הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם
ספרית מעריב


תקציר
כמעט כל אדם מצויד מטבע בריאתו במערכת מתוחכמת ויעילה הפועלת 24 שעות ביממה בכל חלק מחלקי הגוף והמבטיחה את בריאותו התקינה. הרשת הזו של תאים ואיברים, הידועה כמערכת החיסונית, מגיבה כמעט לאלתר על נוכחותו של כל פולש מחולל-מחלה. המערכת החיסונית, שידועה גם כ"מערכת של העצמי", מחוננת ביכולת המרשימה להבדיל בין עצמי לבין שאינו כזה, בין ידיד לבין אויב.



המרפא שבתוכנו
מחברים: ג'ניפר גורהאם אקרמן; נשיונל ג'יאוגרפיק סוסיטי


אנו חיים בעולם גדוש יצורים זעירים: חיידקים ונגיפים, טפילים ופטריות מצויים בשפע באוויר, במים, בקרקע, ובכל היצורים החיים המקיפים אותנו. לרוב האורגניזמים הללו יש עניין מועט בלבד במין האנושי. אבל יצורים מתמחים מעטים מוצאים את הגוף האנושי כמקום-חיוּת מסביר-פנים: חם, מוגן ומצויד כהלכה במזונות למיניהם. מקצתם משתכּנים באף ובאוזניים, בעוד אחרים מוצאים את מקומם בעור ובדרכי העיכול.

בדרך-כלל אנו חיים בהרמוניה גמורה עם הדיירים המיקרוסקופיים הללו. רובם נשארים על משטחי הגוף, אבל בנסיבות מסוימות – כשתזונתנו לוקה בחסר, בעת שאנו עייפים, פצועים, או נתונים בלחץ כבד – האורגניזמים הדיירים ומיקרובים אחרים עלולים לפלוש לתוך רקמותינו ולהתרבות בהן, או לקנות לעצמם אחיזה בזרם הדם ולנוע בתוכו אל כל חלקי הגוף. אם לא יהיה מי שיקרא עליהם תיגר, יש חשש שיחוללו פגיעות חמורות ואפילו קטלניות.

בהתחשב במספרם של האורחים האפשריים שאינם קרואים, המחלות פוקדות אותנו לעתים נדירות ביותר. ולא במקרה. כמעט כל אדם מצויד מטבע בריאתו במערכת מתוחכמת ויעילה הפועלת 24 שעות ביממה בכל חלק מחלקי הגוף והמבטיחה את בריאותו התקינה. הרשת הזו של תאים ואיברים, הידועה כמערכת החיסונית, מגיבה כמעט לאלתר על נוכחותו של כל פולש מחולל-מחלה. היא מגייסת את כל צבאותיה כדי לבלום את ההתקדמות של נגיף פוליו או כדי לסכל את מאמציו של החיידק מֶנִינְגוֹקוֹקוּס.

אנו מסתמכים על המערכת הזו לא רק במה שנדרש לדחיית מיקרובים מחוללי-מחלה, אלא גם בכל הנוגע לקיום הסֵדר התקין בתוך הגוף פנימה. בריאותנו הטובה תלויה בסדר ובהתאמה שבין תאי הגוף, רקמותיו ואיבריו. המערכת החיסונית משמרת את מצב האיזון הזה בדרך של הרחקת תאים מתים או פגומים ובאמצעות איתור של תאים סוטים או מוטנטיים וסילוקם.

המערכת החיסונית, שידועה גם כ"מערכת של העצמי", מחוננת ביכולת המרשימה להבדיל בין עצמי לבין שאינו כזה, בין ידיד לבין אויב. היא מזהה ומשמידה תאים ממאירים, תאי רקמה מושתלת ומגוון רחב של אורגניזמים, מן הפִּיקוֹרְנָאווירוס הזעיר – שגודלו נמדד במיליוניות של סנטימטרים – ועד לכמה מיני טפילים, שאפשר לראותם גם בעין בלתי-מזוינת. בו בזמן היא בדרך-כלל מכבדת את רקמותיו המגוונות של הגוף עצמו. יש שההבדל בין תא עצמי לבין תא זר הוא פעוט – עניין של מולקולה או שתיים ותוּ לא – והוא האמור בהבדל בין תא רגיל לבין תא ממאיר. איך יכולה המערכת להבחין בין העצמי לבין שאינו עצמי? איך היא יודעת מה לכבד ומה לדחות?

כמעט כל חומר המוכּר למין האנושי מצויד בתעודת-זהות כימית – תבנית אופיינית של מולקולות, אשר מצויות על שטח-הפנים שלו. לכל אחד מן התאים שיוצרים את רקמותינו ואת איברינו יש תעודת-זהות כזאת. את הצורה והטיב של סַמָנֵי העצמיות האנושית קובעים הגֶנים, שמשתנים מאדם לאדם. הם קבועים בשטח-הפנים החיצוני של תאינו, כדגלים המכריזים על זהותנו.

המערכת החיסונית סוקרת בקביעות את הסַמָנים הכימיים של כל מולקולה ושל כל תא בגופנו. מכיוון שהסימנים המצויים על תאי גופנו שונים מאלה המציינים חומרים זרים, המערכת החיסונית יכולה לזהות פולשים, ללכוד אותם ולמנוע את הקטילה הפזיזה של ידידים. אם המערכת מזהה סימן לעצמיות, יש להניח ש"תחלוק כבוד" לחומר; כשהיא מגלה סימן לזרוּת, היא בדרך-כלל יוצאת להתקפה שמטרתה להשמיד את הפולש.

כל חומר המעורר את המערכת להתקפה כזאת נקרא בשם אַנְטִיגֶן. נגיפים, טפילים, פטריות וחיידקים יכולים כולם לפעול כאנטיגנים. הוא האמור בתאי דם או ברקמה של אדם אחר וברכיבים עצמיים שעברו שינוי, ובכלל זה תאים ממאירים ותאים שזוהמו בנגיף. אפילו חומרים שלכאורה אינם מזיקים – אבקת אַמְבְּרוּסְיָה, קימחון, קשׂקשׂי בעלי-חיים, או אבק ביתי – יכולים לעורר התקפה נמרצת מאוד.

מגיני הקו הראשון

כל דבר שנִקרה על דרכנו עמוס במטען עשיר של חומר זר. האוויר שאנו נושמים נושא זוהמה, גזים הנפלטים ממכוניות ושרידים שונים של פסולת, בכללם גרגרי אבקה של מאות צמחים שונים ומשונים.

האבק, אשר רובץ על הרהיטים ועל הרצפה בבתינו, טעון לעתים קרובות בקשׂקשׂים אנושיים או חייתיים – קרומים זעירים שנשרו משיער, מעור או מנוצות – יחד עם דודנים זעירים של עכבישים הקרויים אַקָריות. אפילו המזון שאנו אוכלים מספק מחסה לבקטריות, לעובש ולנבגי פטריות. למרבה המזל, המערכת החיסונית אינה צריכה להתמודד עם רוב החומרים הללו. מִשמרת של מגיני הקו הראשון דואגת שמרבית החומר הזר יישאר מחוץ לגוף, הרחק מן הרקמות הפנימיות. אמצעי ההגנה הללו כוללים את המעטה החיצוני הקשוח של העור וקרומיו; את ההיגבים המגוננים, הכוללים עיטוש ושיעול; וכן מגוון של נוזלים, הרוחצים את משטחי הגוף.

כל זמן שהעור נשאר בלא פגע, יש בכוחו להבדיל בצורה בטוחה בין מה שבגוף פנימה לבין מה שבעולם החיצוני. האיבר המרשים הזה מחוֹנן גם ביכולת להתחדש. חרף החשיפה היום-יומית לגירוד, לשריטות, לשיזוף, לכוויות, לסבונים צורבים ולחום מייבש, העור שומר על שלמותו. שטח-פניו החיצוני, האֶפִּידֶרְמִיס, זוכה לסיכה מחודשת ולרִענון מתמיד, וקרעים בדֶרְמִיס, השכבה הפנימית יותר, נרפאים אף הם.

יריעת תאים מתים, המצויה על פני השטח החיצוני של האפידרמיס, פועלת כמגן הראשוני של הגוף. התאים שיוצרים את היריעה הזאת צומחים משכבה של תאים חיים ומתחלקים, הקרויים תאי מסד – זֵכר למיקומם בבסיס האפידרמיס. עלייתם של התאים החדשים למקום המיועד להם נעשית בלחצם של תאים, אשר מתחלקים מתחתם במהירות, וכרוכה בייצור כמויות גדלות והולכות של חלבון הקרוי קֶראטין (על-פי המלה היוונית קֶראס, שפירושה: קרן). הקראטין הסיבי מצטבר בתוך התאים, כמעט עד כדי החלפת המנגנון החי שלהם. כשהתאים מגיעים לפני השטח, בערך ארבעה עד חמישה שבועות לאחר ראשית המסע שלהם, הם מִתבלים, מתים, נקשרים זה לזה בחוזקה ויוצרים אגב כך את החלק הקשיח, הבלתי-חדיר כמעט, של האפידרמיס, הקרוי שכבה קרנית.

ההַשרה הבלתי-פוסקת של האפידרמיס מונעת ממיקרובים רבים את האפשרות לחדור אל תוך העור. נניח, למשל, שחיידק נצמד לתא של שטח פני האפידרמיס. בעת שהאפידרמיס עוסק בחידוש השכבה הקרנית שלו, התאים המיובשים שלו נושרים בקצב של 250,000 תאים לדקה, ותוך כדי כך הם מסתלסלים ומתקלפים, ומתנערים מן המיקרואורגניזמים המקננים עליהם. המעשה הפשוט של חיכוך זרוע או הורדת גרב מחולל תוהו-ובוהו בקהילה המיקרוסקופית הזאת.

האפידרמיס אינו מסתפק במתן כיסוי פאסיבי. בתוכו מצויים תאים מיוחדים, אשר מצטרפים למערכת החיסונית בפעולות ההתגוננות שלה מפני מחלות. תאים, הקרויים תאי לאנגרהאנס, מספקים לשליחי המערכת החיסונית מידע בקשר לטיבם של חומרים זרים, שנכנסים לגוף דרך העור. כאשר המערכת מקבלת שֶדר כזה, היא מפעילה תגובה שתכליתה לבלום את הפולש. מנות גבוהות במיוחד של קרינה על-סגולה יכולות להזיק לתאי לאנגרהאנס ולמנוע מהם לשגר אותות אזהרה נאותים אל עבר המערכת החיסונית – וגם זו סיבה טובה ביותר להימנע מחשיפת-יתר של העור לאור השמש.

הקרומים, שמצפים את שטחי-הפנים הפנימיים של גוף, בכלל זה את דרכי העיכול ואת דרכי הנשימה, בדרך-כלל אינם נחשבים בעינינו כחלק מכיסוי המגן של הגוף, ובכל-זאת הם כאלה – ממש כמו העור. הקרומים הללו לוחמים במיקרובים ובחומרים זרים אחרים, ולכן מטבע בריאתם הם מצוידים באמצעי הגנה דומים לאלה העומדים לרשות העור.

כמה וכמה מנגנונים יעילים מאוד פועלים בדרכי הנשימה – אותם מעברי אוויר המוליכים אל הריאות, הכוללים את האף, הקנה והסימפונות – לאורך כל שעות היממה, כדי להבטיח שנאדיות האוויר של הריאות יקבלו רק אוויר לח, לא חם מדי ולא קר מדי, שאינו מכיל זיהומים רבים. במרוצת יום אחד בעיר אנו שואפים עד 8,500 ליטר אוויר. האוויר הזה כולל 20 מיליארד חלקיקים של חומר זר, בהם רסיסי מוצקים, אבק וכימיקלים, שרובם ככולם לעולם אינם מגיעים אל הריאות.

חומר מורחף באוויר, אשר חודר אל תוך האף, חייב לעבור דרך מלכודת של שערות נחיריים נוקשות, שלוכדות הרבה חלקיקים גדולים. מיד לאחר המלכודת הזאת, מתחולל שינוי חד בכיוונו של זרם האוויר, בהתאם להתעקמות של העצמות במעבר האף, וכתוצאה מכך מאולצים מקצת החלקיקים הגדולים להתנגש בדופן הלוע. כאן מצויים השקדים והאַדֶנוֹאִידים – רקמות קבועות במקומות אסטרטגיים, המכילות "נציגים" של המערכת החיסונית – שתפקידם ללכוד חומר זר ולדאוג להשמדתו.

חלקיקים קטנים יותר יכולים להמשיך בתנועתם במורד דרכי הנשימה ולנחות על הדפנות של הקנה והסימפונות. תאים מיוחדים ובלוטות, המצויות בקרומים של הדפנות הללו, מפרישים נוזל דביק במקצת, ריר, הלוכד ומדביק זיהומים, אבק ומיקרו-אורגניזמים. בליטות זעירות דמויות-שׂערות, הקרויות ריסים, פרושות על פני הקרומים ומטאטאות את הזיהומים מהם והלאה. מהלומות מהירות וחזקות של הריסים דוחפות את החלקיקים ואת הריר אל מחוץ למעברי האוויר, במהירות המגיעה עד 2.5 סנטימטרים לדקה. הדרגנוע הזה של ריסים מסלק כמעט את כל החומר הזר לחלק מיוחד של הגרון בקרבת הפה – החלק הפנימי של הלוע. מכאן אפשר לפלוט אותו בשיעול או לבלוע אותו כדי להוציאו אחר-כך עם שאר מיני פסולת, דרך מערכת העיכול. עישון כבד יכול לשתק את פעולת הריסים ולהקטין את התנגדותו של המעשן לזיהומים של דרכי הנשימה.

לעתים אנו שואפים חלקיקים המגרים קולטנים רגישים באף, המעוררים עיטוש, או כאלה המצויים במעברי האוויר מאחורי האף ומעוררים שיעול. פרץ האוויר, שנוצר כתוצאה משיעול, נע במהירות המגיעה עד 1,000 קילומטרים לשעה, ומניע אגב כך זיהומים וריר במעלה דרכי הנשימה ואל מחוץ להן.

מיקרובים, שנכנסים אל הגוף דרך הפה, נתקלים בגלי רוק עמוסים באנזים ליזוֹזים ובקוטלי-מיקרובים אחרים. ליזוזים, המצוי גם בדמעות ובהפרשות מן האף, מעכל את דופנות תאי הבקטריות וגורם להשמדתם.

מיקרובים, המתחמקים מגורמי המגן שמצויים בפה, מצליחים לעשות את דרכם אל עבר הקיבה. כאן הם נכנעים ברובם לפעולת החומצה החזקה, שתאים של רפידת הקיבה מפרישים. אחרים נתפסים בריר הדביק, המצפה את הקיבה ואת המעיים. התנועה המעֵין-גלית המכונה פֶּרִיסְטַלְטִיקָה, אשר מניעה מזון דרך מערכת העיכול, דוחקת את הריר והמיקרובים אל מחוץ לגוף.

חיידקים ידידותיים

שטחי-הפנים הפנימיים והחיצוניים של הגוף מספקים אחיזה לקהילות של בעלי-ברית מיקרוסקופיים. אוכלוסיות של פְלוֹרָה מקומית, שהן בקטריות ידידותיות, מתגוררות על פני העור, בתוך הפה, בקיבה ובחלקים התחתונים של המעיים. הן מאכלסות גם את האוזניים וכן חלקים אחרים של הגוף. כל זמן שהמיקרו-אורגניזמים האלה אינם חודרים דרך העור או הקרומים, אין בכוחם לחולל מחלות. נוכחותם מונעת את ההתרבות של אורגניזמים אלימים.

מיקרוב מחולל-מחלה, שמנסה להתיישב על פני העור, נאלץ להיאבק תחילה נגד מושבה של חיידקים, שהתחפרה היטב באזורים המכילים עד 3 מיליון מיקרו-אורגניזמים לסנטימטר רבוע. כמה מן החיידקים ה"מקומיים" האלה ממררים את חייו של כל פולש חדש. חיידקים ידידותיים מסוימים מייצרים חומצות שומניות, אשר מעכבות גדילת זנים אחרים של חיידקים וסוגים מסוימים של פטריות. בקטריות בנות המין אֶשְרִיכְיה קולי, המתגוררות במעיים ופועלות כחלק ממערכת ההזנה שלנו, פשוט משתמשות באבות-מזון, הנחוצים לגדילה ולרבייה של בקטריות אחרות, פחות עמידות, ודנות את הבקטריות הללו למוות ברעב.

הניסיון שנרכש בתחום האנטיביוטיקה המחיש את הסכנות הכרוכות בערעור החיים המיקרוביאליים, המצויים בדרך-כלל בתוך הגוף פנימה. שימוש ממושך בתכשירים האלה יכול להשמיד יצורים ידידותיים ונייטרליים יחד עם יצורים עוינים – ולגרום לתוצאות הרות-אסון. בקטריות מחוללות-מחלה, אשר הצליחו להיפטר ממִתחריהן, ממהרות להתבסס, ולעתים גורמות למחלות מעיים, לזיהומים פטרייתיים דוגמת פַּטָרות למיניהן ולשאר מרעין-בישין.

המחסומים הפיסיים של הגוף ואמצעי הגנה אחרים של הקו הראשון עושים גדולות בחסימת הפלישה של מיקרובים ושאר חומרים זרים אל הרקמות הפנימיות של הגוף – אלא שיש וכוחם אינו עומד להם. יש ובקטריות חודרות אל השכבות העמוקות יותר של העור דרך חתך באצבע. יש ונגיפים מחליקים על פני הרפידה של דרכי הנשימה ודרכי העיכול, וחודרים אל הריאות ואל המעיים. מיקרו-אורגניזמים פולשים כאלה נתקלים בדרך-כלל במלוא עוצמתה של המערכת החיסונית.

תאים חיסוניים מתפשטים בגוף

בשונה ממערכת העיכול או ממערכת הזרימה, המערכת החיסונית אינה כלואה בתוך קבוצת איברים או בתוך רשת של צינורות: רכיביה חודרים כמעט לכל חלק של הגוף. נתאר לעצמנו שרכיבי המערכת הזאת זורחים מבפנים. מפעיליה הראשיים, קבוצה של תאי דם לבנים הקרויים לימְפוֹציטים, יתגלו במקרה כזה מכף-רגל ועד ראש. טריליון ויותר לימפוציטים מאירים – כמו אורות קטנים ובוהקים – את הדם, את הריאות, את הכבד, את הקיבה וכמעט כל רקמה אחרת של גופנו. הוא האמור בתאי דם לבנים, "טורפי נבלות" הקרויים פָאגוֹציטים (על-פי המלה היוונית פאגין – שפירושה: לאכול).

שניים מאיברי המערכת זוהרים באור יקרות על רקע הצללית הכהה של הצורה האנושית: ההֶרֶת (או התימוס), איבר קטן, בעל שתי אונות, המצוי היישר מעבר לעצם החזה, והרקמה הג'לאטינית הרכה של מוח-העצם, המצויה עמוק בתוך עצמותינו הארוכות. הגדילה וההתפתחות של הלימפוציטים מתחוללות באיברים הלימפואידיים הראשוניים האלה.

גם האיברים הלימפואידיים המשניים, אתרי האחסון של הלימפוציטים וההתרחשות של מקצת התגובות החיסוניות, זורחים בגוף. עם אלה נמנים הטחול – איבר בחלק העליון של הבטן המסנן דם – וקשרי הלימפה, שהם גוש בשרי של רקמה. הוא האמור בשקדים, באדנואידים, בתוספתן ובכתמי פֶּיֶר (שהן פיסות של רקמת לימפה, המשוקעות בדופן המעי הדק).

רשת של כלי לימפה מקשרת את האיברים האלה, המפוזרים בכל רחבי הגוף. כלי הלימפה נושאים נוזל חסר-צבע הדולף מזרם הדם שלנו, מצטבר בין תאינו ומחלחל אחר-כך אל נימי הלימפה הקטנות, שדופנותיהן מעבירים מים פנימה ומונעים את יציאתם. הלימפה, בדומה לדם, מעבירה תאים של המערכת החיסונית, יחד עם חומרים זרים המפלסים את דרכם אל תוך רקמות הגוף.

רשת כלי הלימפה נפתחת בהמוני נימים דקות-דופן, אשר מסתעפות בתוך הרקמות. בדומה ליובלים קטנים, שנשפכים לתוך נתיבי מים ראשיים, גם הצינורות הזעירים הללו מתנקזים לתוך כלים יותר ויותר גדולים. הם יורדים מפסגת הגולגולת אל הצוואר; מכפות-הרגליים ומכפות-הידיים הם זורמים דרך הגפיים אל החזה. בחלקו התחתון של הצוואר, הכלים הגדולים ביותר מרוקנים את תכולתם לתוך שני ערוצים לימפתיים גדולים. הערוצים האלה מתמזגים, בסופו של דבר, עם הוורידים המגיעים אל הלב.

בשונה ממחזור הדם, למערכת הלימפתית אין שום משאבה, אשר מקיימת את התנועה הרציפה של הנוזל החיוני בתוכה. על מקומה של המשאבה החסרה באות תנועות הגוף והתכווצויות השרירים, שלוחצות על כלי-הלימפה וגורמות לתנועה של הלימפה לאורך נתיבה.

רבים מאתנו התוודעו, בעת שחלו בשפעת, לבלוטות מוגדלות ומכאיבות-למגע, המצויות באזור הצוואר. יש גם מי שחש בבלוטות המצויות מתחת לבית-השחי או בקרבת המרפק, אשר תופחות בעקבות זיהום באצבע. כל אלה הן בעצם קשרי לימפה.

קשרי הלימפה מצויים בדרכם של צינורות הלימפה הגדולים ומסננים את הלימפה, בטרם תיכנס אל מחזור הדם. בכל קשר כזה מצוי מבוך של צינורות, שמתפתלים בתוך מדוריה הרבים של הרקמה הלימפואידית הסבוכה. כל מדור מחזיק בתוכו אוכלוסייה ייחודית של תאי דם לבנים. בעת שהלימפה הנכנסת מטפטפת מבעד לצינורות של הקשר, חלקיקים הצפים בתוכה נלכדים במארג של הרקמה הלימפואידית או נופלים טרף לתאי הדם הלבנים. כך קשרי הלימפה מסייעים לנו להרחיק כימיקלים זרים, חלקיקים ומיקרו-אורגניזמים שונים, בטרם ייכנסו למחזור הדם. הפעילות הזו נתגלתה במהלך נתיחה של גופת מלח, שהיתה עמוסה בכתובות-קעקע: בקשרי הלימפה שלו נמצאו עקבות ברורים של דיו.

התפיחה של קשר לימפה, עקב פצע או מחלה, נובעת מעובדה פשוטה: במקרים כאלה אורגניזמים מזהמים מגיעים אל הקשר, מעוררים בתוכו יצירה מוגברת של תאי דם לבנים, ותוך כדי כך מגדילים את ממדיו.

התאים האוכלים של הגוף

פאגוציטים משוטטים, "התאים האוכלים" של גופנו, מרבים ליירט חומרים זרים שנקלעו ללימפה, לדם, או לרקמות הגוף. שני הטיפוסים השכיחים ביותר של הפאגוציטים – הנֵייטרופילים הקטנים יחסית, שתוחלת-חייהם קצרה, והמאקרופאג'ים הגדולים יותר והעמידים יותר – מאתרים נגיפים, בקטריות, פטריות, חד-תאיים ושאר פולשים.

מדי יום ביומו יוצאים בערך 100 מיליארד נייטרופילים ממוח-העצם ונכנסים לתוך זרם הדם. אחד מכל שני נייטרופילים נע בתוך הדם; כל השאר, הידועים בתור המאגר השולי, נצמדים לדפנות של כלי-הדם. כמעט כל מצוקה באחת מרקמות הגוף גורמת לעלייה מיידית במספרם של הנייטרופילים הצפים בדם. זיהום רציני עשוי להגדיל את מספרם הכולל פי חמישה ויותר – מקצתם באים אז מן המאגר השולי ואחרים יוצאים טריים מתוך מוח-העצם. עם מתן האות המתאים, הנייטרופילים יוצאים מתוך זרם הדם ונודדים אל הרקמות, כדי לרדוף אחרי המיקרו-אורגניזמים הפולשיים.

המאקרופאג'ים נוצרים גם הם במוח-העצם. התאים האלה, שבטרם הבשלה קרויים מוֹנוֹציטים, יוצאים ממוח-העצם, משוטטים ימים אחדים בתוך זרם הדם, ונעים אחר-כך אל הרקמות.

בהגיעם לשם הם מבשילים למאקרופאג'ים, או "אוכלים גדולים", ציידי נבלות מקצועיים של תאים בלתי-רצויים ובעלי תיאבון שכמעט אינו יודע שׂובע. מאקרופאג'ים רבים מתיישבים באתרים שמטבע בריאתם מועדים לחדירת מיקרו-אורגניזמים מחוללי-מחלות, בעיקר בריאות, במערכת העיכול ובמערכת הדם. בעת שמאקרופאג' מקבל אותות אזהרה מתאים או מרקמות שהזדהמו, הוא מוסיף להתפתח ורוכש לעצמו מנגנון תאי מפותח עוד יותר.

בשונה מנייטרופילים, שמשך חייהם אינו עולה על ימים אחדים, המאקרופאג'ים הבשלים חיים ברקמות הגוף במשך חודשים ואולי אפילו שנים. מקצתם פועלים כשוערים, המסלקים לכלוך, רקמה פגועה ותאים שהזדקנו. המאקרופאג'ים של גוף אנושי אחד בולעים מדי יום ביומו יותר מ-300 מיליארד תאי דם אדומים מתים או גוססים. המאקרופאג'ים המגיעים לריאות מנקים בלא הרף את שטחי-הפנים של נאדיות האוויר ומטאטאים גושי חומר, שהצליחו לעבור דרך שערות הנחיריים ודרך הריסים של מערכת הנשימה. יש בכוחם לנקות אפילו רקמות של ריאות מעִטרן של עשן טבק, שהצטבר על פניהן. מאקרופאג'ים, שאינם צריכים להתמודד עם זיהומי עישון נוספים, יכולים להגיע בסופו של דבר לשיקום מלא של מראה הריאה.

כשמאקרופאג' נתקל בחומרים שאין בכוחו לעכלם, כמו למשל אזבסט או סיליקה, הוא צובר אותם בשׂקים פנימיים, שמקצתם אינם מאריכים ימים. לפעמים החומרים הנצברים יכולים להרוס את רפידת השׂקים הללו ולחסל את המאקרופאג'. המאקרופאג' המת יכול להפריש מתוכו חומר, אשר יעורר צמיחה של רקמה סיבית בתוך הריאה ויגרום לעיכובים בפעילותה ולהיווצרות מחלות כמו אַזְבֶּסְטוֹזִיס וסִילִיקוֹזִיס.

התגובה הדלקתית

המאקרופאג'ים והנייטרופילים כאחד משתתפים באחת מן התגובות הראשוניות ביותר של הגוף על פציעה או על פלישה של חומר זר – התגובה הדלקתית. כל סוגי הפציעות, בתוך הגוף או על פניו, מעוררות את התגובה הזאת. פצע בעור חושף את סימניה החיצוניים.

כשאתה חותך את אצבעך בסכין, בקטריות המרחפות על פני השכבה הקרנית של העור עושות דרכן פנימה, אל עבר השכבות העמוקות יותר. מאקרופאג', המשוטט בתוך הרקמות בקרבת הפצע, עשוי להתנגש בפולשים ולכתר אותם. מכל מקום, לעתים קרובות יותר יקרה שהחיידקים יתחילו להתחלק ולהתרבות, להצטופף בהמוניהם ולפגוע בתאי גוף סמוכים. התאים הניזוקים מפרישים תערובת של כימיקלים אל תוך הרקמות הסובבות אותם, ובכלל זה גם חומר, דומה במקצת לאמוניה, הקרוי הִיסְטָאמין. הכימיקלים האלה גורמים לתפיחה של כלי-הדם הסמוכים לפצע. האזור הנפגע קולט תוספת של דם, מה שגורם לפצע להתחמם ולהיראות אדום או להיעשות מדוּלק. פרצות זעירות הולכות ומתהוות בין התאים שמרפדים את כלי-הדם. נסיוב דם, עמוס בחלבונים ובמולקולות גדולות אחרות, מחלחל דרך הפרצות האלה. הנוזל שמצטבר ברקמות גורם לתפיחה ומפעיל לחץ על קצות העצבים המצויים באזור. הכאב והרגישות המוגברת מאותתים לשאר חלקי הגוף למנוע את המשך ההתעללות באזור הפגוע.

תאים אוכלי חיידקים

דקות אחדות לאחר חדירה של זיהום מגיע אל האתר הפגוע גל של נייטרופילים – המשמר הקדמי של "התאים האוכלים" המקצועיים של הגוף. כל נייטרופיל רוטט בתגובה לאותות כימיים ודוחק חלק מעצמו אל הסדקים והנקיקים בדפנות של כלי-הדם. כך הוא מוסיף ומתפתל, מוסיף ומחליק, עד להגעתו אל המיקרובים הפולשים. עד מהרה מתחולל מאבק עז בינו לבינם.

החיידקים מנסים לחמוק מתוקפיהם ופולטים לשם כך רעלנים רבי-עוצמה שיש בכוחם לשתק או לקטול את הנייטרופילים ואת התאים שמסביבם. נייטרופיל עקשן לוכד בקטריה ופורש חלק מן הקרום החיצוני שלה על פניה סביב סביב. אחר-כך הוא שואב את הקרום אל תוכו פנימה ויוצר שׂק זעיר שבו יכיל את טרפו. חיידק שנלכד בתוך תא דם לבן מנסה להתעוות ולהתפתל בתוכו ולפלוט את רעליו, מתוך מאמץ עילאי אחרון להיחלץ מן השבי. אלא שהנייטרופיל מפעיל עתה את כלי-הנשק הסודיים שלו – שׂקים קטנים, שכל אחד מהם עמוס במטען של מיצים מעכלים וקוטלי מיקרובים, הפורקים את תכולתם על החיידק. כל נייטרופיל יכול לכתר ולחסל עד 25 חיידקים, אבל המאמץ הזה עולה לו במחיר כבד ביותר: בסופו של האירוע, הנייטרופיל מת מחמת הצטברות מיצי העיכול שלו עצמו והרעלים שהופרשו מן החיידקים המטופלים.

הנייטרופילים מנהלים את המאבק במשך זמן קצר בלבד, אבל הגוף משגר לעזרתם זרם מתמיד של תגבורות. נייטרופילים נוספים מגיעים אל זירת המאבק. תהליך דומה עובר על מאקרופאג'ים, אשר מסוגלים להפיק עד 50 סוגים שונים של אנזימים וגורמים אנטי-מיקרוביאליים.

המאקרופאג'ים משתמשים בחלק מן האנזימים שהם מייצרים כדי להבקיע את דרכם בתוך הסבך העבות של הסיבים, החלבונים והשברים, המצוי באזור הזיהום, ולהגיע אל המיקרובים עצמם. בשונה מן הנייטרופילים, שכל אחד מהם מסוגל לזלול רק ארוחה גדולה אחת, מאקרופאג'ים מופעלים מכתרים המוני פולשים, מעכלים אותם ומוסיפים לנוע במרץ ובלא ליאות בחיפושיהם אחר טרף נוסף. לעתים הם מכלים מאה בקטריות ויותר בטרם "יפּחו את נשמתם". רקמה מתה, מיקרו-אורגניזמים מעוכלים, פאגוציטים שנתכלו ושברים למיניהם עשויים, בהמשך המאבק, לנטוף מן הפצע בצורת מוגלה.

פעולת הפאגוציטים כשלעצמה, או בשילוב עם התגובה הדלקתית, גורמת לעתים לסילוקם של הפולשים מרקמותינו ולפריצת הדרך לקראת ריפוי ושיקום. אבל המנגנונים הללו – שהם חלק מן הענף הלא-ספציפי של מִגננת הגוף – אינם מצליחים תמיד במלאכתם. לעתים קרובות, הפאגוציטים מכלים את עצמם, בעת שהם מנסים לזלול את כל הגושים והחלקיקים של מיני הפסולת, המצטברים באתר הזיהום. אף שיש בכוחם להבחין בין עצמי לבין שאינו עצמי, נבצר מהם להבדיל בין פולש לפולש ולכן אין הם מסגלים את תגובתם בהתאם לכך. אם גורם מזהם ישוב ויופיע בשטח, הפאגוציטים יגיבו על כך באותה דרך חסרת הבחנה – אלא אם כן יצטרפו אליהם לימפוציטים, השחקנים הראשיים בענף הספציפי של המערכת החיסונית.

התגובה החיסונית הייחודית

במאה החמישית לפני הספירה הסתבר ליוונים הקדמונים, כי בני-אדם שהחלימו מדֶבר שוב לא נדבקו בכל ימי חייהם במחלה הקטלנית הזאת. בדרך זו או אחרת זכרו גופיהם את הגורם שמחולל את הדֶבר ויכלו להגיב על קיומו בצורה הרבה יותר יעילה כשהופיע בפעם השנייה. כיום אנו יודעים כי הלימפוציטים הם שמקנים לגוף את היכולת לבנות לעצמו חיסונים מפני זיהומים מדבקים.

בשונה מן הפאגוציטים, הלימפוציטים מסוגלים למעשה להכיר את הזהות המדויקת של כל אנטיגן או חומר זר – כלומר, של מיליוני מולקולות שונות – ובכלל זה של תכשירים סינתטיים, שהופקו במעבדה ואינם מצויים בטבע. יש לימפוציטים המסוגלים להבחין בין תא כבד מזוהם לבין בן דמותו הבריא, או בין תא סרטני לתא נורמלי של אותו גוף עצמו. הם עושים זאת בדרך של זיהוי של הבדלים קטנים בין סַמָנים כימיים, המצויים על פני התאים. לימפוציטים אחרים יכולים להבדיל בין נגיף שפעת לבין נגיף של אבעבועות שחורות, בין בקטריית סטאפילוקוקוס ובקטריית אשריכיה קולי. הם עושים זאת באמצעות אתרי זיהוי ספציפיים, קולטנים (רצפטורים), הנישאים על שטח-פניהם.

לימפוציט בודד מכיר רק אנטיגן אחד: הקולטן שלו, שמהותו נקבעת באורח גנטי, מותאם לאנטיגן הזה כמעט כפי שמפתח מותאם למנעול. בזרם הדם משוטטים מיליארדי לימפוציטים, שכל אחד מהם אורב לאנטיגן הספציפי המותאם לקולטן שלו. הגוף יכול להרשות לעצמו להחזיק רק תאים בודדים, המתוכנתים להגיב על אנטיגן מוגדר. מכאן עולה, איפוא, שמספרם של הפולשים גדול בדרך-כלל בהרבה ממספר הלימפוציטים, אשר אמורים לבלום אותם. הטבע מתגבר על החיסרון הזה באמצעות פתרון מיוחד במינו. בעת שלימפוציט נתקל באנטיגן התואם לו, הלימפוציט עובר התפוצצות פנימית: הוא תופח ומתחיל מיד בחלוקה ובהִתרבות. כך נוצר שבט של תאים זהים, שכל אחד מהם מסוגל להכיר את החומר, אשר "הרגיז" את התא ההורה, ולפעול נגדו ונגדו בלבד.

כל הלימפוציטים הצעירים נולדו להורים זהים באותו מקום עצמו, ובתור שכאלה הם דומים זה לזה. במוח-העצם, במעמקי החלקים הפנימיים של עצמות השלד הארוכות, תאי-אב פרימיטיביים מולידים את תאי הדם הלבנים בקצב של מיליון תאים לשנייה. הלימפוציטים הצעירים מסוגלים להגיב בצורה מדויקת מאוד על חומרים זרים ועל חומרים עצמיים כאחד. בשלב זה או אחר, בראשית ההתפתחות, התאים המתוכנתים להגיב על מולקולות עצמיות מושמדים או מדוכאים. מכאן ואילך, הלימפוציטים משלימים עם נוכחות החומרים העצמיים ודוחים את כל החומרים הזרים לגוף. לימפוציטים בשלים נחלקים לשתי קבוצות נבדלות הפועלות במשותף: תאי-B ותאי-T.

תאי-B ונוגדנים

תאי-B נודדים ממוח-העצם היישר אל הטחול ואל קשרי הלימפה, ומתיישבים שם עד שתבוא שעתם להיקרא למלחמה בזיהום. בהגיע השעה הזאת, הם מייצרים נוגדנים (הידועים גם כאִימוּנוֹגְלוֹבּוּלִינִים) – מולקולות חלבון בדמות האות Y, הסובבות בזרם הדם ובמערכת הלימפה. כל תא-B מייצר נוגדנים מסוג מוגדר אחד, התפור במיוחד על-פי מידותיו של אנטיגן אחד. חלק ממולקולות הנוגדנים יושבות על שטח-הפנים של תא-B ופועלות כקולטנים, אשר מצפים לאנטיגן המתאים. אף שהנוגדנים זעירים בממדיהם ומגיעים רק לאלפית הגודל של בקטריה, כוחם עמם להילחם במגוון נרחב של אנטיגנים. נבצר מהם להילחם ברוב המיקרו-אורגניזמים, השוכנים בתוך תאי הגוף, אבל הם יכולים לשתק גורמים אשר צפים בחופשיות, בכלל זה נגיפים, חיידקים והרבה רעלנים בקטריאליים.

כאשר נוגדן נתקל באנטיגן התואם לו, שתי זרועות ה-Y נצמדות אליו וקושרות אותו. בדרך זו הנוגדנים מצליחים לסתור רעלנים ולמנוע מן הנגיפים את ההיצמדות אל תאי הגוף. בעת שנוגדנים נצמדים אל שטחי-פנים של חיידקים, פטריות וחד-תאיים, הם מאיטים את פעולת הפולשים, מצמידים אותם לגושים ועושים אותם "ערבים יותר לחִכּם" של הפאגוציטים. במקרים מסוימים, הנוגדנים מפעילים מהלך שנקרא תגובת המשלים – תגובה כימית מורכבת, המבקיעה חור קטלני בדופן התא של האויב.

הגוף יוצר מיליוני נוגדנים. כל הנוגדנים נחלקים לקבוצות בהתאם למבנה שלהם ולמשימות ההגנתיות המוטלות עליהם. קבוצה אחת של נוגדנים מתקדשת ביעילות רבה למלחמה בחיידקים. בגלל ממדיהם הגדולים של הנוגדנים הללו, פעילותם מוגבלת כמעט אך ורק לחלק הפנימי של כלי-הדם. הנוגדנים, שנמנים עם קבוצה אחרת, בנויים בצורה המאפשרת להם לחצות את השִליה ולספק לוולד וליילוֹד מידה של הגנה, עד שהמערכת החיסונית שלהם תשלים את התפתחותה.

קבוצה אחת של לימפוציטים מורכבת מתאי-B. הלימפוציטים בני הקבוצה השנייה, תאי-T, מבשילים בבלוטת ההרת או התימוּס (האות T מסמנת את התימוּס). בכל תאי-T מצויה תת-קבוצה של תאי-T קוטלים, שתפקידם לתקוף ולהשמיד תאים סרטניים מסוימים, תאי גוף הנפגעים מגורמים נגיפיים ותאים של רקמות מושתלות.

תאי-T אחרים מווסתים את עוצמתה של התגובה החיסונית. התאים, הידועים כתאים מסייעים, מפרישים חומרים, המפעילים את ייצור הנוגדנים ומעוררים בעת הצורך את הפאגוציטים וכן תאי-T אחרים; תאים אחרים, הקרויים תאים מדכאים, מייצרים כימיקלים אשר משביתים את ייצור הנוגדנים ומדכאים את הפעילות של תאי-T אחרים. התאים המווסתים האלה מבטיחים תגובה נאותה נגד כל פולש ופולש.

בגופו של חולה איידס (AIDS, על-פי ראשי-התיבות של Acquired Immuno Deficiency Syndrome, "תסמונת כֶּשל חיסוּני נרכּש") משתבש היחס התקין בין תאי-T מסייעים לבין תאי-T מדכאים. נגיף האיידס תוקף תאי-T מסייעים ומונע מהם את ביצוע אחת ממשׂימותיהם השגרתיות – הפעלת המערכת החיסונית עם הופעתו של איוּם. למעשה, התמוטטות התקשורת התקינה בין התאים החיסוניים מותירה את הגוף בלא הגנה, וכך קורה שחולי איידס נופלים קורבן למחלות כמו סרטן עור נדיר הקרוי סרקומת קָאפּוֹסי, דלקת-ריאות העלולה להתגלות כקטלנית, ועוד כמה זיהומים רציניים אחרים.

חלקיה השונים של המערכת החיסונית – תאי-T, תאי-B ופאגוציטים – פועלים בדרך-כלל יחדיו. אין שום איבר בודד או מערכת איברים בודדת, שמנצחים על פעולותיהם ההגנתיות. התאים של המערכת החיסונית נוהגים לשוחח זה עם זה בלשון של אותות כימיים – לשון שאוצר-המלים שלה עשיר ושדִקדוקה מורכב. כל תא משדר וקולט כמה שדרים שונים. כל שֶדר ניכר בעיתוי מעולה ובהכוונה מדויקת, ותכליתו לעורר או לבלום תאים אחרים וכן לווסת את פעילויותיהם. בעת שהגוף מכונן את קווי ההגנה שלו כנגד פולש מוגדר, תבנית האותות משתנה במקצת, בדרך שתתאים לצרכים בכל רגע ורגע. כתוצאה מכל הדברים האלה נוצרת מערכת הגנתית רגישה ומאוזנת בעדינות רבה, וכוחה גדול די הצורך להשמיד כמעט כל פולש או לסתור את השפעותיו.

פלישה של נגיף נזלת

נתבונן במאמצים המשולבים של התאים והמולקולות במערכת החיסונית בעת ההתנגשות ברִינוֹוִירוס, הנגיף שמחולל כ-30 אחוזים מכלל הנזלות וההצטננויות. בדומה לנגיפים אחרים, גם הרינוֹוִירוס מורכב מחוט של חומר גנטי – מעין צרור של "חדשות רעות" – ארוז בתוך מעטפת חלבונית. הוא פולש לגוף דרך קרומיות ריריות באף, בגרון ובעיניים, ונאחז בשטח-פנים של תא פונדקאי. כשהגיע לאחיזה, הוא מתחיל לחורר את קרום התא הזה ולהזריק פנימה את החומר הגנטי שלו.

השבר הזעיר הזה של מידע תורשתי מתחיל להטות את פעילות המנגנונים התאיים של הפונדקאי. הם פותחים במהרה בייצור של חלקיקי נגיף, או וִירְיוֹנים, חדשים. מתוך גוף התא שמת או הִתכלה פורצים עד אלף ויריונים חדשים, נכונים לתקוף תאים בריאים בדומה לאביהם-מולידם. אילו יכלו הפולשים התת-מיקרוסקופיים הללו להמשיך בשלהם, היו מתרבים בצורה אקספוננציאלית ומחוללים נזק רציני. אבל בדרך-כלל הגוף מגיב לאלתר על הריסתו של התא הראשון הנגוע.

בטרם ייכנעו תאי הגוף הנצורים לתוקפים הנגיפיים, הם טורחים להפריש חומר הקרוי אִינְטֶרְפֶרוֹן. הכימיקל החזק הזה מזעיק את התאים הסמוכים ומזהיר אותם מפני נוכחותו של הנגיף. התאים השכנים פותחים מיד בייצור של חלבון, אשר מונע את הִתרבות הנגיפים בתוכם, ובדרך זו הם מגבילים את התפשטותו של הזיהום.

אין ספק שהגוף, אשר לוקה בזיהום הנגיפי, סובל בינתיים ממידה קטנה של אי-נוחוּת. תסמיני ההצטננות אינם נובעים במישרין מהעובדה שנגיפים השמידו תאים, אלא מתגובת הגוף להשמדה הזאת – במיוחד, מן הדלקת המתפתחת בעקבות התקפתה של המערכת החיסונית על הנגיף.

ההתקפה הנגיפית גורמת לשחרור היסטאמין מן הקרומיות הריריות של האף, להתרחבות של כלי-הדם באזור ולדליפה של נסיוב הדם אל תוך הרקמות של הקרומיות. הקרומיות תופחות. כמה מן התאים שלהן מפרישים ריר נוסף, שלא כולו יכול לעבור בנקל דרך מעברי האף המכוּוצים. העודף מתחיל, איפוא, לזרום החוצה. עומס-יתר של ריר בגרון מגרה את קצות העצבים ומעורר שיעול, וכך אנו מצליחים לנקות את הגרון במידת-מה ולהסיט את הריר עמוס-הנגיפים מדרכו אל הריאות. התפיחה והנזק התאי מעוררים קולטנים באף ומחוללים עיטוש. ראשך נעשה כבד וגדוש, אפך זב, גרונך כואב. כל שיעול וכל עיטוש משחררים אל הסביבה תרסיס של טיפות זעירות העמוסות בחלקיקי נגיפים, שיכולים להמשיך ולהתפשט עכשיו אל עבר קורבנות קרובים.

הגוף משיב מלחמה

בינתיים מתחילים תאי הדם הלבנים של הגוף לשוחח ביניהם. הדברים מתגלגלים כך שהמאקרופאג'ים הם הפותחים בשיחה. "הזללן הגדול" מאגף את הנגיף מכל עבריו ומצליח, איכשהו, לשלב בקרום של שטח-פניו שבר זעיר – סַמָן זר – של טרפו. בדומה לכל תא אחר מתאי הגוף, גם המאקרופאג' נושא על פניו סמן עצמי. מכאן ואילך יש לו, איפוא, שני סמנים – עצמי וזר – הנגלים לתאי-T סמוכים. הסמן העצמי אומר, למעשה: "אני שייך לצד שלכם. תוכלו לסמוך על המידע שלי", ואילו הסמן הזר מודיע, "זה טיבו של הפולש" – במקרה שלנו, הרינוֹוִירוס.

תא-T בעל קולטן, שמטבע בריאתו מתוכנן להכיר את הנגיף מן הסוג המיוחד הזה, מגיב על האות הכפול בהִתרבות מואצת. תאי-T שנוצרו זה מקרוב מפרישים כימיקל, אשר מושך מאקרופאג'ים נוספים אל אתר הזיהום ומחזיק אותם במקום ההוא.

חלק מתאי-T נודדים בזרם הדם אל עבר קשרי לימפה סמוכים או אל עבר רקמות לימפואידיות אחרות ומפיצים את דבר הפלישה. שם הם באים במגע עם תאי-B ועם תאי-T קטלניים, שמבחינה תורשתית מתוכנתים להגיב על הרינוֹוִירוס.

תאי-T הקטלניים עוזבים עתה את קשר הלימפה ונודדים אל אתר הזיהום. כאן הם משתמשים בקולטניהם המתמחים כדי להיצמד אל שטח-הפנים של התאים הנגועים. בתוך פחות מדקה לאחר המגע, תא-T משגר אות כימי אל עבר תא המטרה ומביא להשמדתו כעבור שעות אחדות. בינתיים ממשיך אותו תא-T בדרכו אל עבר תאים נגועים אחרים שנידונים גם הם לחיסול.

באותו זמן עצמו כבר החלו תאי-B המופעלים של קשרי הלימפה להתרבות ולהתחלק וליצור שבט תאים, שכל תכליתו להגיב על הרינוֹוירוס. חלק מבני השבט הזה נעשים לתאי פלסמה – בתי-חרושת לחלבונים, אשר מסוגלים ליצור נוגדנים המותאמים במיוחד להתקשרות עם הרינוֹוירוס. אפשר שתאי הפלסמה לא יגיעו למלוא תפוקתם אלא לאחר כמה ימים. כאשר הדבר הזה קורה, הנוגדנים החדשים נשפכים מן התאים בקצב של כמה אלפים לשנייה, נוהרים אל זרם הדם, ומתבייתים בתוכו על הפולשים.

מקצתם נקשרים אל הנגיפים עצמם, ומונעים אותם מהיספחוּת אל תאי הגוף; אחרים מסמנים את התאים הנגועים, כדי שהפאגוציטים ישמידו אותם. הפאגוציטים המופעלים מטאטאים את השטח, סוגרים על חלקיקי נגיפים שצפים בפני עצמם ועל תאים נגועים ומנקים את שדה-הקרב. כשהתגובה מתעצמת, מתחיל מטח של אותות כימיים לנוע הלוך ושוב בין הלימפוציטים לבין הפאגוציטים. המאמצים המתואמים של כמה תאים מתמחים נעשים עתה למתקפה מאסיבית, רגישה, שכל עוצמתה מכוונת היישר אל עבר הפולש.

עזרתו של החום

ההיתקלות באורגניזמים מסוימים גורמת לכמה מן המאקרופאג'ים ליצור חומר הקרוי אינְטֶרלוּקין-1, חומר שמעורר היווצרות של חום בגוף. החומר הזה משתחרר מן המאקרופאג'ים ונודד עם זרם הדם אל עבר חלק זעיר של המוח, אשר מופקד על הבקרה של טמפרטורת הגוף – אשכול קטן של תאים במעמקי תת-הרמה. בהגיעו לשם, הכימיקל מאיץ בווסת הטמפרטורה להעמיד את טמפרטורת הגוף על ערך חדש. דחיפים עצבּיים, שבהמשך לכך יוצאים מתת-הרמה, מתניעים את מנגנוני שימור החום של הגוף – כלי-דם בעור מתכווצים ומונעים אובדן חום; שרירים מתכווצים וגורמים לצמרמורות. אנו מתכסים במעילים ובשמיכות עד שטמפרטורת הגוף מגיעה אל הערך החדש שנקבע לה. כל זמן שעליית החום אינה חמורה מדי ואינה מתמשכת יותר מכמה ימים, יש בה כדי לסייע לגוף להגביר את היעילות של הגורמים הלוחמים בזיהום. החומר הנגד-נגיפי, אינטרפרון, פועל ביתר יעילות, והפאגוציטים תוקפים את טרפם ביתר מהירות וביתר עוצמה. התקף החום יכול אפילו להגביר את הייצור של תאי-T.

בעת שהלימפוציטים, הפאגוציטים והנוגדנים מתחילים להתגבר על הנגיף, תאי-T מדכאים מאותתים למגינים להתחיל לבלום את מאמציהם. ראשך הולך ומצטלל, אפך הזב הולך ויבש, אתה שב לבלוע בנקל.

בכל התנגשות כזאת נוצרת קבוצה מיוחדת של לימפוציטים, הקרויים תאי זיכרון. בדומה לתאי-B ותאי-T האחרים, שמטבע בריאתם נועדו ללחום בזיהום, גם התאים הללו מותקנים לתגובה על האנטיגן שעורר את ייצורם. מכל מקום, הם מסוגלים לשׂרוד ולנצור את זֵכר ההתנגשות במשך שנים, אפילו עשרות שנים, לאחר תום הקרב. לפני החשיפה הראשונה לאנטיגן מן האנטיגנים, רק לימפוציט אחד ממיליון יכול להכיר את האנטיגן ולהגיב על נוכחותו. לאחר החשיפה הזאת סובבים בזרם הדם אלפי תאי-B ותאי-T מוטבעים, המצטברים בסופו של דבר בקשרי הלימפה ובטחול. אם אותו אנטיגן עצמו ישוב ויפלוש לגוף, תאי הזיכרון הללו יגיבו במהירות וברוב עוצמה. בדרך-כלל הם משמידים בהזדמנויות כאלו את הפולש עוד בטרם יוכל להתרבות ולחולל מחלות.

המספר השנתי של ההצטננויּות בארצות-הברית נאמד במיליארד – עד ל-6 הצטננויות לאדם. אם כל זיהום נגיפי גורם להיווצרותם של תאי זיכרון, מדוע אין אנו מתחסנים מפני נגיפי הצטננות? לאמיתו של דבר אנו מתחסנים. אבל החיסון הזה יפה רק לנגיף אחד ומיוחד. עד כה זוהו לפחות 110 רינוֹוירוסים ועוד 90 נגיפי הצטננות מסוגים אחרים. לפיכך, אין אנו לוקים פעמיים באותה הצטננות, אבל אנו נתקלים בקביעות בנגיפים חדשים, שלא הִכרנו אותם בעבר ועל-כן אנו סובלים מפגיעתם.

פעילותם של תרכיבי החיסון תלויה ביכולתה של המערכת החיסונית לזכור התנגשות עם פולש. התרכיבים מחדירים לגוף אויב-דֶמֶה, ומכינים את המערכת החיסונית לקראת התקפות עתידיות של גורמי מחלות אמיתיים. אויב-הדמה הוא בדרך-כלל נגיף מוחלש או מוּמת, המעורר רבייה של הלימפוציטים המתאימים וגורם להם ליצור נוגדנים – הכול, בלי לגרום למחלה. לאחר-מכן, כשהאיום מופיע במלוא עוצמתו, הגוף מוכן לקראתו.

סרטן והמערכת החיסונית

התאים והכימיקלים של המערכת החיסונית פועלים יחדיו כדי להגן על הגוף מפני איומים חיצוניים. איך מתמודדת המערכת הזאת עם איומים המתעוררים מבפנים?

אדם בוגר מייצר מדי יום ביומו בערך 300 מיליארד תאים חדשים. התאים האלה מתחלקים בדרך-כלל בצורה הרגילה והתקינה, אבל יש שגורמים כימיים, פיסיים או נגיפיים מחוללים חבלות וגורמים להיערכות-מחדש של הגֶנים, אשר מווסתים את הגדילה ואת ההתמיינות של התאים הנורמליים. כשקורה כדבר הזה, התא הבודד מסוגל להתחלק בצורה לא-מבוקרת, להתרבות ולהיעשות בסיס למושבה של תאים מוטנטיים – גידול ממאיר או שְׂאֵת ממאירה.

כשאחד מתאי הגוף הופך לתא סרטני, הקרום שלו עלול להשתנות במקצת ולפתח סמנים, אשר שונים – במידה זו או אחרת – מן הסמנים העצמיים של הגוף. אם הכול פועל כשורה, שלוּחיה של המערכת החיסונית מכירים את הסמנים החדשים ומגיבים על נוכחותם בהשמדת התא המוטנטי.

יש מדענים הסבורים, כי החלק התאי של מערכת החיסון אולי התפתח מלכתחילה כמנגנון שמירה מפני תאים סרטניים. האבולוציה של בעלי-החיים הקנתה להם מבנה מורכב יותר ויותר. זנים אנומליים יכלו להופיע כתאים מתמחים חדשים, שיתפתחו בקצב מהיר וייצרו קשרים מסובכים בתוך רקמות מתהוות. אי-איתור ואי-השמדה של התאים הללו היו יכולים להוליך לריבוי מהיר שלהם ולהרס גופו של הפונדקאי. לכן, לא נותר לבעלי-החיים אלא לפתח במהלך האבולוציה מערכת משוכללת במיוחד לצורך הזיהוי של הבדלים דקים בין עצמי לבין שאינו עצמי.

דחיית שתלים עלולה להיות המחיר שאנו משלמים תמורת מערכת שמירה כה יעילה. כשמנתח משתיל פיסת עור מחלק אחד של גוף החולה לחלק אחר של הגוף הזה, השֶתל מתקבל בדרך-כלל כעצמי. אבל אם אותו מנתח עצמו ינסה להשתיל עור של אח באחותו, הרקמה המושתלת תיעשה נפוחה, מדולקת ורעת-מראה ובסופו של דבר תנשור. גם אם יש קשרי-דם בין התורם לבין המקבל, המערכת החיסונית דוחה את השֶתֶל – כגוף זר.

כאשר המערכת החיסונית פועלת במשובש

אותם מאפיינים עצמם, המאפשרים למערכת החיסונית לפעול בשמנו בצורה כה יעילה, הם גם החושפים אותנו לתקלות רבות. התגובות החיסוניות שלנו מתגלות לעתים כחזקות יתר-על-המידה או כחלשות מדי, ולא תמיד הן מעוררות בנו הרגשה נוחה. פה ושם גם מסתבר שהמערכת החיסונית מחוללת נזקים חמורים.

אפילו התגובה הדלקתית, אחד מאמצעי ההגנה העתיקים ביותר שלנו מפני זיהומים, פועלת מפעם לפעם לרעתנו. יציאה של זיהום מכלל שליטה יכולה להביא להתפתחות של מצב דלקתי כרוני. הדלקת פורצת במלוא עוזה, נסוגה ומתלקחת שנית, ולעולם אינה מצליחה להשיג את תכליתה הריפויית. בנסיבות כאלו, המאמץ לשקם פצע נעשה למחלה בפני עצמה.

נוגדנים ותאי דם לבנים עלולים להגיב לעתים על התפרצותו של פולש לא-מזיק כאילו היה אויב מסוכן ביותר, ולפתח תגובה אלרגית כתוצאה מכך. המערכת החיסונית מגייסת את כל כוחותיה האדירים נגד גרגר פשוט של אבקת צמחים, נגד חלקיק אבק, או נגד חריץ-גבינה, ואנחנו גונחים ומתעטשים ומתכסים בכל מיני פריחות.

לעתים לא מזומנות משתבש משהו בפעילותם של הגורמים המופקדים על סריקת פנים הגוף ועל איתורם של רכיבים עצמיים פגומים וחומרים זרים. הגורמים האלה נתקפים אז בקנאוּת-יתר, והביטוי לכך יכול להינתן במחלה אוֹטוֹ-אימוּנית (כלומר, מחלה הנובעת משיבוש החיסון העצמי). המגינים שלנו מתחילים לתקוף את הרקמות ואת התאים הבריאים של הגוף כאילו היו זרים. המחלה הקרויה דלקת-פרקים שִגרונית מתחילה בשלב ששליחיה המשתוללים של המערכת החיסונית מטביעים ברקמות המִפרקים שלנו את הסימנים המועידים אותן לחורבן; טרשת נפוצה אינה אלא התקפה של הגוף עצמו על הרקמות של מערכת העצבים המרכזית; ואילו מיאַסְטֶנְיָה גְרָאוויס מתבטאת בעיכוב פעילותם של חומרים, אשר מווסתים את שרירינו הרצוניים.

יש שהמערכת פועלת פחות ממה שנדרש או שגורם מסוים מוליך אותה שולָל ומסכּל את תגובתה. תא סרטני יכול להשיל את סמניו האנטיגניים או להסתתר מאחורי מעטה חלבוני. כאשר דבר כזה קורה, תא מוּטנטי בודד יכול לחמוק מן התאים העוקבים אחריו, להתחלק ולהתרבות – וליצור גוש של תאים מוטנטיים, הפולשים אל הרקמות הבריאות שמסביבם ודנים את הרקמות הללו להרס. תא שניתק מן הגוש המקורי הזה עלול להתפתח במהלך התהליך לגרורות, שינדדו עם הדם או הלימפה אל עבר אתרים מרוחקים ויגרמו לחורבן נוסף.

גורמים המשפיעים על המערכת החיסונית

המערכת החיסונית של רוב בני-האדם פועלת בצורה מרשימה במשך רוב הזמן. דרך עבודתה המדויקת משתנה מאדם לאדם. המערכת החיסונית של כל יצור אנושי משקפת את קורות חייו של בעליה ואת הייחודיות שלו. העמידה של כל אדם ואדם באתגר נתון תלויה בדברים רבים, בכלל זה בגיל, במִרקם הגנטי, בכשירות הגופנית, ואולי גם ברווחה הנפשית.

בדרך-כלל, הצעירים ביותר והמבוגרים ביותר הם אלה המרבים ביותר להיכנע לזיהומים – הצעירים: מפני שטרם השׂכילו לבנות את חסינותם מפני המוני המיקרובים אשר מצויים בסביבתם הקרובה; המבוגרים: מפני שהיסודות הבונים את מערכות ההגנה שלהם – במיוחד תאי-T – שוב אינם מתפקדים כפי שתִפקדו בעבר.

ייתכן שהגֶנים ממלאים את התפקיד החשוב ביותר בעיצוב של תגובתנו לאתגר נתון. שברי DNA מכתיבים את הסימון העצמי לכל תאי הגוף, וכן את הקולטנים המתמחים, המצויים על פני התאים של המערכת החיסונית. הגֶנים קובעים גם את המִרקם של הנוגדנים. הבדלים גנטיים עשויים לספק הסבר חלקי לעובדה שאדם אחד מצליח לעמוד בפני תקיפה של גורם מזהם בעוד חברו נדבק במחלה שהגורם הזה נושא; לכך שבני-אדם מסוימים חשופים במיוחד להפרעות חיסוניות מסוימות, כמו למשל אלרגיה, מחלה אוטו-אימוּנית, ואפילו סרטן, ולדרך המעבר של החשיפה הזאת במרוצת הזמן, מדור לדור.

גם אם דרך פעילותה של המערכת החיסונית קבועה למדי, עדיין היא כפופה למחזורים הקבועים של התמורות, אשר מתחוללות בתוך הגוף פנימה. זו מערכת של איזון, של שיווי-משקל דינמי, הקשורה בצורה אינטימית למערכות אחרות בגוף וממילא נתונה להשפעתן.

גם התפריט יכול להשפיע על תפקודה של המערכת החיסונית. תזונה לקויה, חֶסר של חלבון או של יסוד הקוֹרֶט אבץ, או עודף מזון – כל אלה יכולים להשפיע במידה ניכרת על התפתחותן של מחלות. חֶסֶר חמור של חלבון בגיל הרך יכול להאֵט או לעצור את צמיחת ההרת, ולהזיק לתפקוד הנורמלי של תאי-T.

ייתכן שהקשר המורכב בין המערכת החיסונית לבין המוח הוא הפרובוקטיבי ביותר והפחות מובן. מועקה נפשית, מתונה כחמורה, יכולה להשפיע על הפעילות של תאי הדם הלבנים. באחד המחקרים נמצא כי חולים, שאוּשפזו בשל דיכאון חמור, היו גם בעלי מערכת חיסונית מדוכאת או תת-פעילה, וכתוצאה מכך נעשו פגיעים יותר לזיהומים ולמחלות. מחקר אחר הראה כי סבלו של אלמן בגלל אובדן זוגתו יכול להזיק לבריאותו: נראה שתחושת האֵבל מונעת את הלימפוציטים מלהגיב כהלכה. אפילו מאמץ חלש בהרבה של עמידה בבחינה מפחית כמדומה את הפעילות של תאי-T.

ב-1886 דיווחו רופאים על מעשה בוורד מלאכותי, אשר עורר התקף אצל חולה קצרת שהיה אלרגי לוורדים. מאז ואילך נערכו כמה מחקרים שלימדו, כי למידה והתנאה יכולות להשפיע על פעילותה של המערכת החיסונית. באחת העבודות הללו התברר לחוקרים כי יש בכוחם להתנות את התגובה החיסונית של חזירי-ים. הם פתחו בהזרקת אלרגן לחזירי-הים, והללו הגיבו על כך ביצירת היסטאמין – חומר-מפתח בתגובות אלרגיות. לאחר-מכן נחשפו החיות הללו במשך כמה שבועות לאלרגן יחד עם ניחוח שאינו קשור בו. עד מהרה יכלו החוקרים לקבוע שחזירי-הים "למדו" להגיב לניחוח לבדו: כשנחשפו לו, פתחו בייצור היסטאמין, ממש כפי שעשו בתגובה לאלרגן המוזרק. המוח – ולא שום אלרגן – הוא שעורר את התגובה האלרגית הזאת.

הבסיס הביולוגי לקשרי-הגומלין הללו עודנו עטוף במנה גדושה של מסתורין. ברור, מכל מקום, שהמערכת העצבית והמערכת החיסונית קשורות זו לזו בצורה מורכבת, הן מן הבחינה האנטומית והן מן הבחינה הכימית. ראָיות מסוימות מלמדות שפגעים באזורים מוגדרים של המוח יכולים להשפיע על המערכת החיסונית. נזקים בחלקים של תת-הרמה יכולים לגרום לשינויים בפעילות הלימפוציטים.

תאי עצב ותאים חיסוניים נראים כשקועים בשיחות דו-סטריות. כמה תאים חיסוניים מחזיקים על פני קרומיהם קולטנים מיוחדים לנוֹירוֹפפטידים, שהם כימיקלים שהמוח מייצר. קבוצה אחת של נוֹירוֹפפטידים, הידועים כאֶנדוֹרפִינִים, יכולה לעתים להקטין את התנגדותנו למחלות. אנדורפינים, הנוצרים בתגובה ללחצים נפשיים, נראים כמדכאים את הפעילות של תאי-T, ואולי שוללים מאתנו את היכולת להתמודד עם תאים סרטניים. במקרים מסוימים, האנדורפינים מתגלים כמחולליה של התופעה ההפוכה: כשאנו נפצעים, הם מסייעים במשיכת מאקרופאג'ים אל אתר הפצע ותורמים להפעלתה של תגובתנו החיסונית.

ראָיות שונות מלמדות שהתאים החיסוניים עצמם שולחים הוראות אל המוח. קצב ה"ירייה" של תאי מוח משתנה במרוצתה של תגובה חיסונית. חלק מן החוקרים סבורים שגורמים המשתחררים מלימפוציטים מופעלים, בכלל זה גם אינטרפרון ואינטרלוקין, הם שמחוללים את השינוי הזה בפעילותו החשמלית של המוח.

בין שהמערכת החיסונית התפתחה מלכתחילה כדי להגן עלינו מפני אורגניזמים נושאי זיהומים ובין שתכליתה לנטֵר את הסביבה הפנימית של תאים מוּטנטיים, או לאפנן את שאר התאים והרקמות בגוף, ברי שיחד עמה צצו יתרונות אדירים: בעיקרו של דבר, המערכת פועלת במשולב עם תאים ורקמות אחרים בגוף, כדי לשמור על היציבות ועל האיזון הפנימי ולשמֵר נכס חשוב ביותר – בריאות טובה.

ביבליוגרפיה:
כותר: המרפא שבתוכנו
מחברת: גורהאם אקרמן, ג'ניפר
שם  הספר: גוף האדם - המכונה שלא תיאמן
מחבר: נשיונל ג'יאוגרפיק סוסיטי
תאריך: 1989
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: אריה ניר.
2. תירגם מאנגלית: ד"ר עמוס כרמל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית