הסדרי נגישות



לחם
מחבר: גשר מפעלים חינוכיים


גשר מפעלים חינוכיים
חזרה3

הלחם הנאפה ממיני דגן ותבואה היה עיקר מזונו של האדם בתקופת המקרא, עד כדי כך שבהשאלה היה לכינוי למזון ולכל מאכל (שמואל א, י"ד 24; מלכים ב, כ"ה 29).

נהגו לאכול לחם טבול בחומץ, עם זיתים, עם בצל וירקות אחרים. בשל מרכזיותו של הלחם בתפריט נקראה ארוחה מלאה בשם לחם (בראשית ל"ז 25). הכינוי לחם שימש במשמעות של משכורת קבועה (עמוס ז' 12) ומס קבוע למלך (מלכים א, ה' 2). הלחם הוכן בעיקר מגרגרי חיטה או שעורה. קמח וסולת הם הגרגרים הטחונים, בדרגות שונות של טחינה. לחם שעורים נחשב למאכל של עניים (מלכים ב, ד' 42) ושימש גם למאכל סוסים (מלכים א, ה' 8). טחינת גרגירי החיטה ולישת הבצק נעשו יום יום בידי הנשים. עיסת-בצק שלשו ואפו לפני שתפחה והחמיצה נקראת מצה. לאורחים הגישו לחם בצורת מצות (בראשית י"ט 3).  הלחם נאפה בתנור או על גבי גחלים בצורות שונות: עוגה, חלה, כיכר, רקיק, או לביבה. פרוסה של לחם נקראת פת. המקרא מבחין בין אופני ההכנה השונים, ומזכיר "לחם, קלי וכרמל" (ויקרא כ"ג 14).


מעבר ללקסיקון > לקסיקון מקרא