון והתחתון - ושמעון פרסקי (פרס), שהתנדב ראשון לעלות בו, כמעט הידרדר לתהום כאשר ניסה לקצר את הדרך בין פיתולי השביל ושקע כשהוא שוכב על המדרון הלא-יציב עד ששמריה גוטמן חילצו. יעדו של הסמינר היה להכין את משתתפיו להדרכת טיולים נוספים של תנועות הנוער, ולשם כך גם הכשירו את השלב האחרון של הטיפוס בדרך הסוללה, שנהרס ברעידת האדמה של 1927, לעלייה של קבוצות גדולות, באמצעות יתדות וחבלים שהושארו במקום.28

בפסח תש"ב (אפריל 1942) קצרו שמריה גוטמן וחבריו את פירות יוזמתם. 120 חברי הנוער העובד הגיעו ברגל דרך הרי-חברון ומדבר-יהודה ולנו על ההר; בעקבותיהם באו 160 חברי השומר הצעיר. בהמשך מסעם חנו חברי השומר הצעיר ליד עין-גדי, אך בשבתם סביב מדורה התפוצץ רימון שהיה קרוב מדי לאש. שמונה חברים נהרגו, והביקורת בחוגים שונים ובעיתונות ('הארץ', למשל) היתה נוקבת. תנועת השומר הצעיר הגיבה בהוצאת חוברת-זכרון, שבה אנו מוצאים הזדהות פתטית עם מצדה וסמליה.29

'מצדה על הכרמל'

באותה שנה, משנדמה היה כי הגרמנים יכבשו את ארץ-ישראל, הותוותה תכנית שכונתה 'מצדה על הכרמל', משום שנועדה לרכז את מירב היהודים בשטח שעליו אפשר להגן, או למצער להילחם בו מלחמת 'אחרונים על החומה'. מצדה הפכה ממופת ערטילאי, ממלחמת-חירות לא-מוגדרת, להשראה קונקרטית לקראת מבחן ממשי ומזעזע. המטאפורה של למדן וסיפורו של יוסף בן-מתתיהו הצטיירו כגורל מוחשי אפשרי לרבים מאלה שדימו את עצמם לצאצאי המכבים, הקנאים, נצורי מצדה ותל-חי, ואשר הכריזו כי אינם מוכנים ללכת כצאן לטבח, כפי שחששו שנוהגים יהודים באירופה. לא ייפלא אפוא, כי כאשר ראשי המחנות העולים תיכננו, באוקטובר 1942 , כינוס של מאות בוגרים במטרה להמריצם להתגייס בהמוניהם לפלמ"ח, לקראת המבחנים הקרובים מתמיד, הם בחרו לקיימו בחנוכה ולשלב בו עלייה למצדה.30 אולם ימים לפני חנוכה נודעה בציבור אימת השמדתם של יהודי אירופה, ולפני שדיברו על הגיוס (בעין-גדי) הזדהו עם הגולה בכנס של אבל על מצדה ונשבעו 'אם אשכחך גולה'.31 נקל לשער את עוצמת הרגשות של המשתתפים, הן נוכח ודאות הידיעות מאירופה והן נוכח אי-הוודאות של גורלם הם, על רקע הנוף הנשגב של ההר וסביבותיו ומוחשיות המצור וסופו הטראגי.

רק באמצע 1943 התחילו גם מסעות הפלמ"ח למצדה. החזית התרחקה, שיתוף הפעולה עם הבריטים הסתיים והפלמ"ח עמד בפני קושי גדל והולך לגייס חברים לשורותיו ולייצבן ; זאת בשל התסכול, שנבע מחוסר התכליתיות של מעט האימונים, שקיים הפלמ"ח, בהשוואה לגיוס לצבא הבריטי. המסעות של הפלמ"ח למצדה – מאזור ירושלים או חברון, או לנגב ומשם לסדום ומצדה - והטקסים על ההר ולידו היו לכן אף בבחינת פיצוי: גם מסע מפרך עם משמעת-מים חמורה, גם לימוד מעשי של שבילי ההר והמדבר, גם חלק מאימונים משמעותיים בנשק, שמיעטו להתנסות בהם במקומות אחרים בארץ, אך היו אפשריים באזור סדום. 32

אין בכך כדי להפחית ממשמעותה הסמלית של מצדה לבאים במרומיה או להטיל ספק בהזדהות רבים מהם עם התנהגות הנצורים הניכרת היטב בעדויותיהם. אך יש בכך כדי להצביע על מאפיין חשוב של מיתוסים רבים: הללו אינם נוצרים יש מאין או ממשיכים להתקיים מעצמם. הם זקוקים למי שיצור אותם ויטפחם. כך פעל שמריה גוטמן בשנים 1942-1941, כך נהגו ראשי תנועות הנוער בעקבותיו וכך עשו גם מפקדי הפלמ"ח.

'העליה למצדה היא עליית הנשמה'

ראוי להוסיף כמה הערות לגבי משמעותו של המיתוס וסמליו בשנות ה - 40:

א. כפי שברור מסקירתנו את שנות ה - 30, בתחילת מלחמת-העולם השנייה, מיתוס מצדה כבר היה מושרש בתודעת רבים. אבל דומה שעתה, במקביל להתקדמות הגרמנים בכל החזיתות ולהגעת הידיעות על הריגת המוני יהודים, הפך המיתוס לרלוונטי יותר. כך למשל כותב אהרון (מגד?) בטבת תש"א (סוף 1940), ש'בימי עברה וזעם תועות העינים ומבקש הלב אחר משען-כח, יתד הצלה . . . - אבני אמונה'. הוא מוצא את כובשי כנען, את 'דור המכבים', את הקנאים, ובגולה 'זעיר-פה זעיר-שם' את מקדשי השם ו'יהודים מגינים על עצמם גם בכוח', אבל 'שיא של אותה גבורה - בעמידת מסדה [ההדגשה במקור]'. 33 זו גם משמעותם של ביטויים כגון 'כל הארץ היתה לנו למצדה אחת',34 או 'מצדה היא לבה של ארץ-ישראל. היא הלב הקשה, החם, הבודד הזקוף והמבוצר של ארץ-ישראל. מצדה היא סלע הנשמה שלנו . . .'35

ב. בתחילת 1941 הופיע 'ספר הגבורה', ביוזמתו של ברל כצנלסון ובעריכתו של ישראל היילפרין, מחשובי ההיסטוריונים של תולדות עם ישראל. הן מן המבואות של היוזם והעורך והן מתוכנו של הספר ברור, שכוונתם היתה להוכיח לנוער וליישוב בכללו, כי גבורה יהודית היתה בכל דורות הגלות. הספר נפתח בפרשת מצדה ומגיע עד המאה ה – 20, כשהוא מביא בפירוט רב מקורות המשקפים גבורה משני סוגים - הן גבורה לוחמת עם נשק ביד והן גבורה של קידוש השם. את שתיהן, ולא רק את הגבורה הלוחמת, מן הראוי להעריץ, גם אם מאז החורבן שתיהן 'גבורה מנוצחת' : ומצדה היא הדגם לשתיהן.

היו אמנם צעירים, כאותו אהרון, שדגלו, ולו חלקית, בעמדה זו (שהרי טרח להדגיש, כי בגולה היתה גבורה רק 'זעיר-פה זעיר-שם') : אך דומני, ש'העברי החדש', הנוער שגדל בארץ ואלה שניסו להידמות לו, לא נטה לקבל את דעת מפרסמי 'ספר הגבורה'. 'עוד לא נותקה השלשלת' חרתו על אבן משתתפי סמינר הנוער העובד במצדה : ודומה, שרובם התכוונו להכריז בכך, כי הגלות ניתקה את השלשלת, ואילו הם, בעקבות גיבורי 'השומר' ותל-חי, מחברים אותה מחדש. גם תגובתם השלילית והמתריסה של רבים וטובים ביישוב - בקרב הנוער אך גם בקרב ההנהגה - למה שנתפס כהליכת יהודי הגולה 'כצאן לטבח', מעידה על כך. מאוחר יותר ראו במרד גטו וארשה את מימושם של סמלי מצדה ותל-חי בידי טובי הנוער בגולה, שלא קיבלו את דרך כלל היהודים הגלותיים.36

ג. על אף היותו של המיתוס מושרש, עדיין חשו צורך לתרץ כמה מן הקשיים שהוא מעורר. שמריה גוטמן אמנם חוזר ומדגיש תמיד, שלא עסק בשאלת ההתאבדות משום שלא בה ראה את מופת מצדה ; אולם יש מספיק עדויות המצביעות על כך, ששאלה זו הטרידה את מטפחי המיתוס. אמנם לא היתה התייחסות לאכזריות שחיטת המשפחות, אך מאידך גיסא חזרו והדגישו - במאמרים, בספרות-ילדים ובחומר-הדרכה של תנועות הנוער - את עדיפות המוות כבני-חורין על-פני חיי העבדות והעינויים שהיו צפויים, לו נכנעו הנצורים כולם, או לו נפלו חלקם בשבי לאחר קרב אחרון.37

ובכל זאת, דומה שבגלל ההתאבדות, ואולי גם בגלל מהותו של מיתוס מצדה כסמל של גבורה נואשת וחסרת-סיכוי מלכתחילה, התנגד מנהיג כבן-גוריון לראות במצדה את מקור כוחה של הציונות. שמריה גוטמן מעיד, שבן-גוריון שלל את מאמציו, לפחות עד שנות ה - 50, ויש לכך סימוכין בדבריו במרכז מפא"י ב - 1946 , כאשר התפלמס עם פשרנים ואקטיביסטים כאחד בטענה 'לא וישי ולא מצדה'.

מאידך, לא היה כמעט דיון בפרשת מצדה על רקע המרד בכללותו: כלומר, נסיון להתמודד עם שאלת סבירותו של המרד בכללו, ופרשת מצדה בסיומו, בנסיבות של המאה הראשונה לספירה.

ד. היו, כיצחק בן-צבי למשל, שאימצו את יחסו השלילי של יוספוס לנצורים בגלל זיהוים כסיקריים, כלומר שודדים ומפעילי שיטות-טרור נגד מתנגדיהם. אך בין מאמצי מיתוס מצדה בשנות ה - 40 לא היתה כמעט התייחסות לשאלה זו. לא כן שמריה גוטמן, שהתייחס לשאלה זו לא מעט, בעיקר בעקיפין, על-ידי שניסה להוכיח, כי אין להבין את ההשקעה העצומה של הרומאים בחיסול מצדה, אם רואים במצדה רק מקום-מיפלט מבודד של פחות מאלף מורדים. דומה, שכבר בשנות ה - 40 ראה גוטמן קשר בין שלושה המבצרים הנזכרים אצל יוסף בן-מתתיהו - הרודיון, מצדה ומכוור - וסבר, שהם שימשו גם לאחר חורבן הבית מוקדים לאזור מרדני שהשתרע משני עברי הירדן. לדעתו, לא יכלו הרומאים להכניע סופית את המרד בלא לחסלם, ומכאן חשיבותה הפוליטית של פרשת מצדה, החורגת מעבר לגלוי ולמפורש שבגירסת יוספוס.38

ה. אף כי יוסף בן-מתתיהו אינו מזכיר התנגדות אקטיבית של הנצורים, יש נטייה לומר ולכתוב כי הם נלחמו.39 יש אפילו שדעתם אינה נוחה מן המשתמע מדברי יוספוס על המצור שנמשך רק חודשים, ומאריכים את משכו לשלוש שנים של מלחמה רצופה מאז חרב בית-המקדש.40 כך מקבלת גבורת הנצורים שלפני ההתאבדות מישנה-תוקף.

ו. עדויות רבות על המסע המפרך אל ההר הנישא, הטיפוס הקשה והטקסים - משמעותם שחוויית רבים מההולכים למצדה היא כשל עולים-לרגל למקום-פולחן קדוש, שישרה עליהם מהודו ומגבורת גיבוריו וינסוך בהם את הכוחות הטמירים, להם יזדקקו ביום-פקודה. שלוש סיסמאות מרכזיות הלקוחות מ'מסדה' של למדן שימשו את עולי מצדה: 'שנית מסדה לא תיפול', 'עוד לא נותקה השלשלת', 'פתחי מסדה שעריך ואבואה הפליט'. דומה, ששלושתן מעידות על הלך-רוח זה, שסיכומו התמציתי הוא 'העליה למצדה היא עלית הנשמה, שממנה צריכה לבוא עליה בחיי תנועתנו'.41 אולם, יש גם עדויות אחרות, שבהן נרמז כי היו כאלה שבשבילם היה הטיול עיקר - לא הסמלים ולא ההיסטוריה. ולאחרים כל העניין לא היה אלא מסע מפרך ותו לא.

ז. ולבסוף, בשנות ה - 40 מסתמנות התחלות של עניין במחקר הארכיאולוגי של מצדה. שמריה גוטמן שהלך וחזר והלך למצדה בשנים אלה, בעצמו וכמוביל מסעות, ניצל את ביקוריו להתבוננויות שונות, תוך כדי השוואה מדוקדקת עם דברי יוספוס, וגם גייס אחרים למאמציו (למשל, את סמינר הנוער העובד ב - 1942). כך החל להיחשף שביל הנחש. דוגמה נוספת היא ביקוריו של עזריה אלון, שחיפש בעיקר פתרון לחידת אספקת המים למבצר.

התחלת המחקר הארכיאולוגי

על מיתוס מצדה במלחמת העצמאות דרוש עוד מחקר מיוחד, אבל דומה שבדרך-כלל שימש אך מעט כסמל המצוי במרכז מעייניהם של היישוב, מנהיגיו ולוחמיו. דומה, שמסוף מלחמת-העולם השנייה ולקראת 1947 השתנתה האווירה, ו'הגבורה המנוצחת' פינתה את מקומה לתחושה, שהיישוב עומד לפני פריצת הדרך ההיסטורית של 'גבורת מנצחים'. אחד המקומות היחידים שבהם נזכרה מצדה במפורש במלחמת העצמאות, היה, מטבע הדברים, גוש-עציון. שם אמנם היתה חוויה ממשית של 'אחרונים על החומה', בלא מוצא. לפי עדות אחד הלוחמים, אמר מפקד הגוש, מוש (משה זילברשמידט), כי 'ייתכן והקרב הבא יהיה הקרב האחרון . . . קרב מצדה - תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים'.42

בשנות ה - 50 מיתוס מצדה לא היה עוד מרכזי כבעשור הקודם. הקמת מדינת ישראל במלחמת העצמאות והנצחון במלחמה, שנתפס כנצחון אדיר של מעטים נגד רבים, מחקו במידה רבה את יכולת ההזדהות השלמה עם גבורה חסרת-סיכוי. אפילו טראומת השואה הודחקה או נדחקה מפני המאורע ההיסטורי של הקמת המדינה וגלי העלייה של השנים הראשונות. אך מיתוס מצדה לא נעלם. פירנסו אותו, ככל הנראה, שלוש תופעות:

א. תנועות הנוער החלוציות המשיכו להגיע למצדה. אמנם את רוב הדרך עשו החניכים במשאיות שהגיעו מדרום, תחילה בדרך העפר מסדום ואחר-כך בכביש שנסלל עד עין- גדי (שקמה תחילה כהיאחזות נח"ל, וב - 1956 כקיבוץ). אך העלייה לפיסגה היתה עדיין חוויה מרגשת ללא תחליף, גם בזכות חשיפת כל נתיבו של שביל הנחש ב - 1953 ותחילת השימוש ההמוני בו. אף חומר ההדרכה לא השתנה הרבה משנות ה - 40, ועל-כן שמרה מצדה בחוגי התנועות על מקום של כבוד בין מיתוסי הגבורה האחרים של הציונות.

ב. המחקר הארכיאולוגי הישראלי-מקורי של מצדה החל מתפתח, כחלק מבולמוס הארכיאולוגיה המחפשת שורשים וקשר לאבותינו שלפני הגלות. תחילה נערך חקר מצדה בידי החובבים ההולכים ומתמקצעים של הקיבוץ המאוחד ופריפריה של חברי קיבוצים אחרים ומתנדבים מקרב תנועות הנוער. גם הדיווחים הרציניים עליו התפרסמו ב'מבפנים', בטאון הקיבוץ המאוחד, קודם שזכו לאכסניה מדעית ב'ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה'. אולם מאמצי חובבי מצדה החלו לשאת פרי, ובשנים 1956-1955 נערכו שתי חפירות קצרות ראשונות - רשמיות, ממוסדות ואקדמיות. שמריה גוטמן השתתף כמובן ותרם את חלקו, אך נראה שמעתה התחילה מצדה לצאת מחזקתה של 'ארץ-ישראל העובדת' והופכת נכס לאומי, שהגילויים בו מגיעים אל הציבור הרחב דרך העיתונות הכללית וספרות ארכיאולוגית פופולארית, מאוירת בשלל תצלומים.43

גם תיירות הפנים למצדה החלה מתפתחת באותה עת, עם סלילת הכביש מסדום לעין-גדי והקמת אכסניית הנוער ליד מצדה. וראוי לציין כאות לבאות, שאת רעיון הרכבל הגו כבר באמצע שנות ה - 50, בתמיכתו הנלהבת של שמריה גוטמן, למרות התנגדותם של ה'פוריסטים', שחרדו לטהרתה ולכבודה של מצדה כשתהפוך לעוד אתר-תיירות נוח, ממוסחר ונעדר רומנטיקה. דומה, שגוטמן הרחיק לראות מהם.

ג. בתקופת כהונתו של משה דיין כרמטכ"ל הפכה מצדה לאתר השבעה של טירוני חילות שונים של צה"ל. לא רק חיל השריון התחיל להשביע על מצדה ולמרגלותיה ; היו גם השבעות של יחידות אחרות, ביניהן חטיבת 'גבעתי' וטירוניות ח"ן. אלה הם טקסים מרשימים: מאות חיילים עולים בטור ארוך במעלה שביל הנחש ובדרך-כלל מושבעים במסדר לילי, לאור לפידים.

כך אנו מגיעים לשנות ה - 60, ולשנים-עשר חודשי החפירה של יגאל ידין, בין אוקטובר 1963 לאפריל 1965. בידין חברו כל התכונות שנדרשו כדי להפוך את מצדה ל'להיט': חוקר מן המעלה הראשונה, יוקרה של מצביא ורמטכ"ל (למעשה) של מלחמת העצמאות, מרצה מחונן וכותב מרתק. הוא השיג תרומות, מענקים, תקציבים, סיוע צה"לי ואלפי מתנדבים, שאיש לפניו ואחריו לא יכול היה להעמיד לרשות חפירה ארכיאולוגית בישראל. די בכל אלה כדי להבטיח לגילויים המרשימים ולשחזור המרשים לא-פחות פופולאריות רבה, ועל-ידי כך לחזק עוד יותר את נוכחותו של המיתוס בתודעה.

אולם חשוב לציין עוד גורם הרלוונטי במיוחד לענייננו: ידין וצוותי הארכיאולוגים הזוטרים (אז) שעבדו תחתיו, עסקו בחפירה בסוגיות ארכיאולוגיות שונות ומגוונות, אשר לרבות מהן לא היה קשר עם הנצורים והתאבדותם. והנה, דיווחיו לציבור – בארץ ובעולם, בעת החפירות ואחריהן - התמקדו בעיקר במצור ובסופו הטראגי. אמנם בספרו רב-המכר, שכתב סמוך לתום החפירות בעברית ובאנגלית ושהיה גם אלבום וגם סיפור מרתק, דיווח על הגילויים האחרים ; אך הן שמו בעברית ('מצדה בימים ההם – בזמן הזה') והן שמו באנגלית ('מבצרו של הורדוס ועמידתם האחרונה של הקנאים') משקפים את מטרתן העיקרית של החפירות ואת המסר, שלדעת ידין, מתבקש מהן. בראש וראשונה בא ידין להוכיח, על-סמך השאלות שהעמיד בפני השרידים הארכיאולוגיים ועל-סמך הממצאים הארכיאולוגיים עצמם, לא רק את נכונות תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו לגבי פעלו של הורדוס, המצור הרומאי והתאבדות הנצורים, אלא גם את תהילת הנצורים. אכן, בכמה מקומות מגלה ידין את דעתו ורגשותיו : '. . . גילוי השרידים של מגיני מצדה היה לאחת החוויות הגדולות ביותר של כל חפירותינו. . .'. היו אלה שרידים דלים, אך. . . כאשר נכנסנו לחדר וגילינו על רצפתו שכבת אפר, סנדלים חרוכים של ילדים וכלי תמרוקים שבורים, ויכולנו לנשום ממש את אוירת השעה הטראגית האחרונה - היו אלה הרגעים הגדולים של חפירתנו כולה'.44 ובמקום אחר הוא מציע לראות באחד-עשר החרסים שעליהם שמות, וביניהם אחד שעליו כתוב בן-יאיר, את שמות עשרת (!) המפקדים (ששחטו את הגברים, ששחטו קודם-לכן את משפחותיהם), 'שנותרו עד הסוף . . . ואחר כך הפילו את הגורלות בינם לבין עצמם' (כדי לקבוע את האחרון שישחט את תשעת חבריו ולאחר-מכן יתאבד בעצמו). הזיהוי של אחד-עשר החרסים עם עשרה 'האנשים, שלפי יוספוס הוגרלו לשחוט את הגברים, הוא בעייתי ביותר, ולא פחות מכך ההצעה לראות בהם את 'המפקדים שנותרו עד הסוף' ; שהרי אם נבחרו בגורל, קשה להניח שנותרו דווקא המפקדים, וכבר עמדו על פירכות אלה היסטוריונים וארכיאולוגים מאז שנתפרסמו הדברים. אולם בעיני ידין, זהו הממצא החשוב ביותר, אף-על-פי ש'אין הוא הממצא החשוב ביותר מבחינה ארכיאולוגית טהורה'.45

מיתוס מצדה בגירסתו הפופולארית זכה אפוא על-ידי ידין לפופולאריזציה נוספת וליוקרה מדעית כאחד. ספרו של שמריה גוטמן, 'עם מצדה' (1964), שסיכם את מחקריו עד אז וגם את השקפותיו, נדחק אל השוליים. ואילו מאמרים של חוקרים אחרים, בני-פלוגתא חריפים של ידין לגבי פירוש השרידים וגם לגבי סמלי מצדה, כמעט שלא הגיעו לידיעת הציבור.

בזכות החפירה והשיחזור המרהיבים נוצרו אפוא ערב מלחמת ששת הימים התנאים להפיכת מצדה לאתר תיירות עממית, תנאים שהושלמו בעקבות המלחמה על-ידי הכביש מצפון ים-המלח והרכבל. בכך קיבל מיתוס מצדה 'זריקת-חיסון', שתעמוד לו עוד ימים רבים, אף שמשקלו בתודעת היהודים בכלל ויהודי ישראל בפרט מותנה באופן שבו הם תופסים את האיום על קיומה ובטחונה של ישראל. כך, למשל, היה לו, כנראה, משקל חשוב בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים, ואולי יש לו משקל כזה גם לאחר-מכן, כל עוד מושרשת התודעה, כי ביסודו של דבר מדינת ישראל היא מבצר נצור. אחד מבכירי מעצביה של מדיניות החוץ האמריקנית בראשית שנות ה - 70 אמנם טען כלפי ישראל, וגולדה מאיר במיוחד, שהתפתח אצלנו 'תסביך מצדה', וגולדה מאיר השיבה, שאכן יש לנו תסביך כזה, ושאחרי השואה ותוקפנות הערבים הוא אף מוצדק ; אך דווקא לאחר-מכן, ותוך התייחסות ישירה לחפירות ידין וממצאיו, החל מתפתח ויכוח, הנמשך בעוז עד היום, שבו משתתפים היסטוריונים, ארכיאולוגים, אנשי-רוח ופובליציסטים, בעד ונגד מיתוס מצדה. ברם, נושאים אלה נחקרו אך מעט והם דורשים דיון מיוחד שמחוץ למסגרת התקופה והנושא של מאמר זה.

*   *   *

  1. יוסף בן-מתתיהו, מלחמת היהודים ז, ח-ט [להלן: יוסף בן-מתתיהו, מלחמות].
  2. למשל, בספרו של אליעזר בן-יהודה, קצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם, ירושלים תרנ"א. זאת אף-על-פי שבן-יהודה היה ציוני-מדיני לוחמני, שפיאר את דמויות המופת שהוזכרו, כדי להכין את הנוער למלחמת-כיבוש.
  3. למשל, ב"צ דינור, בעולם ששקע, ירושלים 1958 , עמ' 40. האם השפיע סיפור מצדה - בגרסת יב"מ או בגרסת יוסיפון (שבה שוחטים הגברים את נשותיהם וילדיהם, אך נלחמים עד האחרון ברומאים) - על מעשי קידוש השם וההתאבדויות הקולקטיביות של היהודים בימי הביניים? בשום עדות או התייחסות של בני הזמן אין איזכור מפורש של מצדה, ר' למשל יצחק בער במאמרו 'גזרות תתנ"ו', ב'ספר אסף', ירושלים תשל"ג, עמ' 126- 141. בכל זאת מצויים חוקרים המעלים את האפשרות שהיתה לפרשת מצדה השפעה כזו: כך למשל יצחק בער במאמרו הנ"ל, אם כי במרומז ; מנחם שטרן המנוח במאמרו 'התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה, "הפילוסופיה הרביעית" ', ציון, תשמ"ב, חוברת ג, עמ' 398-367 ; כך גם רוברט חזן בספרו 'היהודים ומסע הצלב הראשון' (אנגלית, 1987 ) ; גם נוצרי בן המאה ה - 12, ויליאם מניוברי, שקרא את יב"מ עצמו, ראה דמיון בין מצדה ליורק. יש להדגיש כי האסוציאציה של ויליאם מניוברי נובעת מיחסו השלילי ליהודים, ובהעדר עדויות מפורשות במקורות יהודיים בני אותו זמן, כל אלו אינן אלא השערות בעלמא, מפני שהנן מבוססות על הגיון ימינו-שלנו.
  4. א' אהרנסון, צמח עבר-הירדן, א, עמ' 62-61 (עזבון אהרון אהרנסון, בית אהרנסון, זכרון יעקב, 1934 ).
  5. יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגם י"ג שמחוני). 1923 . לרשות המעוניינים עמדו אמנם תרגומים של כתבי יוספוס מיוונית ללשונות רבות, וקלמן שולמן פירסם עוד ב - 1862 תרגום של 'מלחמות' לעברית. אך הוא היה מליצי ולא-מדויק.
  6. שם. עמ' כח.
  7. כל שירי יצחק למדן, ירושלים, 1973, עמ' 27.
  8. שם, עמ' 36.
  9. שם, עמ' 75.
  10. שם, עמ' 27.
  11. שם, עמ' 31.
  12. שם, עמ' 50.
  13. שם, מבוא, עמ' טז.
  14. למשל, הסופר והמבקר שלמה צמח, בהפועל הצעיר, 15 באפריל 1927.
  15. דבר, 31 במאי 1927.
  16. א"צ גרינברג, חזון אחד הלגיונות, תל-אביב 1928, עמ' כד.
  17. ר' סוורדלוב, ים-המלח, תל-אביב תרפ"ח, עמ' 58-57.
  18. ארכיון גימנסיה 'הרצליה', תיקי טיולים, 1934 .
  19. עדות שמריה גוטמן בשיחה עם המחבר, ודבריו בכתב ובעל-פה, בהזדמנויות שונות. למשל, ש' גוטמן. עם מצדה, תל-אביב 1964 , עמ' 9-8 ; הנ"ל. מצדה כערך חינוכי (ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד, יד טבנקין, חוברת נו). תל-אניב 1986, עמ' 11.
  20. ר' טהון, הקפנו את ים-המלח ברגל, תל-אביב 1978. וכן ראה מאמרו של ר' טהון בכרך זה.
  21. שם, עמ' 91-89.
  22. ספר תולדות ההגנה, תל-אביב 1963, ב, חלק 2, עמ' 544, 568.
  23. מצדה וגיבוריה, תל-אביב 1937, עמ' 33-31.
  24. שם. עמ' 29-26.
  25. ארכיון גימנסיה 'הרצליה', תיקי טיולים, 1942 .
  26. במבחן, 5 בדצמבר 1940 .
  27. ארכיון קיבוץ נען, תיקי מ' ברסלבסקי. באדיבותו של שמריה גוטמן.
  28. במעלה, 27 בפברואר 1942 .
  29. כי עלינו למצדה (השומר הצעיר). תל-אביב 1942 .
  30. במבחן, 16 בנובמבר 1942.
  31. שם, 27 בדצמבר 1942 : י' כפכפי, שנות המחנות העולים, ב, תל-אביב תשמ"ה. עמ' 334-332.
  32. ספר תולדות ההגנה, תל-אביב 1972, ג, חלק 1, עמ' 407-406.
  33. אהרון, 'הגיונות', במבחן, כ"א בטבת תש"א, עמ' 1.
  34. 'דבר הנוער העובד למחנות מצדה', במעלה, 31 במרס 1942.
  35. כי עלינו למצדה (השומר הצעיר), תל-אביב 1942, עמ' 13.
  36. ראה, למשל: י' ויץ, 'היבטים ביחס היישוב בארץ אל שואת יהודי אירופה, 1943-1942', נורית גרץ (עורכת), נקודות תצפית - תרבות וחברה בארץ-ישראל, תל-אביב 1988, עמ' 83-82. ויש לכך עדויות וסימנים רבים אחרים.
  37. עליזה, 'מצדה' במבחן, טבת תש"ה (דצמבר 1944 ) ; דוד כהן, 'ב שורת מצדה', אשר שמעתי וסיפרתי, תל-אביב 1947, עמ' 92-85: אלומות (בטאון השכבה הצעירה, 'המחנות העולים', מחנה ירושלים), א (תש"ב), עמ' 16 ; בני מדבר, תכנית הדרכה לשכבת העמלים (המחנות העולים, מחלקת ההדרכה), תל-אביב תש"ז, עמ' 11-10.
  38. עדות שמריה גוטמן בשיחה עם המחבר; וכן, בספרו המאוחר, עם מצדה (לעיל, הערה 19), עמ' 75-50, שבו פירט את טיעונו.
  39. למשל, כהן, בשורת מצדה, לעיל, הערה 37.
  40. שם, שם: אבשלום, 'על ראש מצדה', במעלה, 27 בפברואר 1942.
  41. שם, שם.
  42. ד' קנוהל (עורך). גוש עציון במלחמתו. ירושלים תשי"ז, עמ' 409.
  43. למשל, ספרם של הארכיאולוג יוחנן אהרוני ושל הצלם בנו רוטנברג, בעקבות מלכים ולוחמים, תל-אביב 1955.
  44. י' ידין, מצדה: בימים ההם - בזמן הזה, חיפה 1966, עמ' 16.
  45. שם, עמ' 197, 201.
ביבליוגרפיה:
כותר: מצדה - הסמל והמיתוס
מחבר: ביתן, דן
שם  הספר: ים המלח ומדבר יהודה : 1900-1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: 1990
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הערות: 1. סידרת עידן.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא מחנך, העוסק בשנים האחרונות בחקר התפתחותם של מיתוסי-גבורה בציונות.