הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > רבייה והתפתחות
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
הסקס מתחיל ומסתיים במוח!
על מנגנוני הבקרה המפקחים על איברי המין ועל תרופות חדשות שיסייעו לתיפקוד המיני.



המין הגברי מוח ודם : על ארבעה דברים העולם עומד*
מחבר: צבי עצמון


על קשיים בזקפה שומעים יותר ויותר, הן בעקבות הארכת תוחלת החיים והן עקב הגדלת הפתיחות לנושאים שבעבר היו בבחינת "טאבו". ויאגרה מסייעת לתפקודם המיני של גברים רבים, אך כיום בוחנים החוקרים תרופות חדשות, בעיקר כאלו הפועלות במוח

הגוף, על כל מורכבותו המופלאה, אינו אלא אמצעי יעיל של הגֶנים לשכפל את עצמם ולשגר עותקים אל העתיד – כך אוהבים להתנסח רבים מבין "הביולוגים החדשים", נוסח ריצ'רד דוקינס, מחבֵּר "הגן האנוכיי" (ראו: "מכונות גנים בפעולה" בגיליון זה). מה שנכון לגבי הגוף כולו, נכון שבעתיים ביחס למערכות הרבייה, מערכות המין1 – הנקבית והזכרית, על תוצריהן (תאי המין: ביציות וזרעונים) ולמערכות המבקרות את פעילותן. ואכן פעמים רבות מנסים להסביר שינוי ניכר ומקיף בהתנהגות של מתבגרים, למשל, בנימה של קבלת-דין "טוב, אלה ההורמונים". פעמים רבות תולים בהורמוני הרבייה (בדרך-כלל מדובר בהורמוני המין הזכריים – האַנדרוֹגֶנים, ובמיוחד הידוע שבהם, הטֶסטוֹסטֶרוֹן) מעשים שלא יעשו, כגון הטרדה מינית. וזאת, בין אם כהטחת אשמה כוללנית על כל "גזע הגברים" כמוּעדים לפשע, ובין אם כקריצת עין סח'בקית שפירושה בקשה להעלים-עין מהתנהגות נבזית ונפשעת.

אבל לא בכך נעסוק כאן, אלא במנגנוני הבקרה המפקחים על איברי המין עצמם, ונתמקד בבקרה העצבית דווקא.

הפריה – החוץ והפְנים

מהותה של הרבייה המינית (=זְוִיגית1) בעולם החי אינה בהכרח אור נרות, שקיעת שמש או סממנים רומנטיים אחרים, ואפילו לא מעשה ההזדווגות. לא-כי, מהותה של רבייה מינית היא יצירת צאצאים שהרכב הדנ"א שלהם שונה מהדנ"א של כל אחד מן ההורים. הדבר נעשה כרגיל בדרך של מיזוג (התלכדות) שני תאי-מין בתהליך המכונֶה הפרָיָה. כרגיל מבחינים בין תאי-מין זכריים (בבעלי-חיים הם מכונים זרעונים, או: תאי-זרע) – קטנים, מרובים וזריזים, לבין תאי-מין נקביים (ביציות) – תאי המין הגדולים-יחסית (לעתים ממש ענקיים, כמו החלמון של ביצת התרנגולת או היען), המועטים (יחסית!) והאיטיים או נייחים כליל. תוצר ההתלכדות מכונה ביצית-מופרית (ביצית-מופרית, ולא "זרעון מופרֶה", מפני שהביצית גדולה והזרעון חודר לתוכה!), והוא כולל צירוף חדש של דנ"א, עם מרכיבים שמקורם בביצית ומרכיבים שמקורם בזרעון.

תהליך מהותי זה לרבייה המינית, ההפריה, נעשה בבעלי-חיים מימיים רבים (מיני דגים, צפרדעים) מחוץ לגוף האֵם-הנקבה, במים – מֵי-הים או מי-השלולית; זוהי הפריה חיצונית. הפריה חיצונית תיתכן ללא כל מגע גופני בין הזכר לנקבה – זו מפרישה את הביצים למים, והזכר עובר ומפריש עליהם את הזרע שלו. ואולם בבעלי-חיים יבשתיים, באדם, וכן בחלק מבעלי-החיים המימיים – דגים מסוימים, זוחלים מימיים, וכל היונקים המימיים – מפגש הביציות עם הזרעונים נעשה במקום מוגן ובטוח הרבה יותר – בתוך גוף האם-הנקבה; זוהי הפריה פנימית. במקרים רבים, זמן קצר לאחר ההפריה הפנימית מוטלת הביצית המופרית (למעשה – עובָּר בתחילת התפתחותו) כביצה עטופה – כך המצב בחרקים, למשל, ברוב הזוחלים ובכל העופות. ויש בעלי-חיים בהם העובָּר ממשיך להתפתח בגוף האם, תוך שהוא זוכה להגנה ולהספקה של לפחות חלק מצרכיו (למשל – חמצן) מגוף האם, עד שהוא מגיח מגופה כיצור צעיר, לא כביצה. גיחה זו מכונה השרצה (במינים מסוימים של דגים וזוחלים), ואילו ביונקים – שבהם העובָּר קשור קשר הדוק לרחם האֵם באמצעות השליה – המלטה (ובאדם: לֵדה).

אך נחזור לתהליך ההפריה הפנימית. הפריה כזו נעשית ברוב המקרים בדרך של היצמדות שני בני הזוג והחדרה אקטיבית של הזרע מן הזכר לגוף הנקבה. אמנם, יש בעלי-חיים שזכריהם מפרישים כלפי חוץ כעין תיק זרע, תיק שהנקבה עצמה טורחת לאסוף ולהחדיר לגופה, אך לגבי רוב מיני בעלי-חיים שלהם הפריה פנימית, הזכר הוא האקטיבי בהחדרת הזרע לגוף הנקבה. יש בעלי חיים שזכריהם משתמשים לשם כך באיברים שאינם ייחודיים – תמנונים, למשל, עושים זאת באמצעות זרועותיהם, אך רוב בעלי החיים מצוידים באיבר שהתמחותו בכך, כעין צינור דרכו עובר הזרע (שכולל זרעונים השרויים בתוך נוזל מיוחד) מגוף הזכר לגוף הנקבה. צינור העברה זה צריך שיהיה קשיח בעת ההזדווגות, וזאת כדי שיוכל לחדור לגוף הנקבה. ואולם שלא בעת הזדווגות הוא יכול להיות רפוי. לקראת ההזדווגות צריך, אם כן, איבר ההזדווגות של הזכר להתקשח, תופעה המכונה זִקְפָה. איבר הזכר, העובֵר זִקפה לקראת ההזדווגות ובמהלכה, מכונה בשמות שונים ומגוונים, כולל "איבר הזכרות", "איבר המין הזכרי", "אמה", שופכה, פין ועוד. על שום תפקודו הביולוגי ראוי לכנותו "איבר ההזדווגות הזכרי", בעוד שאיבר ההזדווגות הנשי, שבו מופרש זרעו של הזכר, הוא הנרתיק (לֵדָן, וָגינה). ואולם על-שום תופעת הזקפה האופיינית לו הוצע כבר בגליליאו בעבר לכנותו "זַקְפִין". בתהליך הזקפה אורכו ועוביו של הזקפין גדלים, והוא נעשה קשיח; זאת בדרך של הצטברות דם בתוך רקמות ספוגיות מיוחדות.

אנטומיה של יחסים

תאי המין הזכריים, הזרעונים, נוצרים באשכים. אלה מופיעים בשלב מוקדם של התפתחות העובר, בתוך גוף העובָּר. ברוב היונקים נודדים האשכים מחלל הגוף הפנימי לקפל עור חיצוני, המכונה שַׂק-האשכים. מעֲבר זה נעשה ביונקים רבים פעם אחת בחיים (לפני הלידה באדם, לאחר הלידה בפרימטים רבים אחרים), אך יש יונקים שאשכיהם עוברים מחלל הגוף לשק האשכים לקראת עונת הרבייה, ובסיומה חוזרים לחלל הגוף, המוגן יותר (והחם יותר).

הזרעונים שנוצרו מצטברים ומבשילים במבנים המשמשים לאחסונם ולהבשלתם, מבנים המכונים יותרות-האשך; לכל אשך צמודה בתוך שק-האשכים יותרת-אשך. אברי מין זכריים פנימיים – ביניהם צינורות מובילי הזרע, שלפוחיות נחל הזרע, בלוטת הערמונית ובלוטות קוּפֶר, מפרישים בעת ההזדווגות רכיבים נוזליים, המהווים יחד את "נוזל-הזרע". כאמור, הזרעונים יחד עם נוזל-הזרע מהווים את הזרע, המופרש בשיאה של ההזדווגות (פליטת הזרע, מֵרוּק) מקצה הזקפין. בעת הפליטה מופרשים 5-2 מיליליטרים זרע; הזרעונים מהווים 5%-1% מנפח הזרע, כשאת עיקר הנפח תופס הנוזל. צינור יחיד מנקז את הזרעונים ואת הנוזל – זהו צינור השופכן, דרכו מוּצא גם השתן משלפוחית השתן החוצה. השופכן, תחילתו כצינור פנימי, עובֵר בהמשכו דרך הזקפין, ומסתיים בקצהו. הזקפין עצמו כולל, בנוסף לצינור השופכן העובר לאורכו, רקמה ספוגית מיוחדת המקיפה את השופכן ומכונה "הגוף הספוגי", ושתי רקמות ספוגיות צדדיות המכונות "הגופים המחילתיים". הגופים המחילתיים יוצרים – בעקבות הצטברות דם בתוכם – את עיקר הזקפה, בעוד שהגוף הספוגי, חשיבותו העיקרית כריפוד המונע חסימת השופכן בעת הזקפה. הגוף הספוגי מגיע לקצה הזקפין ומתרחב בו, ויוצר את החלק הסופי, הבולט, של הזקפין, המכונֶה "עטרה". אזור זה עשיר במיוחד בתאי חוש למגע, והוא עטוף בקפל עור המכונה עורלה, שמוסר בניתוח ברית-המילה, או גם מסיבות היגייניות, על פי אסכולות מסוימות. צורת העטרה, הבולטת כעֵין בוכנה, מעוררת תשומת לב בקרב אסכולת "מלחמות הזרעונים"; הם מייחסים לעטרה תפקיד בסילוק מכאני של זרעונים שהופרשו לנרתיק על-ידי זכרים אחרים, מִתְחרים.

זקפה וזקיפות קומה

בזקפיניהם של רבים ממיני היונקים שוכנת עצם מיוחדת, המכונה "עצם הזקפין" (os penis) או: באקולום (baculum; מלטינית – מקל-הליכה, או קנה). זוהי עצם שאינה קשורה לעצמות השלד האחרות, והיא יוצרת מעֵין-זקפה חלקית מתמדת. עצם-זקפין קיימת בקיפודים, בעטלפים, במכרסמים, בטורפים וברוב מיני הפרימטים, אך לא באדם. זִקפה-חלקית מתמדת מקילה אולי על התפקוד המיני, אך ודאי שהיא מהווה מטרד ברור ואף מסכנת ממש את הזקפין; ואם נכון הדבר לגבי הולכי-על-ארבע, שבהם הזקפין מוגן יחסית, קל וחומר לגבי הולכי-על-שתיים. להסתובב בסוואנה זקוף על שתיים עם איבר זקור הבולט קדימה – זה בהחלט עניין ביש, מטריד ומסוכן. אם הנחתנו זו יש בה ממש, הרי שעצם-הזקפין צריכה הייתה להיעלם באבולוציה של שושלת האדם עם הופעת האדם-הזקוף (Homo erectus). האמנם, האדם הזקוף הוא שאיבד את "מקל ההליכה" שלו, הבאקולום?

מלבד העצם, איברי המין הזכריים של סדרת הפרימטים מתאפיינים בזקפין "מטוטלתי" ובאשכים שוכני-שַׂק: בניגוד ליונקים אחרים, הזקפין של הפרימטים אינו מחובר לקיר הגוף, אלא תלוי בחופשיות, כמטוטלת; והאשכים – אלה כאמור שוכנים ברוב רובם של הפרימטים דרך קבע בשק-האשכים.

החביונה (דגדגן, clitoris) הוא האיבר הנקבי המקביל, מבחינת ההתפתחות העוברית, לזקפין הזכרי. כרגיל, החביונה (והשם מעיד על כך) זעירה לעומת הזקפין הזכרי, אם כי לנקבות של מיני יונקים מסוימים חביונה בולטת; כך למשל המצב בנקבת הצבוע. החביונה כוללת בתוכה רִקמה ספוגית, שבעֵת ריגוש מיני תופחת הודות להצטברות דם – תופעה מקבילה לזקפה הזכרית. ואף זאת: במיני יונקים מסוימים החביונה מכילה עצם או סחוס.

זקפה לא-סימפטית

וזה דבר הזִקפה: השרירים החלקים, הבלתי-רצוניים, השוכנים בדפנות העורקים המובילים דם אל הזקפין נעשים רפויים, בתגובה לתשדורות המגיעות מהזרוע הפָּרָסימפָּטית של מערכת העצבים האוטונומית2. כרגיל, הזרוע הפרסימפטית מופעלת במצבי רגיעה, ואחראית על פעולות תחזוקה ובניה שגרתיות של הגוף, כגון – תנועת המעיים. במקרה של הזִקפה מדובר בתשדורות שיוצאות ממוח השִׁדרה, מאזור המותניים התחתונים. כתוצאה מכך גדל הקוטר הפנימי של העורקים, כך שיותר דם מגיע אל הזקפין. שפע הדם שמגיע לזקפין מצטבר ברקמות הספוגיות, והצטברות זו לוחצת על הוורידים המנקזים את הדם מהזקפין. כתוצאה מכך קטֵן קוטר הוורידים המנקזים, מה שמגביר את הצטברות הדם ברקמות הספוגיות, ובמיוחד בגופים המחילתיים. למעשה נוצרת כעין חסימת ורידים. תהליך הזקפה הוא, אם כן, תהליך המגביר את עצמו (משוב חיובי): הצטברות דם גורמת לחסימת הוורידים המנקזים וכך להצטברות דם נוספת. כתוצאה מהצטברות הדם ברקמות הספוגיות גדלים אורכו ועוביו של הזקפין, ולחץ הדם ברקמות הספוגיות כנגד דפנות הזקפין גורם להתקשחות האיבר (בדומה לגבעול עשבוני רך, שכשהוא רווי במים הוא זקוף הודות ללחץ התאים על הדפנות, ואילו כשהצמח מאבד מים הגבעול כמוש, מדולדל ורפוי). זקפה, לאחר שהחלה, מתחזקת הודות להפעלה של שרירים "רצוניים" שבאזור החיץ שבין פי-הטבעת לבין אברי-המין. במצב זקפה יכול הזקפין לחדור לאיבר ההזדווגות הנשי, הנרתיק, לצורך פליטת הזרע. ניתן לומר, אם כן, כי במידה רבה העולם – או לפחות חלק ניכר מעולם החי – עומד על הזקפה...

אם חסימת הוורידים במהלך הזקפה ממושכת מדי יש סכנה של נמק – הרס של הרקמות כתוצאה ממחסור בחמצן עקב אי-הספקת דם טרי. אכן, זקפה ממושכת מדי (המכונה פְריאַפִיזְם, שעלולה להתרחש במחלות מסוימות או בעקבות שימוש בתרופות מסוימות), מעל ארבע שעות, היא מצב חירום הדורש טיפול מיידי.

למערכת הסימפטית (שכרגיל מופעלת במצבי חרום, מצבי "לחימה או בריחה") חשיבות רבה במהלך המגע המיני, אלא שהיא נכנסת לפעולה רק בשלב מאוחר יותר – היא זו הגורמת להתכווצות של שרירים חלקים, בלתי רצוניים, הסוחטים, בשלב הראשון, את יותרות-האשך וצינורות מובילי הזרע, ולאחר מכן את השרירים המקיפים את הגוף הספוגי, וכך נסחט השופכן ומתרחשת פליטת הזרע. הפעלת המערכת הסימפטית גורמת גם לכיווץ השריר החלק החוסם את פתח שלפוחית השתן – כך נמנעת הפרשת שתן יחד עם הזרע, וכן גם נמנעת כניסה של זרע לשלפוחית השתן.

לפי תיאור זה, דווקא אותו מצב הנחשב כסמל הגבריות – הפאלוס הזקוף, שהוא מושא להערצה והאדרה בעולם העתיק ובאסכולות מסוימות של הפסיכולוגיה המודרנית, מחד גיסא, ומאידך גיסא לעוינות והשמצה מצד אסכולות פמיניסטיות מסוימות – דווקא הזקפה נובעת מן המערכת הפרסימפטית, שהיא המערכת המרגיעה בדרך-כלל! זה אמנם קצת מוזר, שהרי הרבו לתאר את הפאלוס כחרב, ואת החדרתו ככיבוש, מה שלא בדיוק נקשר בתודעה עם רגיעה. למען האמת, עניין זה אכן מתמיה, והדבר נכון אולי במיוחד כשמדובר באותו מעשה ברברי מחליא, מעורר שאט-נפש וסלידה עמוקה – אונס. שהרי עד כמה שניתן לשער – וכך גם מקובל בקרימינולוגיה ופמיניזם – אונס הוא קודם כל מעשה של תוקפנות בוטה. ואם כך, בנוסף לתיעוב הקשה מבחינה אנושית ומוסרית מעורר מעשה מבחיל זה גם שאלה פיסיולוגית בסיסית: כיצד מופיעה זקפה, הדורשת פעולת המערכת הפָרָסימפטית "המרגיעה", בעת ביצוע של אלימות קיצונית ברוטלית? למען האמת, לא מצאתי לכך תשובה מניחה את הדעת. יתר על כן, מתברר כי הפעלת המערכת הסימפטית עקב חשיפה לתנאי עקה (stress), למשל, או לקוֹר, אכן יכולה לגרום לכיווץ ודלדול הזקפין, ולמניעת זקפה. אמת, מדובר בצירוף השפעות הנראה פרדוכסלי: עם הופעת ריגוש מיני מתרחשת הן בגבר והן באשה הצטברות דם באברי המין, וזאת כאמור בהשפעת המערכת הפרסימפטית; ואולם במקביל מואץ קצב הלב ועולה לחץ הדם – ואלו הן דווקא תופעות סימפטיות מובהקות!

המערכת הפרסימפטית, המרגיעה בדרך-כלל, גם אחראית על הפרשת נוזלי סיכה בעת ריגוש מיני; אלה מרובים יותר אצל האישה ומקילים על החדירה לנרתיק.

המונה ליזה ואנליזה הֶמודינמית

 בנקודת החיבור שבין העולם העתיק למחקר המודרני ניצב הגאון איש הרנסנס לאונרדו דה-וינצ'י. המדען, הממציא והצייר (דיוקן המונה ליזה הוא מהציורים היותר ידועים בתולדות האמנות) החליט לפצח את סודו של הזקפין. לשם כך ביתר גופות של גברים שהוצאו להורג בתליה, ובחן היטב את איבריהם השונים (העניין הרב שהיה ללאונרדו באנטומיה מקורו, בין השאר, בסיבות אמנותיות – הוא ביקש לדייק בציורי איבריהם של בני האדם). כך הגיע למסקנה הנכונה כי הזקפה היא תופעה הֶמוֹדינָמית (של זרימת דם), ונובעת מהצטברות דם בזקפין.

לאונרדו הוסיף וטען כי לזקפין רצון עצמאי משלו "אין הוא נשמע לקול אדונו; האדון מנסה לשווא להשליט בזקפין את רצונו, אך הלה מחליט כרצונו מתי תהיה זקפה ומתי יהיה רפוי. ובכלל, זקפה יכולה להתרחש גם כשהאדון ישן שינה עמוקה". אכן, זקפת השינה היא אחת מ"גחמות" הזקפין. היא מתרחשת באותם שלבים במהלך השינה המצטיינים בתנועות עיניים מהירות (REM), שהם שלבי החלימה. בניגוד לאינטואיציה מתבקשת, הופעת הזקפה במהלך שנת החלום אינה קשורה לתוכן החלום; זקפה מתרחשת גם בעת חלומות תמימים ונייטרליים לחלוטין מבחינה ארוטית. מה, אם כן, מקורה של זקפת החלום? במהלך שנת-החלום יש מידה מסוימת של שיתוק תאי העצב החולשים על פעולת שרירי השלד (דבר שחשוב במניעת תנועות מסוכנות כתגובה לחוויות החולם), וכן שיתוק של תאי עצב סימפטיים השוכנים ב"אתר הכחול" (Locus ceruleus) שבאזור הגשר שבגזע המוח. לפי אחת התיאוריות, כשאתר סימפטי זה משותק בעת חלימה, האיזון הקיים בין ההשפעות הסימפטיות (המוֹנעות זקפה) להשפעות הפרסימפטיות (מעוררות הזקפה) מופר, וההשפעה הפרסימפטית מתגברת, וכך מוגברת זרימת הדם לזקפין וחלה זקפה. יש המייחסים לזקפת חלום "לא ארוטית" זו חשיבות ב"תחזוקת" הזקפין – טוענים כי הגברת זרימת הדם וזקפת החלום חשובות בשיפור הספקת הדם לזקפין. ובכלל "הדבר הבריא ביותר עבור זקפה הוא… עוד זקפה" (כאמור, כל עוד לא מדובר בזקפה ממושכת מדי, שעלולה לגרום נמק של רקמות הזקפין). מעניין כי תופעה מקבילה מתקיימת גם בנשים: כרגיל 5-4 פעמים במהלך שנת לילה רגילה, כמספר אירועי שנת-REM, מתרחשת באשה תפיחה של החביונה, של הנרתיק ושל שפיות הערווה, וזאת עקב הצטברות דם.

בגברים שסובלים מבעיות זקפה (אין-אונות, אימפוטנציה), המומחים נוהגים לבדוק את תפקודם במהלך השינה. אם לא מופיעה זקפה במהלך השינה מוגדרת הבעיה כ"אורגנית" – כזו הנגרמת עקב בעיות בכלי-הדם המובילים לזקפין, בעיות במחזור הדם הכללי, או בעיות נוירולוגיות בחלק התחתון של השדרה ועצבי הקרבַים. לעומת זאת, גברים שבמהלך שנתם מופיעה זקפה, שאינה מתרחשת בהם בעת עירות, אותם נוהגים לאבחן כסובלים מבעיות פסיכולוגיות, כגון חשש ממגע מיני או מתוצאותיו. "לאט לכם", כך כותב (בעיבוד קל) בנג'מין סאקס (Sachs) במאמר סקירה שפִרסם, "המצב מורכב הרבה יותר. מתברר שאזורים רבים מאד במוחות הגולגולת משפיעים על מנגנוני הריגוש המיני והזקפה, ובין אזורים אלה יש השפעות הדדיות סבוכות ורב-כיווניות. מכאן שבמהלך השינה יכולות להתבטל השפעות עצביות מסוימות, והדבר יכול להשפיע על הזקפה, וכל זאת מבלי להשתמש במושגים 'פסיכולוגיים' שאינם נובעים מפעילות המערכת העצבית-מוחית".

היום, כחמש מאות שנה לאחר לאונרדו, אנו יודעים כי לזקפין אין חיים ורצון הטבועים בו פנימה. ובכל זאת, בעיקר בנסיבות מסוימות, לזקפין יחד עם חלקים של מערכת העצבים העצמאית השוכנים בחלק התחתון של השִׁדרה יש אכן במידה רבה "רצון משלהם" כשמדובר בזקפה, ובמידה מסוימת גם בפליטת הזרע.

פציעה, שיתוק וזקפה

בעקבות בדיקות רבות שערך בלוחמי מלחמת העולם השניה שסבלו מפגיעות קשות במוח השדרה, פרסם הרופא הרברט טלבוט (Talbot) מחקר שנחשב ציון-דרך בפענוח הבקרה על תהליך הזקפה. התברר לו כי בכשני-שליש מבין משותקי הרגליים (פָּרָפְּלֶגיים) כתוצאה מנזק קשה לשדרה יכולה להתרחש זקפה, וזאת בנפגעים שלא יכלו אפילו לשלוט בפעולות גוף בסיסיות ביותר. מבדיקות אלו, כמו גם מניסויים שנערכו בבעלי-חיים, התברר כי בחלקו התחתון של מוח השדרה, באזור העָצֶה, שוכנים תאי עצב המהווים מעגל-עצבי שיָכול להפעיל זקפה רפלקסיבית לחלוטין. מעגל הרפלקס מופעל על-ידי גירוי מכאני, גירוי של תאי חוש למגע שבזקפין, שכאמור מרובים במיוחד בעטרה. המשך הרפלקס בתשדורות עצביות המועברות לשִׁדרה דרך סיבוֹנים (אקסונים) הכלולים בעצב הבֹּשֶת, תשדורות המגיעות ומפעילות תאי עצב פרסימפטיים באזור העצה. התאים הפרסימפטיים המופעלים שולחים תשדורות לאורך הסיבונים שלהם, המסתיימים בצמידות לשרירים החלקים שבדפנות עורקי הזקפין. כשמגיעות התשדורות לקצות הסיבונים מופרשים שליחים-עצביים (טרנסמיטֶרים) הגורמים להרפיית שרירי העורקים ולהגברת כמות הדם הזורמת בהם – לזקפה. שניים מבין השליחים העצביים החשובים בתהליך הזקפה הם אָצֶטיל-כוֹלין וחנקן חד-חמצני (NO).

בשנים האחרונות גדל הידע אודות התהליכים – העצביים, המולקולריים ואלה הקשורים לכלי הדם וזרימת הדם – המשפיעים על הזקפה. אחד הביטויים לכך הוא סדרת מחקרים חדשים, וכן מאמרי סקירה שפורסמו בחודשים האחרונים, ביניהם שלוש סקירות עוקבות שפורסמו השנה בכתב העת המדעי "סקירות במדעי העצב והתנהגות", הראשונה של פרנסיס ג'וליאנו ואוליביה רמפין (Rampin Giuliano &), השניה של קֶווין מק-קנה (McKenna), והשלישית – שכבר ציטטנו ממנה – מאת בנג'מין סאקס. ובנוסף, בירחון למדע-פופולרי סיינטיפיק אמריקן (אוגוסט 2000) פרסמו אירווין גולדסטיין (Goldstein) ועמיתיו מאמר שכותרתו "מעגלי המין בגבר" (ראו "לקריאה נוספת").

גולדסטיין ועמיתיו מציינים כי אחדים ממשותקי הרגליים שבדק טלבוט לא רק שהיתה יכולה להתרחש בהם זקפה, אלא שהם אף חוו אורגזמה. עניין זה דורש הבהרה, שהרי גם אם זקפה כשלעצמה יכולה להיות תגובת רפלקס שדרתי טהור, אורגזמה – אותה תחושת שיא סיפוק ורוגע עילאי, ודאי שאיננה שִׁדרתית אלא נובעת מפעילות של מוחות הגולגולת. לפיכך במקרים אלה חייבים, לדעתי, להניח כי הפגיעה במוח השדרה היתה – למרבה מזלם של הנפגעים – לא שלמה, כך שלפחות תשדורות מסוימות יכולות היו לעשות דרכן מאזור העָצֶה והמותניים דרך האזור הפגוע ולהגיע אל מוחות הגולגולת.

כבר לפני למעלה משלושים שנה מצא סאקס כי קטיעה של מוח השדרה מגבירה עד פי עשר את מספר הזקפות שמתעוררות בזכרים של חולדות, ומקטינה לערך פי עשרים את הזמן הנדרש כדי להגיע לזקפה. ואכן, כרגיל ההשפעה "הגבוהה" (=המוחית) העיקרית על מנגנון הזקפה הבסיסי, השדרתי, היא השפעה מעכבת (אינהיביטורית). מק-קנה בסקירתו מציין כי, אמנם, לרבים מפגועי השדרה יכולה להיות זקפה (ואולי אף ניתן לעוררה בקלות יחסית, שהרי התשדורות המוחיות כרגיל מעכבות זקפה), ואפילו יכולה להתרחש פליטת זרע, אלא שהזקפה פעמים רבות קצרה מדי, ופליטה מתרחשת פעמים רבות רק בעקבות גירוי חזק באופן קיצוני. מק-קנה ולֶזלי מרסון (Marson) מצאו כי הרס של קבוצת תאי העצב המכונה PGN (הגרעין שלצד תאי-הענק) במוח המוארך של חולדה-זכר גרם לסילוק של עיכוב, ובעקבות זאת להגדלת תדירות הזקפות והגברת עוצמתן. התברר כי רוב סיבונֵי העצב היוצאים מגרעין זה מסתיימים באזורי בקרת הזקפה שבמוח השדרה, וכי מקצות סיבוֹנים אלה מופרש השליח העצבי סֶרוֹטוֹנין. מִמצא זה צריך להילקח בחשבון על ידי משתמשי הפרוזק (פְלוּאוֹקסֶטין) – תרופה נפוצה ביותר לטיפול בדיכאון ובאי-שקט, שהרי הפרוזק מונע שאיבה חוזרת של סרוטונין לקצות העצבים המפרישים, וכך מגדיל את כמות הסרוטונין הפועל בצמתים העצביים (סינפסות). ואמנם, מהניסיון הרב שהצטבר משימוש בפרוזק ובחומרים מונעי שאיבת סרוטונין אחרים, כגון פַקסיל, מצטיירת תופעת לוואי של פגיעה בתפקוד המיני, ואגב – לא רק בגברים אלא גם בנשים.

ואולם ההשפעה המעכבת של פרוזק עשויה דווקא להועיל במקרים של "שפיכה מוקדמת" (פליטה טרם זמנה), ואולי אף במקרים של דחפים מיניים מוגזמים ובלתי נשלטים. האם שימוש בפרוזק או בחומרים דומים יוכל לפתור בעיות בפניהן עומדים אנשים כאלה, וגם להגן על החברה מפני עברות מין?

לפום צערא – ויאגרה?**

אבל כשמדובר בבעיות בתפקוד המיני, התרופה הראשונה שעולה על הדעת איננה פרוזק ותרופות אחרות המשפיעות על השליח-העצבי סֶרוטונין, אלא כמובן הוויאגרה (viagra, sildenafil ), הקשורה לשליח-העצבי חנקן חד-חמצני,NO. החנקן החד-חמצני הוא אחד השליחים העצביים (טרנסמיטרים) המופרשים מקצות סיבונֵי העצב הפרסימפטיים הגורמים להרפיית השרירים בדפנות העורקים שבזקפין (וראו מאמרו המקיף של מנחם חנני "למה NO?", גליליאו 30). NO מפעיל בתאי השרירים החלקים אנזים מיוחד המייצר שליח תוך-תאי הפועל בתאי השריר וגורם להם הרפיה, וכתוצאה מכך גדל הקוטר של עורקי הזקפין ומתרחשת זקפה. על השליח התוך תאי פועל במהירות אנזים מפרֵק. הוויאגרה מעכבת פעולת אנזים מפרק זה, וכך מגבירה את הרפיית שרירי העורקים שבזקפין, ומגבירה זקפה, בבחינת ובא לציון (ולברוך, ולכל שאר החבר'ה) גואל...

אחת התרופות הנושאות הבטחה לעתיד היא אַפּוֹמוֹרפין. בניגוד לוויאגרה הפועלת מקומית על שרירי הזקפין, פעולת האפומורפין מכוונת למוח. אפומורפין מחקה את פעולת השליח-העצבי דוֹפָמין, והרעיון הוא שיפעל בשני מרכזים מוחיים, שניהם בהיפותלמוס, אותו חלק קטן-יחסית של המוח אך רב-השפעה על ריגושים ועל התנהגויות הקשורות באכילה, שתייה, תוקפנות ורביה. מדובר בשני מרכזים בהיפותלמוס המעוררים לפעולה את מרכזי הזקפה שבמוח השדרה – הגרעין הצד-חדרי (פָּרָוֶנְטְריקוּלָרי) והאזור הקדם-אופטי האמצעי (MPOA). ממחקרים קליניים לגבי שימוש באפומורפין כטיפול בבעיות זקפה, מחקרים בהם נבדקו עד כה כ-3000 גברים, נתקבלו תוצאות מאד מעודדות, ומקווים כי בעתיד הקרוב יאשר המנהל האמריקאי למזון ולתרופות (FDA) שימוש בחומר זה כתרופה לאין-אונות.

פרנסיס ג'וליאנו ועמיתיו למחקר גילו לאחרונה כי גירוי חשמלי או כימי של האזור הקדם-אופטי האמצעי מעורר זקפה בזכרי חולדות, ויש חוקרים הטוענים כי אזור זה אף אחראי לזיהוי של בת (ובן?) זוג לרביה. ואילו הגרעין הצד-חדרי – מתברר כי בעת ריגוש מיני תאי העצב השוכנים בו מפרישים אוֹקסיטוֹצין. אוקסיטוצין הוא הורמון המשתתף בתהליך הלידה (כתרופת זירוז הוא מכונה: פִּיטוֹצין) ובהתזת החלב מן הפטמה לפיו של היונק בעת ההנקה. לאוקסיטוצין יש גם תפקיד מרכזי ביצירת קשר אֵם-תינוק (הוא מכונה לעתים "הורמון אהבת האם"; ראו: "על עכברים, גברים וחיי נישואים", גליליאו 5) ובהתנהגויות משפחתיות אחרות ביונקים. אלא שאוקסיטוצין אינו רק הורמון הנשלח באמצעות זרם הדם, כי אם גם שליח-עצבי חשוב המופרש בצמתים עצביים (סינפסות) במערכת העצבים המרכזית; האוקסיטוצין הוא, אם כן, נוירוהורמון. טוענים כי הוא מופרש בכמויות גדולות בעת הִתאהבות, ומשרה תחושה עילאית. מכל מקום, לענייננו כאן הוכח כי אוקסיטוצין המופרש מקצות סיבוני העצב של תאי הגרעין הצד-חדרי מעורר זקפה. האם שימוש מתאים באוקסיטוצין, או בתרופות המגבירות את פעילותו, יוכל לסייע בעתיד בטיפול באין-אונות?

חומרים רבים אחרים משפיעים על הזקפה, וביניהם החלבון הקצרצר VIP והפְּרוֹסְטַגְלַנְדין PGE1 (אַלפְרוֹסְטַדיל). VIP מופרש יחד עם השליח העצבי אצטיל-כולין מקצות הסיבים הפרסימפטיים המשרים זקפה. PGE1, ככל הפרוסטגלנדינים, הוא הורמון רקמתי, הפועל בסביבה בה הוא מופרש. החדרתו לשופכן גורמת להרפיית שרירי העורקים ומסייעת בהשגת זקפה.

תדירות ההופעה של בעיות זקפה גדלה עם עליית הגיל הממוצע באוכלוסייה. בעיות רפואיות שונות האופייניות לגילים מתקדמים עלולות לפגום בתפקוד המיני בגבר: סוכרת הפוגעת הן בכלי-דם והן בעצבים, מחלות העצבים פרקינסון וטרשת נפוצה – כל אלו ואחרות עלולות לפגוע בזקפה. ניתוח לסילוק סרטן מן הערמונית, גם הוא עלול לגרום אין-אונות עקב פגיעה בכלי הדם או בעצבים המוליכים לזקפין. ממחקר שנערך לפני מספר שנים בבוסטון התברר כי 40% מן הגברים בגילאי 40 סובלים במידה זו או אחרת מזקפה לא מספקת, ואילו 70% מקרב בני השבעים סובלים מכך (ועכשיו אני שואל אתכם: האם יש גבר שרוצה להגיע לגיל 100??).

לאחרונה החלו בגישושים ראשוניים בחיות ניסוי ליישום הנדסה גנטית – השתלת גנים – כטיפול עתידי אפשרי בבעיות זקפה.

המוח המיני

מעֵבר למרכזים האוטונומיים (הפרסימפטי והסימפטי) בחלק התחתון של השדרה, ולמרכזי בקרת הזקפה במוח המוארך ובהיפותלמוס, אזורי מוח רבים נוספים משפיעים על התפקודים המיניים בכלל, ועל הזקפה בפרט, ובכללם אזורים שונים של קליפת המוח הגדול (הקורטקס). והדבר צפוי מלכתחילה, שהרי גירויים שונים, למשל ויזואליים, המגיעים לקליפת המוח ועוברים בה עיבוד מעוררים ריגוש מיני וזקפה, וכך גם חוויות העולות בזיכרון, וכן מחשבות ודמיונות ארוטיים. סֶרג' סטולרו (Stoleru) הציג בפני נבדקים גברים סרטים, תוך שהוא בודק את פעילות המוח שלהם בטומוגרפיית פוזיטרונים (PET). שלושה סוגי סרטים הוצגו בפני הגברים הנבדקים: סרטי פורנו כחולים, קומדיות קלילות וסרטי תעודה. מהשוואת הפעילות המוחית בגברים הנבדקים בתגובה לשלושת סוגי הסרטים זוהו אזורים אחדים בקליפת המוח הגדול שנעשים פעילים באופן ספציפי נוכח חשיפה לגירוים ויזואליים ארוטיים.

טוב, זה שהסקס מתחיל ומסתיים במוח זה אולי לא חדש; אבל הידע המדעי המצטבר – זו התקווה – יסייע לטפל באנשים, גברים וגם נשים, שסובלים מבעיות שונות בתפקוד המיני, בין אם הוא רדום או מדולדל מדי, ובין אם הוא עודף, בלתי נשלט כראוי, ומאיים.

––––––––––––––-

* פרפרזה על פרקי אבות (א', ב'): "על שלושה דברים העולם עומד" (אכן, פרקי אבות!)
** פרפרזה על פרקי אבות (ה', כ"ג): לפום צערא – אגרא (לאמור: לפי הצער – השָׂכר)

1. נשוב ונזכיר כי התרגום העברי האקדמי-רשמי של סקסואלי הוא זוויגי, אך כי בגליליאו אנו מרשים לעצמנו לנקוט בצורה המקובלת יותר בקרב הציבור, דהיינו – מיני. זאת מתוך מחשבה כי צורה זו מקילה על מרבית הקוראים (אף שהיא אולי צורמת לקוראים אחרים).

2. מערכת העצבים האוטונומית היא זו המפקחת על הפעולות ה"בלתי-רצוניות" של הגוף, כגון קצב הלב, לחץ הדם, הפרשת זעה ועוד.

לקריאה נוספת:

Irwin Goldstein: Male Sexual Circuitry. Scientific American Aug. 2000
F. Giuliano & O. Rampin: Central Neural Regulation of Penile Erection. Neurosci. Behav. Rev., 2000, 24:517-533
K. E. McKenna: Some Proposal Regarding (…) Penile Erection.

ביבליוגרפיה:
כותר: המין הגברי מוח ודם : על ארבעה דברים העולם עומד*
מחבר: עצמון, צבי
תאריך: ספטמבר-אוקטובר 2000 , גליון 41
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית