עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > המוח ומערכת העצביםעמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיה > פסיכולוגיה קלינית
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
באמצעות נוירופידבק ניתן ללמוד להשפיע על פעילותו החשמלית של המוח, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב-EEG, וכך לטפל בבעיות נוירולוגיות קשות וכן בבעיות התנהגותיות, כגון הפרעות קשב.



המוח יכול - נוירופידבק כטיפול
מחברת: ד"ר ענת ברנע


באמצעות נוירופידבק ניתן ללמוד להשפיע על פעילותו החשמלית של המוח, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב-EEG, וכך לטפל בבעיות נוירולוגיות קשות וכן בבעיות התנהגותיות, כגון הפרעות קשב, ואף להקל על חולים שאינם יכולים להניע את איבריהם

אנשים שבגופם נהרסים תאי העצב הפוקדים ישירות על הפעלת השרירים הרצוניים הופכים לאנשים חסרי ישע. תפישתם נותרת צלולה, מחשבתם בהירה וחושיהם חדים כרגיל, אך אין הם יכולים לנוע, להניע את גפיהם ואצבעותיהם, וכשהמצב מחמיר אין הם יכולים להפעיל את שרירי הדיבור, אפילו להניע את העפעפיים, והם מתקשים בבליעה. אכן, חוסר ישע נורא. מחלה כזו היא מחלת  Amyotrophic Lateral Sclerosis) ALS), שמכונה גם "מחלת לוּ גֶהריג". חולה במצב זה אינו יכול לתקשר עם הסובבים ואין לו שום דרך מקובלת להביע את רצונותיו.

והנה, במכון לפסיכולוגיה התנהגותית שבטיבינגן, גרמניה, פיתחו נילס בירבאומר (Birbaumer) ועמיתיו מכשיר שמגיב לשינויים בפעילות החשמלית המוחית של האדם, כפי שהיא מתבטאת על גבי עור הקרקפת, וכך יכול החולה לכתוב בכוח מוחו, ללא הפעלת שריר כלשהו בגופו. אלא שמלכתחילה אין החולה, או כל אדם אחר, יודע כיצד "לכתוב" בעזרת פעילות מוחו, ועליו ללמוד זאת. הלימוד נעשה בשיטת הנוֹירוֹפידבֶּק.

באמצעות טיפולי נוירופידבק לומדים כיום חולים לשלוט בהתקפי כיפיון (אפילפסיה), וחולים רבים השתחררו הודות לכך מן התלות בתרופות. שיטת הנוירופידבק משמשת כיום גם לשיפור מצבם של אנשים הסובלים מתסמינים מציקים רבים: מיגרנות, לחץ דם גבוה, חרדות, לחץ נפשי, טוֹרֶט, והפרעות קשב (ADHD). יש גם טיפולי נוירופידבק שנועדו להעלות את הריכוז, למשל של ספורטאים, או של מוזיקאים – נגנים שצריכים ריכוז גבוה בעת הופעה.

חשמל מן המוח

שני שערים, שני מבואות, יוליכו אותנו אל מחוז הנוירופידבק: רישום "גלי המוח" מעור הקרקפת – הלא הוא אא"ג (EEG), ומשוב ביולוגי – בִּיוֹ-פידבֶּק.

החוקר הגרמני ממוצא שוויצי אמיל היינריך דה בואה-ריימונד (Du Bois-Reymond), הנחשב כמייסד האלקטרו-פיזיולוגיה הוכיח בשנת 1843 כי בעצבים הֶקפיים (פֶריפֶריים) בגוף מתרחשת פעילות חשמלית בצורת אימפולסים, וכי אימפולסים אלה מתקדמים לאורך העצבים. ב-1875 השתמש הבריטי ריצ'רד קטון (Caton) בגלוָנוֹמטר – מד זרם פשוט אך רגיש – וגילה כי במוחות חשופים של ארנבות וקופים מתרחשים גלים של פעילות חשמלית. בשנת 1929 הצליח הפסיכיאטר הגרמני הנס ברגר (Berger) לרשום בעזרת אלקטרודות שהוצמדו לעור קרקפתו של אדם שינויים חשמליים שמקורם פעילות של המוח; זהו ה-EEG, אלקטרו-אֶנְצֶפּלוֹ-גרף. ברגר הניח שאם האא"ג מהווה מדד לסמנים ביולוגיים שתואמים התנהגות אנושית, אזי רישום כזה יכול לשמש ככלי איבחוני חשוב לנוירולוג ולפסיכיאטר. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 נמצאו דגמי אא"ג אופיניים לאנשים שסובלים מליקויים נוירולוגיים, כמו למשל כיפיון (אפילפסיה), וכן – דגמים ייחודיים למצבים פיזיולוגיים תקינים כמו למשל השלבים השונים בשינה.

מהפכת המחשב חדרה כמובן גם לתחום רישומי האא"ג, וכיום מתאפשרת בדיקה כמותית של מדדי האא"ג השונים; זוהי בבחינת קפיצת מדרגה בשימוש באא"ג ככלי איבחוני בידי המטפל.

מנבכי המוח למכשיר האנליזה

רישומי האא"ג מצטיינים בכושר הפרדה מעולה מבחינת הזמן – במדידת EEG ניתן לעקוב אחר שינויים שמתרחשים במוח בהפרשים של אלפיות שניה אחדות. אבל כושר ההפרדה המרחבי שלהם דל למדי – משמעות הדבר היא שקשה לאכֵּן (לזהות מיקום) את האתר המוחי המדויק ממנו בוקע רכיב מסוים של האא"ג. לפיכך, בבדיקות אא"ג קשה לזהות את המִבנה המוחי המעורב בפתולוגיה מסוימת.

האלקטרו-אנצפלו-גרף נרשם, כאמור, מעור הקרקפת. הוא נובע מסכום הפעילויות של קבוצות רבות של תאי עצב המאכלסים את קליפת המוח. הפעילות המחזורית שנצפית בקליפה, מניחים שמקורה בפעילות תאי עצב שמקשרים את התָלָמוּס וקליפת המוח הגדול, הקורטקס. התלמוס הוא חלק ממוח הביניים, והוא שולח אותות רבים במיוחד לקליפת המוח הגדול. התלמוס משמש כעין תחנת-מַעבר בין איברי החוש לבין קליפת המוח הגדול. מתברר שיש גם מסלולים עצביים שכיוונם הפוך – קליפת המוח הגדול שולחת מִצדה עיצבוב מאסיבי אל התלמוס; עובדה זאת חשוב לזכור שהרי הנושא הוא נוירופידבק, מושג שכולל בתוכו את רעיון המשוֹב. ואולם חלק מפעילות האא"ג מקורה במסלולים עצביים שבתוך קליפת המוח עצמה.

בתלמוס שוכנים תאי-עצב שלהם פעילות המתנודדת בקצב של 7.5 עד 12.5 תנודות בשניה (הֶרץ, Hz). קצב זה מהווה את "גלֵי אלפא", וזה התדר העיקרי שמאפיין רישום אא"ג של אדם בריא, עירני, שעיניו עצומות. מִבנים מוחיים אחרים (כמו למשל הגרעינים הרֶטיקוּלָריים, ששוכנים בגזע המוח, וכן תאי עצב שמקשרים בין התלמוס לגרעינים הרטיקולריים) יכולים להאט את הקצב הבסיסי הזה, גלי אלפא. זאת, בדרך של הפרשת שליחים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) מעכבים, כמו למשל השליח העצבי גאב"א (חומצה גאמא-אמינו-בּוּטירית). ככל שהפעילות החשמלית של תאי העצב המוחיים נמרצת יותר, התדר גבוה ומִשׂרַעת הגלים נמוכה. העיכוב בקצב התנודות העיקרי יוצר גלים בעלי תדר נמוך מאלפא, המכוּנים "גלֵי טֶתא". הקצב של גלי טתא הוא 3.5 עד 7.5 הרץ. האטת קצב הפעילות בתלמוס מורידה את ההולכה של מידע חושי מהתלמוס לקליפת המוח הגדול – לקורטקס.

קליפת המוח הגדול היא גם מקור לפעילות חשמלית בעלת קצב מהיר יותר, ומניחים שזו תולדה של תהליכי עיבוד מוחיים ספציפיים. את הגלים המאפיינים טווח פעילות זה מכנים "גלֵי בֵּיתא" – התדר שלהם נע בין 12.5 ל-20 הרץ, ואף למעלה מזה. גלי ביתא הם תוצר של פעילות תאי-עצב בתוך קליפת המוח עצמה, או של תאי-עצב השוכנים בתלמוס ומשפיעים על תאי קליפת המוח.

נוכחנו כבר כי גלי המוח כפי שהם נרשמים באא"ג מתוארים תוך שימוש בשני מאפיינים: תדר ומִשׂרַעת (אמפליטודה, "גובה"). התדר מתאר את מספר התנודות ביחידת זמן, ומבוטא ביחידות הנקראות הֶרץ – מספר המחזורים בשניה אחת (Hz). המשרעת היא מדד לגובה הגל והיא נמדדת ביחידות של מתח-חשמלי, מיקרו-ווֹלטים. מתברר כי באא"ג קיים כרגיל יחס הפוך בין התדר לבין המשרעת: לגלים נמוכי תדר (מספר קטן של הֶרצים) יש בדרך-כלל משרעת גבוהה (הרבה מיקרו-וולטים), בעוד שלגלים גבוהי תדר יש כרגיל משרעת נמוכה יותר.

דגם האא"ג, כלומר – הֶרכב התדרים, משתנה עם הגיל, והוא משתנה באדם במהלך היממה, או במצבי נפש שונים; הוא משתנה בזמן שינה, כשעושים מדיטציה, וכן במצבי מחלה (מצבים פתולוגיים) שונים של האדם.

מצב של חרדה, דיכאון, שיטיון (דֶמֶנציה), כפייתיות (obsessive compulsion), סכיזופרניה, אפילפסיה, לקויות למידה והפרעות קֶשב – מצבים אלה, ועוד רבים אחרים, מתבטאים בפעילות מוחית חשמלית אופיינית, שונה מן הפעילות התקינה.

השיטה שֶבה מפרקים את ה-EEG למרכיביו לפי תדרי הגלים נקראת אא"ג-כמותי (QEEG, quantitative-EEG). בשיטה זאת עורכים על רישום האא"ג פעולה הנקראת: טרנספורמציה של הגלים על פי עוצמת תדרים (ובלשון מקצועית – טרנספורמציית פוּריֶה). כך מתקבלת תמונה של הֶרכב התדרים השונים ועוצמתם. ניתוח זה, כשהוא מוצג בצורה ידידותית למטופל, הוא הבסיס לנוירו-פידבק.

הפרעות קשב – מועט ומרובה

הרעיון שהפרעות בפעילות המוחית יכולות להיות הגורם לבעיות קשב וריכוז ולתופעות של תנועתיות-יתר בקרב ילדים עלה לראשונה בראשית שנות ה-20 של המאה העשרים. הסיפור קשור למגיפה הנוראה שהשתוללה ברחבי העולם למן 1917 ועד שנות ה-20, מגיפה נגיפית של המוח. הרופא הווינאי קונסטנטין פון אֶקונומו (von Economo) חקר מחלה רבת-פנים זו וכינה אותה אֶנצֶפָליטיס לֶטָארגיקה (וראו: ג'והן פינברג – 'מחלת פרקינסון – דו"ח מצב', גליליאו 45, בעמ' 29); לעִתים מכנים אותה "מחלת פון-אֶקונומו". אותם קורבנות המגיפה ששרדו, ברבים מהם התגלו בהמשך התנהגויות מוזרות. היו ביניהם ישנוניים, חסרי קשב, ולעתים קרובות שרויים בתרדמת(coma); לעומתם היו שהתגלו בהם תופעות הפוכות: חוסר מנוחה, קשיי שינה חמורים, אימפולסיביות וחוסר שליטה בהתנהגות. התברר כי בקרב חולי הקבוצה הראשונה פגיעת הנגיף התמקדה בגזע-המוח, ואילו בקבוצה השניה הזיק הנגיף להיפותלמוס. פון-אקונומו הסיק ששתי מערכות מוחיות אלו משתתפות בבקרה על העירנות הנפשית והפיזית.

שנים רבות מאוחר יותר הסתמכו נוירולוגים על מסקנותיו של פון-אקונומו, וייחסו לילדים שהתאפיינו בתנועתיות יתר, בקשב קצר-טווח ובתנודות במצב-הרוח מצב שכינו "נזק מוחי זעיר" (minimal brain damage). ההתנהגויות הללו מלוות במקרים רבים באא"ג הכולל כמות רבה של גלי מוח בעלי תדר נמוך. כך עלתה תיאוריה מפתיעה, לפיה ילדים המגלים תנועתיות-יתר שרויים למעשה במצב של תת-עירנות! רק בשנת 1968 נתקבלה ההגדרה של "ליקוי חוסר הקֶשב", Attention Deficit Disorder) ADD), והמונח "נזק מוחי זעיר" הוצא משימוש מחוסר ראיות מוצקות לנזק מוחי כללי.

במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות הצטברו נתונים רבים אודות מאפייני אא"ג של ילדים עם הפרעות קשב ואימפולסיביות. באא"ג שלהם עודף ניכר של גלי מוח איטיים (גלי אלפא וטֶתא), בעיקר בקִדמת המוח – בחלקים הקדמיים של קליפת המוח הגדול (באזור הקדם-מצחי ובאונה המצחית), ובמקביל באא"ג שלהם מיעוט בולט של גלים בעלי תדר גבוה (גלֵי בֵּיתא).

התניה ושליטה

ממחקרי למידה והתנהגות התברר כי בשיטות התנָיָה קלאסית והתניה אוֹפֶּרַנטית ניתן לשנות מדדים פיזיולוגיים-גופניים הנמצאים תחת בקרת מערכת העצבים ה"עצמאית" (אוטונומית) או מערכת העצבים המרכזית.

במאמר מוסגר נזכיר כי למידה שבה מקושרים גירויים ותגובות היא למידה מותנית – התנָיה. הפיזיולוג הרוסי איוון פטרוביץ' פָּאבלוב (Pavlov) העלה את רעיון ההתניה בעקבות מחקריו בכלבים. בכל פעם שהגיש מזון לכלב דאג שיצלצל פעמון. נוכח המזון הכלב הזיל ריר. לאחר מספר חזרות, בהן צלצל הפעמון בכל פעם שהוגש האוכל, נוצר בכלב קשר בין צלצול הפעמון (הגירוי המתנֶה) להגשת מזון. לאחר שנוצר קשר זה, מפיו של הכלב הופרש ריר כשהפעמון צלצל גם אם לא הוגש מזון. זוהי התניה קלאסית, המכונה גם התניה פאבלובית. בהתנָיה אוֹפֶּרַנטית, לעומתה, נוצר קשר בין התנהגות מסוימת לבין תוצאה (רצויה – "פְּרס", או לא-נעימה – "עונש").

במקרה של ביופידבק, התנהגות רצויה מקנה נקודות או מחמאות, כחיזוק חיובי. בשיטה זאת מחברים חיישן הבוחן את המדד שעליו רוצים להשפיע, למשל – המתח של השריר, הטמפרטורה של קצות האצבעות, או לחץ הדם. החיישן דוגם את המדד והמטופל מקבל מידע על הרמה של אותו מדד, לאמור – הוא מקבל מָשׁוֹב (פידבק). בעקבות אימון מצליח המטופל לשלוט במדד, לשנות אותו, לשפרו בכיוון הרצוי.

נויריפידבק הוא ענף מתחומי הביופידבק – במקרה זה מעוניינים להגיע לבקרה ולשינוי של תהליכים מוחיים. ההנחה בבסיס השיטה טוענת שההתנהגויות, כל ההתנהגויות – הן התקינות והן הלקויות, הן פרי פעילות מוחית, פעילות שחלקה נמדד באמצעות האא"ג. בשנים האחרונות מקובלת ההנחה שבעזרת שיטות של התניה קלאסית ניתן לגרום לשינויים בפעילות של מסלולים עצביים, וכי בעקבות אימון חוזר ניתן לשנות מדדים מוחיים וכך לגרום לשינוי התנהגותי.

קליפת המוח הגדול, הקורטקס, היא מבנה מפותל ביותר, וחלקים גדולים ממנה חבויים בתוך הקיפולים, כך שפעילותם החשמלית לא ניתנת לרישום בעזרת אלקטרודות חיצוניות הצמודות לעור הקרקפת.

לשם טיפול נוירופידבק מצמידים מוליכים עדינים, אֶלקטרודות, לעור הראש, ואת הזרמים החשמליים הזעירים הנקלטים מעבירים דרך מגברים ומסננים אלקטרוניים למכשירי האנליזה. תוצאת האנליזה – המציגה את מאפייני האא"ג שלו – מוצגת בפני המטופל.

על חתולים ומשחקים

באמצע שנות הששים של המאה ה-20, חקר פרופ' בארי סטירמן, חוקר שֵנה ידוע מאוניברסיטת קליפורניה, התניית התנהגות בחתולים. הוא לימד אותם ללחוץ על דוושה כל פעם שרצו לקבל מזון. אחרי שהחתולים למדו לבצע את המשימה, הכניס החוקר גורם נוסף לניסוי: צליל. אם החתול לחץ על הדוושה בזמן שנשמע הצליל, הוא לא זכה במנת המזון הנחשקת. החתול צריך היה להמתין, עד שהצליל ייפסק, ורק אז ללחוץ על הדוושה. אם החתול השכיל "לשלוט בעצמו" או-אז זכה במנת המזון. וכך, כל פעם שהצליל הושמע, היה על החתול להמתין, להימנע מלחיצה על הדוושה ורק כשהצליל נפסק ללחוץ כדי לזכות בפרס. בעת שנשמע הצליל נכנס החתול למצב מיוחד של "עיכוב פעילות". סטירמן חשב שמצב זה, של עיכוב תנועה, חייב להתבטא בפעילות מוחו של החתול. כדי לבדוק השערה זאת החדיר אלקטרודות עדינות למוחו של החתול, לאזור קליפת המוח התנועתית (מוטורית), ואכן התברר שכשהחתול נמצא במצב של דריכות גבוהה, מוכן לציִד אך מעכב את תנועותיו, נוצרים בקליפת המוח התנועתית שלו גלים אופיניים, בתדר שבתחום גלֵי בֵּיתא, אך שהם אופיניים למצב של דריכות עם הקפאת תנועה. מדובר בגלים בתדר של 12 עד 15 הֶרץ. גלים אלה מכונים Sensory Motor Rythm) SMR).

מאוחר יותר גילו ג'ואל לובאר (Lubar) ואנשי צִוותו שניתן לאמן ילדי ADHD – ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ועם תנועתיות-יתר, "לייצר" גלֵי SMR ולדכא גלי טֶתא, וכי שינוי זה בגלי המוח משפר באופן משמעותי את מצבם, תנועתיות-היתר מתמתנת והם מצליחים להתרכז. השיפור הביא גם לשיפור בהתנהגות החברתית של הילדים.

במאמר מוסגר ראוי לציין כי ריטלין ותרופות דומות, הנפוצות בשימוש טיפולי בילדי ADHD, גורמות גם הן להעלאה של פעילות גלים בעלי תדר גבוה. ואכן, גם תרופות אלו משפרות יכולות קוגניטיביות וממתנות תנועתיות יתר.

במהלך פגישת הטיפול בנוירופידבק המטופל יושב בצורה נוחה, כשמולו צג של מחשב המחובר למחשב של המטפל. גלי המוח שלו נקלטים באמצעות אלקטרודות המודבקות לקרקפת. הגלים מוגברים, כאמור, באמצעות מגברים ומסוננים במסננים מיוחדים בכדי להיפטר מתדרים שמקורם ב"רעשי רקע" חשמליים. תוכנה מתאימה מתרגמת את יחסי התדרים השונים לכעֵין משחקי מחשב, באמצעותם מציגים למטופל, בדרך ידידותית ומעניינת, את המטרה אליה עליו לשאוף.

מהלך הטיפול נקבע על סמך ממצאי ה-QEEG. נניח שנמצא, כמו אצל ילדי ADHD, כי יש עודף בולט של גלי טֶתא או אלפא (כלומר, גלים בעלי תדר נמוך) ומיעוט של גלי ביתא (גלים גבוהי תדר), לאמור – נמצא יחס גבוה מדי של גלי טתא לגלי ביתא. התוכנה בוחנת את היחס טתא לביתא, וכל פעם שהיחס יורד מתחת לרמה הרצויה (שנקבעת בכל מקרה ובכל מפגש לגופו), משתנה משהו בתצוגת המחשב שבה צופה המטופל. למשל: מכונית נוסעת על כביש, והמשימה של הנבדק היא לגרום למכונית – בעזרת היחס של גלי מוחו – לנסוע מהר מבלי לסטות מן הכביש (וראו ידיעה במדור עתידנות בגיליון זה). ככל שהמכונית עוברת דרך ארוכה יותך מבלי לסטות מהכביש, המטופל מקבל יותר נקודות. המטופל זוכה, אם כן, ב"פרס" עבור השגת המטרה. המשוב נעשה בצורת צלילים ונקודות שמוצגות על המסך, ושליטה במשחק. באופן זה הנבדק לומד לזהות את פעילות המוח האופטימלית, לומד לייצר אותה בעצמו, ולשפר את הֶשגיו.

ממחקרים בהם עקבו אחר מטופלים, ילדי ADHD שעברו טיפולי נוירופידבק, התברר כי הטיפול מביא לשיפור משמעותי בתסמינים, כמו הפרעות קשב ואימפולסיביות, וכן נתקבלו דיווחים על עליה בהֶשגים לימודיים ובמבחני אינטליגנציה.

שם

תדר (Hz)

איפיונים נורמליים

איפיונים קליניים

דלתא

4-0.5

שינה עמוקה

פגיעות ראש, coma חרדה, הפרעות מֶטַבּוֹליות חמורות

טתא

8-4

במצבי יצירתיות ("אהה!")

מצבים פסיכוטיים, ובמצבים של חוסר שיפוט מציאות תקין, התקפי אפילפסיה, פגיעות ראש, ADD

אלפא

13-8

מצבי רוגע, חוסר מיקוד, חלומות-בהקיץ

ירידה פתולוגית במצבים של דיכאון, במצבי עקה, ADD

SMR

14-12

רגיעה גופנית, עוררות מנטלית

ירידה ב-ADD וב-OCD, במצבי חרדה, במיגרנות.

ביתא-1

15-12

פעילות קוגניטיבית גבוהה

ירידה ב-ADD

ביתא-2

24-16

עוררות, תגובה לאיום

עלייה במצבי חרדה, תחת השפעת סמים, כאבים כרוניים

משוב במקום תרופה

זוכרים את החתולים של בארי סטירמן, האיש שהגדיר את גלי SMR הקשורים בעיכוב תנועה? ובכן, אותו סטירמן עבד עם חיל האוויר האמריקאי, ששקד לפתח דלק מיוחד לחלליות, חומר הנקרא מונו-מתיל-הידראזין. לדלק זה נודעה חשיבות רבה מאד במירוץ על כיבוש החלל בין רוסיה לארה"ב. הבעיה היתה שהדלק הזה הוא חומר רעיל במיוחד, ומי שבא במגע כלשהו עם החומר נתקף מיד בחילות והֶתקפי אפילפסיה קשים. סטירמן קיבל על עצמו לחקור את החומר המסוכן הזה. הוא הזריק מעט מחומר זה לחתולים, לאחר שחיבר להם אלקטרודות לרישום אא"ג. רוב רובם של החתולים פיתחו, בעקבות הזרקת החומר, סימנים דומים לאלה שהופיעו בבני האדם שנחשפו לחומר.

אבל את תשומת ליבו של סטירמן משכו דווקא אותם חתולים בודדים שגילו עמידות בפני החומר, החתולים שלא הופיעו בהם סימני אפילפסיה. למרבה התדהמה, מבדיקה שערך לאחר מעשה הסתבר לו שהחתולים העמידים היו אותם חתולים שבניסוי הקודם – ניסוי שמטרתו היתה, כזכור, שונה לחלוטין – למדו לייצר גלֵי SMR. אכן, אותם חתולים שהיו מאומנים בייצור גלי SMR, גלים בעלי תדר ביתא, הם-הם החתולים שלא נפלו קורבן להתקפי אפילפסיה בעקבות הזרקת מונו-מתיל-הידראזין. מכאן כבר היתה הדרך קצרה לשימוש בהתניה ליצירת גלי SMR כשיטת טיפול בחולי אפילפסיה. וגם כאן היתה דרכו של סטירמן קצרה – הוא לא היה צריך להרחיק לכת בחיפושיו אחר "שפן נסיונות" אנושי: איש המחשבים של צוות המחקר סבל מאפילפסיה והניסוי הראשון נערך עליו.

באמצעות נוירופידבק לומדים כיום חולים לשלוט בהתקפי אפילפסיה, ורבים מהם השתחררו מתלות בתרופות באמצעות טיפול זה.

הטיפול בנוירופידבק מצריך סדרה של בין עשרים לארבעים מפגשים בכדי לראות שינוי משמעותי.

לפעול באמצעות המוח

ונחזור לחולי לוּ-גֶהריג (ALS) חסרי הישע שנילס בירבָּאוּמֶר ועמיתיו מטיבינגן מנסים להעניק להם שביב עזרה, וזאת באמצעות רישום מאפיינים מסוימים של האא"ג לצורך הבעת רצונותיהם.

בירבאומר ועמיתיו מאתרים חולי ALS בשלבים מתקדמים אך לא סופיים של המחלה, בשלב בו החולה מסוגל עדיין להגיב במצמוץ או בדיבור. בשלב זה מלמדים אותו בשיטה של התניה אוֹפֶּרַנטית לייצר גלי מוח מסוימים. בתהליך האימון לומד החולה לייצר גל אא"ג חיובי או גל שלילי שיהיה שונה במספר מיליוניות-וולט מרישום האא"ג הרגיל. לאחר אימון ממושך, בין 200 ל-300 ניסיונות, המטופל לומד לייצר גל חיובי או שלילי כרצונו. המטרה שלו לבחור אותיות בכדי להיות מסוגל לכתוב, וכך להביע את רצונותיו ומחשבותיו. בשלב הבא מציגים לו לוח ובו אותיות. הלוח מחולק לשני חצאים – האותיות, חלקן נמצאות במחצית הלוח התחתונה, וחלקן – במחצית העליונה של הלוח. אם הוא רוצה לבחור אות מהחלק העליון הוא מייצר גל חיובי, ואם מהתחתון – גל שלילי. כשנבחרה קבוצת האותיות מהלוח העליון או התחתון, שוב יש חלוקה לשניים ושוב בחירה באותו אופן, וכך בסופו של דבר נבחרת האות הרצויה, ומתחיל תהליך של בחירת האות השניה, וכך הלאה. קצב הכתיבה נמוך, כמובן – לערך 2 סימנים בדקה, אך בסופו של דבר יש לחולה אמצעי להביע את רצונותיו ומחשבותיו כששריריו כבר אינם נשמעים למוחו הצלול.

לקריאה נוספת:

Jim Robbins (2000) A Symphony in the Brain. The evolution of the brain wave biofeedback. Atlantic Monthly Press. NY

ביבליוגרפיה:
כותר: המוח יכול - נוירופידבק כטיפול
מחברת: ברנע, ענת (ד"ר)
תאריך: יולי-אוגוסט 2001 , גליון 46
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. ד"ר ענת ברנע משתתפת בחקר תהליכים מוחיים תקינים ופתולוגיים באמצעות רישומי EEG, ומנהלת מכון ביו-קשב לנוירופידבק.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית