הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה פוליטיתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית > זרמים ואידיאולוגיות > העת החדשהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > פוליטיקה השוואתית > משטרים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
לנין נשען על יסודות ההגות המרקסיסטית, אך סטה מדרכו התיאורטית של מרקס. לפיו, המהפכה הסוציאליסטית לא יכולה להיות תנועה ספונטנית של המוני פועלים, כפי שחזה מרקס, אלא קבוצה קטנה של מהפכנים מקצועניים תשמש כחלוץ המהפכה.



הטוטליטריות הקומוניסטית
מחבר: פרופ' צבי בכרך


נעבור עתה לטוטליטריות הקומוניסטית. הדיון יתמקד בלניניזם, כלומר בהגות של לנין על הטוטליטריות, או בקומוניזם כפי שהתגשם במציאות ההיסטורית של המאה ה-20. מציאות זאת התגשמה בתחום אישיותו של לנין יותר מאשר בהשפעת התיאוריה של קרל מרקס, שמקומה במחצית השנייה של המאה ה-19. הדגש על המאה ה-20, כי אם אנחנו מדברים על קומוניזם ועל סוציאליזם מרקסיסטי, מתבקשת גם התייחסות למרקסיזם. במידה ונדבר כאן על מרקס, הרי יהיה זה כדי להבליט את השוני בינו לבין לנין המדינאי בן המאה העשרים – ולא הייתי אומר שקרל מרקס היה מדינאי במובן הפרגמטי של המלה. לנין נשען על יסודות ההגות המרקסיסטית, ועם זאת סטה מדרכו התיאורטית של מרקס עד כדי כך, שאכן מוצדק לדבר על לניניזם.

נעמוד עתה, בקצרה, על השקפת העולם שבתורת מרקס, כי אם נקבע שהאידיאולוגיה הסובייטית ברוסיה המודרנית נובעת ממרקס וגם מהווה סטייה ממרקס – ברור שמוכרחים לעמוד על היסודות של תורת מרקס. יסוד ראשון בהגותו של קרל מרקס היא האמונה ביכולת לתפוש את תולדות האנושות באופן אינטלקטואלי, רציונלי. ראייה כזאת נבעה מן ההשקפה שההיסטוריה האנושית מתנהלת על פי חוקים קבועים. תיאוריה מדעית תאפשר, איפוא, גם להשתלט על תהליכים אלה בעתיד.

הנחה נוספת בהגות המרקסיסטית היא שבהיסטוריה לא הרוחני – הכוונה לדת, לפילוסופיה, למשפט – הוא הכוח המניע, כי אם המטריאלי, כלומר כוחות הייצור, בלשונו של מרקס, הם הקובעים. לכן קרויה תפיסה זו גם המטריאליזם ההיסטורי או המטריאליזם הדיאלקטי. מרקס יצא מתוך הנחה פילוסופית – לא אידיאולוגית – שאת האדם ניתן לאפיין במה שנקרא בלטינית "הומו פאבר" – האדם היוצר. ולדידו, אם זהו האיפיון של בני האדם, הרי יש להסביר את התפתחותו ההיסטורית – על פי היצירה האנושית. יצירה תלויה בכלי עיצוב. שכן, אין אדם יכול ליצור אלא בכלים – והללו מסמלים ומבטאים את שליטתו של האדם על סביבתו החומרית, כלומר, הוא ממציא כלים כדי לשלוט על סביבתו החומרית, לטובתו.

הכלים שמרקס קורא להם כלי ייצור, הם גם גורמים ליחסי ייצור. פירוש הדבר: שכלול כלי עבודה ממילא גורר שכלול היחסים בין בני האדם, שכן, כולנו יוצרים לצורך קיומנו, וזה מחייב איזה שהוא הסדר בינינו – קונצנזוס. לפיכך יחסי ייצור הם, בעצם, יחסי אנוש, לפי דעתו של קרל מרקס.

מתפתחים שני מעמדות סביב כלי הייצור. ובביטוי המודרני יותר, הקפיטליסטים, בעלי ההון, ואלה העובדים עבורם, או הנאלצים לעשות זאת. הם אמנם יוצרים, אבל באמצעות כלי עבודה של אחרים. מכאן התורה המפורסמת של מלחמת המעמדות.

לפי הדיאלקטיקה של מרקס תולדות האנושות הן התפתחות של המאבק המעמדי, כאשר המעמדות הולכים ומתגבשים בהתאם להשתכללות כלי העבודה. תהליך זה הוא דיאלקטי כי מעמד חדש צמח במקומו של הקודם, משום שהצליח להתקדם יותר מקודמו על-ידי שיכלול כלי הייצור. על חורבות המעמד הישן עולה המעמד החדש, שאנו רואים אותו ככוח חיובי. כלומר, הפוזיטיבי קיים בזכות הנגטיבי, אבל גם מתוך הריסתו. לזה קרא מרקס חוקיות היסטורית, שניתנת להגדרה ואפילו לחיזוי.

מהות ההיסטוריה האנושית, לפי השקפה זו, היא היסטוריה של מאבק. כי בביטול המעמד הישן לטובת המעמד החדש יש גם היסוד של הריסת המעמד הקודם – הביטול וההריסה הם ביטויים של מאבק, או בלשונו של מרקס: של מלחמת מעמדות. גם בתפישתו של מרקס ישנו, איפא, הקונפליקט, אך לא במובן של קרל שמיט. הקונפליקט כאן נתפש באופן רעיוני ולא במובן אידיאולוגי. יש כאן ראייה של תולדות האנושות כמאבק, שהוא תולדה של הגדרת האדם כאדם עובד, כ"הומו פאבר". המאבק הוא בין בעלי אמצעי הייצור לבין אלה התלויים בכלים הללו. אם כן, זהו מאבק המעמדות ובמהלכו יתרחשו מהפכות, כלומר, בשלב מסוים מגיע שלטונו וכוחו של מעמד מסוים לקצו, מתוכו צמח מעמד בעל אמצעי ייצור משוכללים יותר, שיגרום, בסופו של דבר, לנפילת קודמו. זהו מה שנקרא התהליך הדיאלקטי, הקרוי גם המטריאליזם הדיאלקטי. לפי ההשקפה המרקסיסטית מתנהל תהליך זה לפי חוקים קבועים, שניתנים לניתוח רציונלי, תבונתי, המוחזק כמדעי. יתרה מזאת, תהליך זה הוא בעצם התהליך של תולדות האדם, והוא משמש מפתח להבנת חיי החברה בכלל. תהליך כזה יוליך, בסופו של דבר, אל החברה האידיאלית שהיא החברה הקומוניסטית, האל-מעמדית, בה כבר לא יתנהל מאבק על אמצעי ייצור. מבחינה זו אפשר לראות – ואכן יש שראו – במרקסיזם יסוד אוטופיסטי, תכנון אידיאלי לעתיד.

כאשר דיברנו על האידיאולוגיות, מצאנו שמטיבן הן אינן מעוניינות במצוי, בהווה, בקיים – כי פני האידיאולוגיה לעתיד. והנה האידיאולוגיה הקומוניסטית – נוסח מרקס – נושאת את עיניה לעתיד, לעבר חברה שאין בה מעמדות, וממילא היא תביא לידי שלום עולמי. במובן זה ראו גם במרקסיזם יסוד אידיאולוגי, אבל זהו פירוש קצת רחוק משום שמרקס לא דיבר כמדינאי, ולא חשב שהתיאוריות החברתיות שלו חייבות כבר להתממש. בניגוד להיטלר, שאמר "אני זקוק למושג כדי לחולל עכשיו מהפכה", מרקס ראה בתורתו יותר פרוגנוזה, תחזית. הוא ניבא על העתיד – בלי לרצות לחולל אותו בעצמו, אלא כראיה של חוקיות מדעית.

למעמד האידיאלי – הלוא הוא מעמד הפרולטריון – הועיד מרקס את השליחות ההיסטורית להושיע את החברה האנושית מן העושק ומן הסבל. לפי השקפתו של מרקס, מעמר העובדים, הפרולטריון, היה לנושא ולבונה של חברת העתיד האל-מעמדית.

הקומוניזם מאמין שההיסטוריה היא תהליך של קידמה, כי בתהליך זה יתבטלו העוול והעושק של המעמד המנצל, הקפיטליזם, ובמקומו יבוא הסוציאליזם, כמעבר אל קומוניזם וחזון הצדק העולמי. ובכן, יש יסוד הומַניטרי של קידמה בשאיפה לחברה מתוקנת. השאלה, אם הדבר אפשרי – אינה מעניינינו כאן.

בתפישה מרקסיסטית זאת יש שני יסודות: יסוד ביטולו של ההווה המושחת בתהליך הדיאלקטי, כלומר, ההווה הוא רק שלב מעבר; ויש כאן קביעה דטרמיניסטית לגבי ההתפתחות ההיסטורית של העתיד. ניתן, איפוא, לראות כיסוד דומיננטי בתורת מרקס את העתיד כחזון אידיאלי, אך ניתן לראות בתורה זו גם את ההווה כיסוד חשוב, שכן בתהליך הדיאלקטי יבוא ההווה על תיקונו. אבל אם הדאגה היא לעתיד טוב יותר, כי אז התיקון המוסרי בהווה הוא שלב נחוץ והווה מוערך רק כמעבר לקראת העתיד.

לתפישה זו נודעת חשיבות רבה בקומוניזם של לנין, שנפנה אליו עתה. לנין, בגישתו הפרגמטית, החדשה, מגלם את הטיפוס של מנהיג שנשען על שכבה קטנה, ובאמצעותה מנסה להגשים אידיאולוגיה שנראית לו כחשובה. בתרגום המעשי של הדברים, הופכת אידיאולוגיה זו ללניניזם, שעיקרו: המהפכה הסוציאליסטית לא יכולה להיות תנועה ספונטנית של המוני פועלים, תנועה הבאה מכוח ההתפתחות. המהפכה הסוציאליסטית היא עניין של קבוצה קטנה, של מהפכנים מקצועניים. מפלגה של המון – לא. תא מפלגתי קטן ומגובש – כן. ותא כזה ישמש כחלוץ המהפכה.

המהפכה של לנין היא – איפוא – מהפכה הבאה מלמעלה, באופן מלאכותי, על-ידי גוף פוליטי קטן, אשר מוליך את ההמונים. תפיסה זאת מנוגדת לדעתו של מרקס, שגרסה תהליך דיאלקטי, שמתנהל ברוח החוקיות. לא משנה אם יש תא מפלגתי שיישם תהליך חברתי זה, חשוב הוא התהליך עצמו. מרקס אמר: "אנחנו נגיע לקומוניזם – כאשר התנאים יהיו בשלים לכך". בא לנין ואמר: "לא נחכה לבשלותם של התנאים על פי ההתפתחות. אנחנו, גוף מפלגתי קטן, נוליך את ההמון לקראת החזון הטוב". התפיסה הלניניסטית, הבונה על מפלגה כמיעוט חלוצי-אוונגרדי, עומדת בניגוד לתפישתו של מרקס, שציפה שהמהפכה תתחולל אך ורק על-ידי הרוב המכריע של הפועלים, הפרולטריון שיגיע לשלטון בתוקף החוקיות הדיאלקטית, ולא בתוקף המעשה הפוליטי.

ביבליוגרפיה:
כותר: הטוטליטריות הקומוניסטית
שם  הספר: אידיאולוגיות במאה ה- 20
מחבר: בכרך, צבי (פרופ')
עורך הספר: פלג, אברהם
תאריך: 1980
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורך הספריה: יואל רפל.
2. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
3. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ד' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית