עמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישים


אלברט איינשטיין : האדם, היהודי והציוני
מחבר: ד"ר חנוך גוטפרוינד


סיינטיפיק אמריקן ישראל
חזרה3

אלברט איינשטיין היה גדול המדענים של המאה העשרים ואולי של כל הזמנים והתהילה שלו נגזרת מהישגיו במדע. עם זאת, הייתה הערכה רבה לאישיותו גם מחוץ לעולם הפיזיקה והעמדות שהביע במגוון נושאים עוררו עניין והייתה להן השפעה. במאמרים רבים, בחילופי מכתבים עם בני דורו, בהופעות פומביות ובפעילות ציבורית הוא הביע את דעתו על נושאים כמו לאומיות ולאומנות, מלחמה ושלום, דת ומוסר. הוא פעל ללא לאות למען כבוד האדם וחירותו ותקף כל צורה של הפליה. במסגרת זו, תופשת מקום מרכזי ומתמשך ההזדהות שלו עם גורל העם היהודי והתייחסותו לשאלות מרכזיות כמו האנטישמיות, ערכי היהדות, הלאומיות היהודית, המפעל הציוני והקמת האוניברסיטה העברית.

במכתב לדוד בן-גוריון משנת 1952, שבו דחה בצער את ההצעה להתמנות לנשיאה השני של מדינת ישראל, מעיד איינשטיין על עצמו: "היחסים שלי עם העם היהודי הפכו לקשר האנושי החזק ביותר שלי מאז נהייתי מודע למצבנו המסוכן בין אומות העולם." הביטוי המובהק ביותר ל'קשר האנושי' הזה התחיל כשב- 1919, הוא הביע תמיכה בתנועה הציונית, בעקבות פנייה של מנהיגי התנועה בגרמניה אשר נשלחו אליו על ידי חיים וייצמן.

אלף תשע-מאות ותשע עשרה הייתה שנה חשובה בביוגרפיה המדעית של איינשטיין ובהיסטוריה המדעית של המאה העשרים. באותה שנה אישרה משלחת של אסטרונומים בריטיים את אחת התוצאות המרכזיות של תורת היחסות הכללית של איינשטיין, האומרת שהמסלולים של קרני אור המגיעות אלינו מכוכבים רחוקים מתעקמים כשהם עוברים בשדה המשיכה של השמש. הגילוי הזה עורר את דמיונם של רבים, גם אם לא הבינו את משמעותו, והפך את איינשטיין לאדם מפורסם בעולם כולו, גם מחוץ לחוגים המדעיים. עם יוקרה כזאת, תמיכתו בתנועה הציונית הייתה לנכס אדיר לתנועה הזאת. איינשטיין נרתם לפעילות מעשית למען התנועה הציונית והציג את עמדותיה ברבים. למרות ויכוחים חוזרים ונשנים עם מנהיגי הציונות על אופיה ומטרותיה של התנועה וביקורת על המדיניות שלהם, הוא לא נסוג עד יומו האחרון מן התמיכה שלו ברעיון הציוני ואחר כך במדינת ישראל. בשבוע האחרון של חייו עבד על נאום שהתכוון להשמיע ביום עצמאותה השביעי.

עם הצטרפותו של איינשטיין לפעילות הציונית הוא התגייס לקידום הקמתה של האוניברסיטה העברית ותמך בתכניתו של וייצמן להציב את האוניברסיטה העברית בירושלים בראש סדר העדיפויות של המפעל הציוני. שניהם ראו באוניברסיטה מוסד מחקר מן המעלה הראשונה אשר ימשוך לירושלים את החוקרים היהודיים הצעירים הטובים ביותר ויביא ברכה להם ולארץ וכבוד לעולם היהודי. איינשטיין הצטרף ב-1921 למשלחת ציונית לארה"ב בראשות וייצמן כדי לעזור בגיוס כספים למען האוניברסיטה המתוכננת. כשהגיע לניו יורק אמר לעתונאים: "אין אירוע פומבי אשר נותן לי יותר הנאה מן היוזמה להקים אוניברסיטה עברית בירושלים. לאור המסורת היהודית של לימוד והרחבת הדעת שנשמרה במשך דורות ובתנאים קשים, מכאיב ומצער לראות כיצד בימינו בנים מוכשרים של העם היהודי מתדפקים לשווא על שערי אוניברסיטאות במרכז ובמזרח אירופה."

הנסיעה הזאת והמפגש עם הקהילות היהודיות חיזקו את הזהות היהודית שלו. שם, לפי עדותו, גילה את העם היהודי. איינשטיין נסע ב-1922 לביקור ביפן. היה לו נוח לקבל הזמנה למסע הרצאות ביפן ולעזוב את גרמניה בייחוד בעת הזאת, אחרי הרצח של שר החוץ היהודי וולטר רטנאו בידי חוגים לאומניים. לאיינשטיין ולידידיו הייתה סיבה לחשוש שגם הוא עלול להיות מטרה להתנגשות כזאת. בדרך ליפן הוא התעכב בסינגפור ובקבלת פנים של הקהילה היהודית, שבה הפציר בנוכחים לתמוך באוניברסיטה העברית העתידה לקום בירושלים, הוא אמר: "אפשר לשאול 'מדוע נחוצה אוניברסיטה יהודית?' המדע הוא בין-לאומי אבל ההישגים שלו מתקבלים במוסדות לאומיים. עד עכשיו תרמנו לתרבות העולם כיחידים ויהיה זה רק הוגן לעצמנו כעם, אם עכשיו נתרום לתרבות באמצעות מוסדות שלנו." בהמשך הדברים, כמו בהזדמנויות רבות אחרות, חזר איינשטיין והדגיש את החשיבות של הקמת אוניברסיטה כזאת נוכח הקשיים הגוברים של צעירים יהודיים להתקבל לאוניברסיטאות באירופה. בדרך חזרה מן המזרח הרחוק בפברואר 1923 ביקר איינשטיין, כנראה על פי עצתו של וייצמן, במשך 12 ימים בארץ ישראל. הביקור הזה עורר התרגשות רבה בקרב היישוב היהודי. הוא התקבל כגיבור לאומי וכגאון עולמי והעיתונות תיארה בהתלהבות כל פרט במהלך הביקור. איינשטיין נסע ברחבי הארץ והתארח במוסדות חינוך ובמפעלים תעשייתיים, בערים ובמושבות. הוא פגש אישים וקבוצות מכל שדרות הציבור. בירושלים היה אורח בארמונו של הנציב העליון הרברט סמואל ובתל-אביב קיבל מראש העיר מאיר דיזנגוף אזרחות כבוד. זו שימחה אותו עשרת מונים יותר מאזרחות הכבוד שקיבל קודם לכן בניו יורק. הביקור בתל אביב והמפגש שלו עם הדינמיות של העיר הצעירה והמתפתחת השאיר עליו רושם עז. הוא העיר ביומנו: "לא ייאמן איזה עם עירני הם היהודים שלנו." גולת הכותרת של הביקור הייתה ההרצאה שנשא על הר הצופים לפני קהל רב ובנוכחות הנציב העליון, פקידים בריטיים בכירים וראשי היישוב. מנחם אוסישקין, יושב ראש ההנהלה הציונית בירושלים, שישב ראש באותו אירוע, פתח את ההרצאה במילים דרמטיות: "פרופ' איינשטיין, עלה על הבמה המחכה לך זה אלפיים שנה." זאת הייתה ההרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה העברית, שנתיים לפני פתיחתה. איינשטיין פתח את הרצאתו מן הכתב בכמה משפטים בעברית, התנצל על אי יכולתו להמשיך בשפת עמו ואחר כך נשא הרצאה מלומדת על תורת היחסות בצרפתית. על אף שרוב הקהל לא הבין את תוכן ההרצאה, הוא קיבל אותה בהתלהבות וכך גם התייחסה אליה העיתונות למחרת היום.

הביקור הזה השאיר רושם עמוק על איינשטיין וחיזק את תמיכתו במפעל הציוני ואת מעורבותו ופעילותו למען ארגונים ומוסדות כמו הטכניון, בית הספר הריאלי בחיפה ובייחוד - האוניברסיטה העברית. כשפתחה האוניברסיטה את שעריה ב-1925, איינשטיין היה חבר בחבר הנאמנים שלה ויושב ראש המועצה האקדמית. לפתיחת האוניברסיטה הוא פרסם מנשר בכותרת "המשימה של האוניברסיטה שלנו" שעורר התרגשות בעולם היהודי כולו. במנשר הזה הוא תיאר את מוסד האוניברסיטה כ"מקום אשר בו באה לידי ביטוי האוניברסליות של הרוח האנושית" והביע את התקווה ש"האוניברסיטה שלנו תתפתח מהר למרכז תרבותי חשוב אשר יעורר הערכה בקרב העולם התרבותי כולו." כמחווה לאוניברסיטה העברית, לרגל פתיחתה, הוא נתן את שמו לעריכת הפרסום המדעי הראשון שלה בפיזיקה ומתמטיקה, והעניק לה במתנה את כתב היד של המאמר המונומנטלי שלו משנת 1916 ובו הניסוח הראשון של תורת היחסות הכללית. דפים מכתב היד הזה יצאו בפעם הראשונה מירושלים בשנת 2002 לתקופה קצרה, לתערוכה על חייו ועל פועלו של איינשטיין בניו יורק.

ב-1928 התפטר איינשטיין מכל התפקידים שלו באוניברסיטה העברית בעקבות עימות קשה על דרכה של האוניברסיטה עם הנגיד שלה ד"ר יהודה מאגנס. עם זאת הוא המשיך להתעניין בנעשה בה עד יומו האחרון. הוא נתן ביטוי למחויבות רבת השנים שלו לאוניברסיטה העברית כאשר ב-1950 צווה לה את אוסף המסמכים שלו והפך בכך את האוניברסיטה לבית הנצחי של מורשתו האינטלקטואלית. כל המסמכים האלה, ורבים אחרים שנוספו עליהם במשך הזמן, מקובצים היום בארכיון איינשטיין באוניברסיטה העברית. הארכיון הזה הוא נכס בעל חשיבות רבה לאנושות. הוא כולל מספר רב של כתבי יד, התכתבות עניפה עם בני דורו, מאמרים של איינשטיין ועליו, תמונות וקריקטורות - כל החומר העצום הזה שופך אור על דמותו המיוחדת, על פעילותו המדעית והציבורית, על זהותו היהודית ועל חייו הפרטיים.

קראו עוד:
אלברט איינשטין
אלברט איינשטיין ותורת היחסות
מוסדות לחינוך גבוה - האוניברסיטה העברית והטכניון  

ביבליוגרפיה:
כותר: אלברט איינשטיין : האדם, היהודי והציוני
מחבר: גוטפרוינד, חנוך (ד"ר)
תאריך: ינואר 2005 
שם כתב העת: סיינטיפיק אמריקן ישראל
עורכי כתב העת: אייזנברג, אלי  (ד"ר) ; מנס, אלכסנדר  (ד"ר)
הוצאה לאור: אורט ישראל. המינהל למו"פ ולהכשרה
הערות: 1. סיינטיפיק אמריקן ישראל יוצא לאור על ידי אורט ישראל, וביוזמתו של הרצל לאור.
הערות לפריט זה: 1. המשך כותר: ביקור איינשטיין בארץ ישראל ב-1923 ותרומתו להקמת האוניברסיטה העברית.
2. חנוך גוטפרוינד, בוגר האוניברסיטה העברית, בה קיבל גם תואר מוסמך (1962) ותואר דוקטור בפיזיקה
(1966). משנת 1985 מכהן בקתדרה ע"ש אנדרה אייזנשטט לפיזיקה עיונית. מילא בעבר תפקידים אקדמיים ומנהליים שונים באוניברסיטה - ראש המכון לפיזיקה, ראש המכון ללימודים מתקדמים, רקטור ונשיא. היה בין יוזמי ומקימי המרכז לחישוביות עצבית והיום חבר במרכז זה ומלמד במסגרתו. בשנים האחרונות מרכז את פעולות האוניברסיטה בארגון והשתתפות בתערוכות ובארועים שונים הקשורים באלברט איינשטיין ברחבי העולם.