|
היום השביעי של חג הסוכות. ביום זה מקיפים את הבימה בבית הכנסת שבע פעמים עם ארבעת המינים ביד. בשעת ההקפות אומרים "הושענות" ומכאן שמו. מקור השם "הושענא", "הושענות", הוא ארמי - קול איוושת נענוע הלולב או הערבה או כל ענף עץ נקרא "שענון", שכן תירגם יונתן בישעיה נה, יב "וכל עצי השדה ימחאו כף" - "וכל אילני חקלא ישענון בענפיהון". על שם כך נקראו הפיוטים של כל יום "הושענות", שנועדו לאמירה בעת הנענוע ושמיעת איוושת העלים של ענפי הצמח שבידיהם.
מקור המנהג בעבודת המקדש. בחג הסוכות - שבו נידונין על המים – היו נוטלים ענפי ערבה ומקיפים את המזבח ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (תהילים קיח, כה). בכל יום היו מקיפים פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים. במקדש נטלו ערבה ביום זה אפילו חל בשבת, מה שאין כן בשאר ימי החג שחלו בשבת. מנהג הנביאים היה לחבוט ביום השביעי את הערבה לאחר נטילתה. ואכן מכונה יום זה במקורות "יום חיבוט ערבה", ומכאן מנהגנו ליטול חמש ערבות ולחבוט אותן בסוף אמירת ה"הושענות" (ומכאן קיבלו ערבות אלה את הכינוי "הושענות").
בתלמוד כבר נזכר הושענא רבה כיום שהכל באים בו לבית הכנסת. אופיו המיוחד ומנהגיו התגבשו בתקופת הגאונים. לגבי יום זה גם יוחסו אמונות שונות. ראו בו את "יום החיתום", כלומר, יום שנחתם בו סופית גזר דינו של האדם לקראת השנה החדשה. בזוהר (שמות קמב ע"א) נאמר שביום זה מקבל כל אדם מן השמים פתק שרשום בו גזר דינו. ואכן יש שמברכים ביום זה ב"פיתקא טבא" או באידיש "גוט קוויטעל". מסתבר שחלה כאן העברה. יום זה, שלפנים היו מתפללים בו על המים ונוהגים בו בחרדה כבימים נוראים, נתחלף לימים. יסוד המים שוב לא היה חשוב בעיני העם בגלות שלא חי על החקלאות, ואילו חרדת היום בתום חודש החגים נותרה, ואכן מוסיפים בתפילות בפסוקי דזימרא כבימי שבת ומועד. אומרים "שיר המעלות ממעמקים" (תהילים קל) כבעשרת ימי תשובה. יש שלבשו קיטל, ויש שאף אמרו "אבינו מלכנו". עוד מנהג בהושענא רבה הוא להישאר ערים כל הלילה ולעסוק בלימוד תורה. המנהג כבר היה ידוע במאה הי"ג. מקורו ככל הנראה בצורך לתת שהות לאותם שלא סיימו את קריאת התורה במשך השנה לסיים אותה לפני שמחת תורה. המקובלים שיוו ללימוד זה אופי של "תיקון", הקשור לחתימת גזר הדין.
פיוטי ההושענות להושענא רבה רבים הם. בני עדות המזרח אומרים בכל הקפה הושענא המוקדשת לאחד משבעת האושפיזין. ובתימן אומרים בכל יום פיוט שכתב רב סעדיה גאון לאותו היום.
|
