היצורים שטועמים ברגליים : על חוש הטעם של החרקים מחברת: פרופ' רחל גלון

חזרה3

לאכול או לא?

לנו, בני האדם, אין נטייה להכניס לפה את הדברים שאנו דורכים עליהם ואילו היה לנו חוש טעם בידיים, חלק מהמזון לא היה מגיע לפה. כשאנו רוצים לברר טעמו של מזון כלשהו, עלינו להכניסו תחילה לפינו, שכן חוש הטעם שלנו מרוכז באזורים שונים בלשון. אם נמצא שהטעם דוחה, נוכל להיות חסרי נימוס ולירוק אותו, או לבלוע למרות הכל. לחרקים אין כלל בעיה כזו מכיוון שאצלם חוש הטעם אינו מרוכז רק באזור הפה או בחללו. לזבובים, פרפרים ודבורים, למשל, יש שדות שיער של חוש טעם גם על פיסות הרגליים הקדמיות ופגישתם הראשונה עם מזון מתרחשת כשהם מטיילים עליו יחפים.

מטיילים ומקבלים החלטות

כאשר החרקים בטיולם היומי דורכים על תמיסת סוכר מעל ריכוז מסוים, מתחילה התקשורת לפעול. שערות החוש ה'רגליות' מזהות את נוכחות המזון ומשדרות למערכת העצבים המרכזית - "אוכל!". מידע זה גורם מידית לשליפת חדק מציצת המזון. ליתר ביטחון, נעשה זיהוי נוסף למזון בעזרת תאי החוש שבאזור הפה בעת אכילת התמיסה. הטבע, למזלו של החרק, דאג שיהיו תאי החוש ה'רגליים' רגישים פחות מאלו שבפה, כדי שלא ימליצו על שליפת החדק לאכילת תמיסות מהולות שערכן התזונתי נמוך.

זלילה מזיקה

כשהחרק רעב מאוד, עולה רגישות תאי חוש הטעם והוא עשוי לאכול גם תמיסות מהולות. במקרים כאלה נפחי התמיסה הנמצצים גדולים מהקיבולת של מעיו והוא עלול להתפוצץ. זבובי הים-התיכון שהוזנו בתמיסות סוכר בריכוז 1% לצורכי האנרגיה של גופם, בלעו נפח עצום מהתמיסות ובעיני ראיתי אחדים מהם מתפוצצים. עם זאת, אם החרק מטייל על תמיסה המכילה גם חומרים מרים או מלחים, מתקבל אצלו ב'מרכזייה' שדר - לא לאכול! להסתלק!

דאגה לדור הבא

חרקים רבים מצוידים באברי חוש טעם גם על צינור ההטלה ולפני שהנקבה מטילה ביצים לתוך פרי, שבו אמורים להתפתח הזחלים שלה, היא מחדירה את צינור ההטלה פנימה ובוחנת בעזרת תאי החוש את מידת התאמתו כמקום הטלה.

טכנולוגיית התקשורת ה'חרקית'

המסרים עוברים מפיסות הרגל או מגפי הפה אל מערכת העצבים המרכזית של החרק באמצעות אברוני חוש הטעם. אלה בנויים מקבוצת תאי עצב רגישים לגירויים כימיים הממוקמים ברקמת העור (אפיטל) של החרק. מעליהם נמצאות שערות החוש שאורכן יכול להיות מיקרונים בודדים ויכול גם להגיע לאורך 150-100 מיקרון. כל תא עצב כזה שולח סיב הקרוי 'דנדריט' לקצה השערה, שם נמצא נקב מיקרוסקופי שדרכו חודר החומר הנטעם ובא במגע עם הקולטנים המסוימים שבמעטפת העצבית.

כל אחד מתאי השערה מצויד בטווח רגישות אחר. האחד מזהה סוכרים, אחר - מלחים והשלישי מזהה מים. התקשרות הסוכר או המלח לקולטן גורמת ליצירת אימפולס חשמלי (מיתקף), העובר מהסיב לתוך התא (ניורון) וממנו נשלח, דרך סיב ארוך (אקסון), ישר למערכת העצבים המרכזית. לכל אחד מהתאים עוצמת אימפולס שונה, כך שהמסר אם החומר טעים או דוחה שונה בעוצמתו ומאפשר למערכת העצבים המרכזית להגיב תגובה נכונה.

מעניין לציין כי פרח מר מומתק בסוכרזית לא יערב לחרקים שכן, שלא כמונו, קולטני הסוכרים שלהם לא יזהו את חומרי ההמתקה המלאכותיים כמתוקים.

טוב לדעת

חרקים מסוימים גורמים נזקים גדולים לחקלאות, אולם המאבק בהם באמצעי הדברה כימיים פוגע באיכות הסביבה. לכן כל כך חשוב המחקר לגבי תקשורת החרקים והתנהגותם. באמצעות הידע הנצבר ניתן לפתח שיטות הדברה ביולוגית והנדסה גנטית להגנה על הגידולים החקלאיים.