הר הצופים מחבר: אייל בן-אליהו

חזרה3

הר הצופים הוא המקום הגבוה ביותר בצפון ירושלים, 825 מ'. חשיבותו האסטרטגית של ההר מרובה - המחזיק בו שולט בדרך העולה צפונה לשומרון ובזו המשתפלת דרום-מזרחה, בואכה ים-המלח. הוא גם מאפשר תצפית ושליטה מערבה, לכיוון העיר העתיקה של ירושלים. בשנות הארבעים היה הר הצופים בשיא פריחתו ושכנו בו האוניברסיטה העברית שנוסדה בשנת 1925 ובית-החולים 'הדסה' שנוסד בשנת 1939.

מפת החלוקה של הר הצופים

הדרך מירושלים היהודית להר הצופים עברה דרך השכונות הערביות צ'דיק שמעון (שמעון הצדיק) ושייח ג'ראח, עובדה זו הקשתה מאוד על גישה של יהודים להר.

מיד לאחר יום ההחלטה באו"ם בעד חלוקתה של ארץ-ישראל גברו ההתקפות וההתנכלויות לאוטובוסים יהודיים העולים להר, ולכן הוחלט כי העלייה להר תתנהל בשיירות של כלי רכב משוריינים.

ב-13 באפריל 1948 (ד' בניסן תש"ח) הותקפה מן המארב שיירה שעשתה את דרכה לבית-החולים 'הדסה', ובהתקפה הרצחנית ההיא נהרגו 78 מנוסעי השיירה רופאים, אחיות, חולים, מרצים ואנשי מדע.

כאשר פינו הבריטים את ירושלים ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) השתלט הלגיון הירדני על שכונת שייח ג'ראח ובכך ניתק את הר הצופים מירושלים. אנשי בית-החולים, אנשי האוניברסיטה וכוחות המגן החזיקו מעמד עד 10 ביוני (ג' בניסן תש"ח) יום תחילת ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור בירושלים.

במהלך ההפוגה הראשונה הושג הסכם עם בריגדיר לאש, המפקד של כוחות הלגיון בירושלים, ועל פי ההסכם חולק ההר לשלושה אזורים : אזור ירדני ובו בית-החולים 'אוגוסטה ויקטוריה'; אזור ישראלי שנכללו בו האוניברסיטה העברית, בית-החולים 'הדסה' והכפר הערבי עיסאווייה ; שטח הפקר לחציצה בין האזורים.

על פי ההסכם נאסר על ישראל להחזיק כוחות צבא על ההר, אך הותרה נוכחותם של 86 שוטרים ועוד 35 אזרחים בחלק הישראלי. לירדן הותר להציב באזור שלה 46 שוטרים.

בהסכם גם נקבע כי אחת לשבועיים תוכל ישראל להחליף את כוחותיה המוצבים בהר וכך נוצר מוסד השיירה הדו-שבועית.

בראשית שנות החמישים נשקל מחדש מעמדו הבטחוני הרגיש של הר הצופים והוחלט להקים כוח ייעודי להגנה על ההר. בשנת 1954 הוקמה במסגרת החטיבה הירושלמית יחידה חדשה שזכתה לעצמאות כמעט מלאה ומשימתה היתה להגן על הר הצופים.

השהות למשך תקופה ארוכה על ההר המנותק היתה כרוכה בלחצים שונים, בטחוניים וחברתיים, והצריכה בחירת אנשים מובחרים שיוכלו לעמוד במשימה קשה וחשובה זו.

על ההר התפתח הווי מיוחד. מפקד ההר נקרא 'המלך', ואנשי הסגל הקבוע נקראו 'נערי המלך' או 'נסיכים'. לצד פעילות הביטחון השוטף ידעו אנשי הממלכה גם שעות של חיוכים ובדיחות הדעת.

שני המוסדות הישראליים בהר, קמפוס האוניברסיטה העברית ובנייני בית-החולים 'הדסה' עמדו בשממונם בכל תשע-עשרה השנים מתום מלחמת העצמאות ועד לאיחוד ירושלים ב-1967.