עמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדע
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
באיזו מידה הפסיכולוגיה מקיימת את כללי המשחק המדעי? לטענת המחבר אם היא תקיים כללים אלה באופן מלא היא תאבד עצמה לדעת. ומה מעמדה אם אין היא מוותרת על הרגשות וההתבוננות הפנימית, שאין אפשרות להכפיף אותם לכללי המשחק של מדעי-הטבע?



הלוגיה שבפסיכו : האמנם הפסיכולוגיה היא מדע?
מחבר: פרופ' סם ש. רקובר


באיזו מידה הפסיכולוגיה מקיימת את כללי המשחק המדעי? לטענת המחבר אם היא תקיים כללים אלה באופן מלא היא תאבד עצמה לדעת. ומה מעמדה אם אין היא מוותרת על הרגשות וההתבוננות הפנימית, שאין אפשרות להכפיף אותם לכללי המשחק של מדעי-הטבע? למרות בעיות יסוד אלו מצביע המחבר על חשיבות הפסיכולוגיה, הן בתהום המעשי והן בתחום הידע התיאורטי

פסיכולוגים רבים ירימו גבה למשמע שאלה זו, אולי גם יעלו חיוך על שפתותיהם: הוי, שוב שאלה עתיקה זו, המדיפה ריח נפתלין. מבחינות רבות הצדק איתם: לפסיכולוגיה הצלחות בלתי מבוטלות בחקר הזיכרון, התפיסה, הלמידה, החשיבה, האישיות, והֶבטים חברתיים, פיסיולוגיים ורפואיים. נוסף לכך, הפסיכולוגיה מקובלת כתחום אקדמי לגיטימי בכל האוניברסיטאות שבעולם, והיא חלק חשוב מהמבנה החברתי המודרני, ומה שהיא יוצרת מהווה חלק חשוב מהידע הכללי. הפסיכולוגיה מתפקדת כמו מדעי הטבע: במסגרתה נערכים מחקרים מבוקרים המגלים תופעות חדשות ומעניינות, מודפסות תוצאות בכתבי-עת מכובדים, נערכים כנסים מדעיים, ומקרבה יוצאים מדי שנה מאות דוקטורים חדשים הממשיכים במסורת הפסיכולוגית, ומוענקים תארי כבוד. בקיצור, מה פתאום לחזור ולדון בשאלה שמזה זמן רב ניתנה לה תשובה חיובית ב"ח" רבתי?

ובכן, נכון שרוב רובם של הפסיכולוגים עוסקים במלאכתם מבלי לתת את הדעת על שאלתנו, אולם עובדה זו לכשעצמה אינה בחזקת ערבות לכך שבעיות היסוד של הפסיכולוגיה נפתרו ונעלמו מהאופק.

מספר קטן של פסיכולוגים (ואני ביניהם) המתעניינים גם בשאלה אודות טבעה של הפסיכולוגיה כמדע – דהיינו, אלה המתעניינים בפילוסופיית המדע וההכרה של הפסיכולוגיה – חושבים אחרת. הם סבורים שבעיות אלו טרם באו על פתרונן, וכתוצאה מכך, כלל לא ברור אם אכן הפסיכולוגיה היא מדע כמו, למשל, הפיסיקה. ראוי לציין כי בשנים האחרונות ראו אור מספר ספרים חשובים הדנים בבעיות היסוד של הפסיכולוגיה, כמו השאלה: האם ניתן להעמיד את ההכרה, את המודעות, על יסודות נוירופיסיולוגיים.

על סמך מה נקבע שפסיכולוגיה היא מדע? כדי לבחון את השאלה ראוי לנו לבחון שאלה אנלוגית. כיצד נדע אם שחם הוא שחמטאי? התשובה במקרה זה היא פשוטה מאד. אנו אומרים ששחם הוא שחמטאי משום שהוא יודע את כללי משחק השחמט ונשמע להם. אם אין הוא עוקב אחרי כללים אלה במדויק, למשל, או אם שחם מחליט שהסוס יכול לנוע שתי משבצות קדימה ושלוש לצדדים, אזי נאמר שהוא אולי משחֵק מִשחק מעניין, אבל אין זה שחמט. הגדרה זו של שחמטאי, כמי שיודע את כללי המשחק ופועל לפיהם, חלה, לדעתי, גם על המקרים בהם שחקן השח, מסיבות כלשהן, אינו מתעניין בשחמט התעניינות גדולה, דהיינו, אינו הולך למועדון שחמט ואינו קורא ספרות מקצועית; ואני טוען זאת מפני שמהות המשחק היא כלליו, ובלי כללים אין קיום למשחק. ראוי גם להדגיש שהטיעון ששחם הוא שחמטאי אינו מבטיח בשום פנים שידידנו משחק ברמה של קאספארוב.

באופן דומה נבקש לדעת מהם כללי-המשחק המדעיים, כדי שנוכל לשפוט בעזרתם אם אמנם הפסיכולוגיה היא מדע. זהו, אם כן, דיון מתודולוגי, משום שמדע מאופיין על-ידי המתודולוגיה, כללי-המשחק שלו. נקודת המוצא היא ההנחה, שבתרבות שלנו, מה שנחשב למדע מתממש בכל אותם תחומים הנכללים בתואר "מדעי הטבע", ובראשם הפיסיקה. השאלה היא, אם כן: האם הפסיכולוגיה מקיימת את כללי-המשחק שלאורם פועלת הפיסיקה? אם התשובה היא חיובית, אזי הפסיכולוגיה היא מדע במובן המקובל במדעי הטבע; אם התשובה היא שלילית, הרי שעלינו לבחון במה שונה הפסיכולוגיה מהפיסיקה מבחינה מתודולוגית. במקרה של שוני עלינו לשאול שאלה נוספת: האם ההבדל הוא כה גדול עד כדי הטלת ספק בהיותה של הפסיכולוגיה מדע? והבהרה מקדימה: אתרכז בפיסיקה הניוטונית, משום שהיא מוכרת ומובנת לי, ומן הסתם גם לרבים מבין הקוראים, הרבה יותר מתורת היחסות ומתורת הקוונטים.

התשובה לשאלתנו חייבת להינתן ברמה העקרונית של הדיון ולא המעשית. התשובה לשאלה אינה אם באופן מעשי נוהגים הפסיכולוגים על-פי כללי-משחק של המדע (כי לצערנו בכל תחום מדעי יש חוקרים שנוטים לכופף מעט את הכללים), אלא האם באופן עקרוני מסוגלת הפסיכולוגיה להגשים את כל כללי המשחק המדעי או שאינה מסוגלת לכך. אם הפסיכולוגיה אינה מסוגלת לכך, אזי אפשר לטעון, בדומה למקרה השחמט, שהפסיכולוגיה אמנם משחקת משחק מעניין, אבל שמשחק זה אינו המשחק המקובל במדעי הטבע.

לפני שאנו מתחילים בתיאור כללי-המשחק המדעי, חשוב להעיר: יש הבדל חשוב בין כללי משחק השחמט לבין כללי-המשחק של המדע; בעוד שכללי השחמט הם סופיים ואינם מושפעים מההתפתחות בידע ובתיאוריה של השחמט, כללי המשחק המדעי אינם סופיים והם ניתנים לשינויים כתוצאה מהתפתחות הידע והתיאוריה. לאמיתו של דבר, רבים מנושאי המחקר של פילוסופיית המדע קשורים בהשתנות כללים אלה. הדעות חלוקות, ובניגוד להסכמה הגורפת אודות כללי השחמט, אין הסכמה מלאה בין החוקרים אודות התשובה לשאלה כיצד מדע נעשה ומתפתח.

כללי-המשחק

הפסיכולוגיה כמדע אמפירי עוסקת בתצפיות ובמתן הסברים לתצפיות אלו. ככזאת מתנהגת הפסיכולוגיה על-פי שלוש קבוצות עיקריות של כללי-משחק: אלה הקובעים כיצד יש לערוך תצפית מדעית, אלה הקובעים כיצד יש לבנות תיאוריה שמציעה הסברים לתצפיות, ואלה הקובעים כיצד יש לקשר בין התצפיות להסברים.

התצפית המדעית

המדע אינו מקבל כל תאור של התנהגות כתצפית כשרה. למשל, אם שחם מדווח היום שהזמר המפורסם אלוויס פרסלי נכנס אמש לחדרו, ברור שהדיווח לא יתקבל כעדות לכך שאלוויס חי וקיים. כדי שתצפית תהייה קבילה מבחינה מדעית היא צריכה להיות אובייקטיבית, פומבית והדירה (דהיינו – ניתנת לחזרה). אובייקטיביות פירושה שתהליך עריכת התצפית והצופה עצמו לא ישפיעו על ההתנהגות הנצפית. אם דרישה זו לא תישמר, אזי המדע יציע הסברים להתנהגות מוטה, להתנהגות שאינה כפי שהיא באופן טבעי. פומביות פירושה שמדענים שונים יוכלו לערוך בדיוק אותה תצפית. דרישה זו מבטיחה שהתצפית תהיה בלתי-תלויה בצופה מסוים, בסמכותו ובנטיות לבו. הדירות פירושה שהתנהגות ניתנת לתצפיות חוזרות. הדרישה מבטיחה שהתצפית אינה מקרית, חד-פעמית, ואינה תלויה באיזשהו צירוף מוזר של מצב עניינים.

כל תצפית צריכה לענות על שלוש דרישות אלו כדי להיחשב תצפית מדעית כשרה. שלוש דרישות אלו הן אידיאליות, וחלק חשוב מהתפתחותו של המדע קשורה בהמצאת מתודולוגיות ניסוייות וטכניקות הממלאות אותן טוב יותר. למשל, צילום משחקי ילדים במצלמה נסתרת משפר את האובייקטיביות ביחס לרישום התנהגות הילדים בידי צופה.

ועתה נשאל: האם הפסיכולוגיה אכן מקיימת את שלושת כללי התצפיות? לכאורה, התשובה היא חיובית. נבחן, למשל, תצפית בצופיה בשעה שהיא מנסה לזהות את הפרצוף של שחם מתוך סדרה של חמש תמונות של פרצופים. האם תצפית זו אובייקטיבית? כן, משום שניתן להפריד בין הנסיין לנבדקת ולכונן בעזרת מחשב תהליך אוטומטי להצגת התמונות ולרישום התגובות. האם תצפית זו פומבית? האם כל מדען מסוגל לעשותה? האם ניתן לחזור על תצפית זו אצל צופיה ואצל נבדקים אחרים? נדמה לי שהתשובות ברורות – אין כל סיבה חותכת המובילה לתשובות שליליות. ואמנם כל ההתנהגות שניתנת לתצפית על-ידי כל המדענים, כמו תגובות מוטוריות אצל אנשים ובעלי-חיים, הן תגובות שבאופן עקרוני עונות על הדרישות לתצפית מדעית. תגובות מסוג זה, שאקרא להן בשם "התנהגות פומבית", ניתן לבחון בתצפית מדעית.

ואולם יש סוג אחר של תופעות, המוכרות לכל אחד ואחת מאיתנו, שבבירור אינן עונות על דרישה אחת לפחות – הדרישה לפומביות. התחושות שלנו, הרגשות, המחשבות, הדימויים שאנו "רואים בראש", והצלילים שאנו שומעים – כל התופעות הללו, שאני מכנה אותן בשם "החוויות הפרטיות" או "ההתנהגות הפרטית", בבירור אינן עונות לדרישות הפומביות. רק אני מסוגל לחוות את תחושת הכעס כלפי זה שפגע בי ואין אף אחד בעולם שיכול לחוש את מה שאני חש. כמו כן, אין שום אפשרות בעולם שאני אחווה את חוויותיו של שחם או חוויותיה של צופיה, ולעולם לא אוכל לצפות בחוויות אלו. רק אני מסוגל להיות מודע למחשבותי, ולבחון אותן בתהליך קוגניטיבי מיוחד במינו הנקרא בשם "אינטרוספקציה", דהיינו הסתכלות פנימית.

ההכרה כמו מתפצלת לשני חלקים: חלק אחד הופך להיות הצופה, העין הפנימית, והחלק השני הופך להיות הנצפה, התופעה בה צופה העין הפנימית. וכשמישהו שואל אותי מה אני מרגיש, אני מדווח לו בלשון המובנת לשנינו את מה שרואה העין הפנימית בתודעתי.

ניתוח זה מביא אותנו למסקנה הבאה: מצד אחד, יש התנהגות – ההתנהגות הפומבית – שניתן באופן עקרוני לערוך בה תצפית מדעית, אך מצד שני, יש סוג אחר של תופעות – ההתנהגות הפרטית – סוג שבאופן עקרוני אינו בר-תצפית מדעית. כיצד, אפוא, ניתן להתמודד עם ההתנהגות הפרטית?

הביהביוריזם הקלאסי, שהלך בעקבות מייסדו ג'והן ווטסון (Watson), השיב תשובה פשוטה וחותכת: כמדע, על הפסיכולוגיה לוותר על החוויה הפרטית ולהתעסק אך ורק בהתנהגות הפומבית. אולם, תוך זמן קצר התברר שפתרון זה אינו יעיל, משום שלהתעלמות מהחוויה הפרטית יש שתי תוצאות בלתי רצויות. התוצאה הבלתי רצויה הראשונה היא שבלי חוויות פרטיות (תחושות, רגשות, הכרה ומודעות) הפסיכולוגיה תתעסק במכונות נוירופיסיולוגיות, ברובוטים נטולי פסיכולוגיה. ההתנהגות של יצורים אלה תוסבר בצורה הטובה ביותר בעזרת מדעי הטבע ולא על ידי הפסיכולוגיה, שלאמיתו של דבר, לא יהיה בה שום צורך.

התוצאה הבלתי רצויה השניה, תוצאה הקשורה לראשונה, היא שהסבר ההתנהגות יאבד את יכולת הביאור הטבעית היומיומית שלו, המבוסס על הפניה להתנהגות הפרטית כסיבה להתנהגות הפומבית. למשל, אם נשאל מדוע אתה, הקורא, מעיין במאמר זה, נשיב: משום שאתה מתעניין בנושא. דהיינו, אנו מסבירים את התנהגותך הפומבית (שכאמור ניתנת לתצפית מדעית) – קריאת הטקסט הנוכחי – על-ידי פניה לחוויה הפרטית הפנימית שלך – ההתעניינות שלך. אולם, משום שההתעניינות איננה ניתנת לתצפית מדעית ויתרו עליה הביהביוריסטים, וכתוצאה מכך הם גם ויתרו על ההסברים הטבעיים למעשים שלנו. מדוע הכית את שחם? משום שכעסתי עליו; מדוע נסעת לתל-אביב? משום שרציתי לפגוש את שחם.

התוצאה היא שהפסיכולוגיה נמצאת בדילמה קשה, המלווה אותה מהיום שניתקה את עצמה מהפילוסופיה וניסתה להפוך למדע, דילמה שאני קורא לה בשם "הדילמה האינטרוספקטיבית" (כי על עולמנו הפנימי אנו יודעים דרך האינטרוספקציה): מצד אחד, קבלת החוויה הפנימית כחלק חשוב מתחום המחקר של הפסיכולוגיה מוציא את הפסיכולוגיה מהמשחק המדעי; מצד שני, ויתור על החוויה הפרטית הוא ויתור על הפסיכולוגיה שהופכת לנוירופיסיולוגיה, ועל ההסברים הטבעיים להתנהגותנו. כיצד יוצאים מדילמה זו?

הפסיכולוגים הניאו-ביהביוריסטים הציעו פתרון חלקי לבעיה זו במסגרת כללי-המשחק של התיאוריה המדעית. זהו הפתרון שלאורו הולכים כמעט כל הפסיכולוגים, כולל אנשי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.

התיאוריה וההסברים

כאמור, הדילמה האינטרוספקטיבית מלווה את הפסיכולוגיה מאותו הרגע שזו ניתקה עצמה מהפילוסופיה והחליטה להפוך למדע ניסויי. הפתרון החלקי מבוסס על הרעיון היסודי הבא: על הפסיכולוגיה להתייחס אל החוויות הפרטיות כאל חלק מהמושגים התיאורטיים, המושגים המסבירים, שמרכיבים את התיאוריה, החוק או ההשערה המדעיים. אני אקרא לפתרון זה בשם "הפתרון התיאורטי".

כדי להבין פתרון זה נבחן את הדוגמה הבאה – החוק המתאר את הנפילה החופשית של הגופים:

S = ½gt2

כאשר S מסמן מרחק, t את משך זמן התנועה ו-g את תאוצת הנפילה (הנובעת מן הכוח הגרוויטציוני). בחוק זה מופיעים שלושה מושגים בעוד שהמושגים S ו-t הם מושגים הנתונים למדידה ישירה, המושג g הוא מושג; שלא ניתן לצפות בו ישירות. מושג זה הוא מושג תיאורטי שאנו לומדים עליו מהקשרים שלו עם המושגים התצפיתיים ועם מושגים תיאורטיים אחרים בפיסיקה הניוטונית. נציין כי הפילוסופיה של המדע התקיפה קשות את ההבחנה בין המושגים התיאורטיים לבין מושגים תצפיתיים; למרות זאת כמעט כל החוקרים בפסיכולוגיה מוצאים שהבחנה זו מועילה, ולפיכך אמשיך להשתמש בהבחנה ביניהם. הפסיכולוגיה הציעה לעשות דבר דומה: להתייחס אל מכלול החוויות הפרטיות, שאינן ניתנות לתצפית מדעית, כאל חלק מהמושגים התיאורטיים-מסבירים שמרכיבים את התיאוריה הפסיכולוגית. למשל, אם נשמע כלב נובח ולאחר מכן נראה את הדוור בורח (שתי תצפיות מדעיות כשרות), נסביר את תגובת הבריחה בסיוע המושג פחד. במקרה זה, אין הפסיכולוגיה מתייחסת אל הפחד כאל החוויה הפרטית של הדוור (שלא ניתן לצפות בה), אלא כאל מושג תיאורטי שבעזרת תכונותיו ניתן להסביר את תגובת הדוור.

הפסיכולוג משתמש כאן בתכונה הבאה של הפחד: יחיד התופש גירוי מאיים נוטה להגדיל את המרחק שבינו לבין הגירוי. הסבר זה מתאים גם להתנהגותו של חתול הבורח מכלב, אף שקשה מאוד לדמות מהי חווית פחד חתולית. כפי שניתן לראות, מושג הפחד מקשר בדרך של הסבר בין הבריחה לבין הנביחה, בדומה לקשר שעושה מושג תאוצת הגרוויטציה בין מרחק הנפילה, לבין זמן הנפילה.

אף שפתרון זה אינו מסוגל להציע דרך כיצד לערוך תצפיות פומביות בחוויה הפרטית, לפתרון התיאורטי יתרונות גדולים: ראשית, בניגוד לדרישת הביהביוריסטים הקלאסיים לוותר על החוויה הפרטית, נמצאה עתה דרך, עקיפה אמנם, לשלב את החוויה הפרטית במערכת המדעית. שנית, כמושג תיאורטי, ממשיכה החוויה הפרטית להציע הסברים הקרובים מאוד להסברים הטבעיים להתנהגות הפומבית, כאשר הפנייה עתה היא לא אל החוויה הפרטית (הפחד הפרטי של הדוור או החתול), אלא אל התכונות של המושג התיאורטי (תכונותיו הכלליות של הפחד). ושלישית, הפתרון התיאורטי חל באותה מידה על כל היצורים החיים, כולל בעלי החיים שאינם מסוגלים לדווח על עולמם הפנימי בעזרת שפה, כמונו בני האדם.

הפתרון התיאורטי אינו אלא סכמה כללית המורה כיצד ניתן לטפל באופן מתודולוגי בחוויה הפרטית. אין סכמה זו קובעת את דרך מימושה. למשל, באיזו שפה יש לתאר את התצפית ואת התיאוריה, ובאיזה מודל הסברי יש להשתמש. אף שנושאים אלה מהווים את נקודות המחלוקת העיקריות בין, למשל, הביהביוריזם לפסיכולוגיה הקוגניטיבית, לא אדון בהם כאן.

ובכן, האם נחלצה הפסיכולוגיה מהבוץ? לכאורה התשובה היא חיובית. ואמנם, פתרון זה אִפשר לפסיכולוגיה לצאת לדרך המחקר המדעי. אולם הסיפור שלנו טרם תם ועלינו לבחון את כלל-המשחק המדעי הבא.

בין תצפית למושג

נוכחנו כי לפסיכולוגיה יש, מצד אחד, תצפיות כשרות מבחינה מדעית, ומצד שני, יש לה מערכת תיאורטית המבוססת על מושגים (הכוללים גם מושגים המתייחסים לחוויה הפרטית) שמספקים הסברים לתצפיות הללו. השאלה היא כיצד יש לחבר בין המושג שבתיאוריה לבין התצפית? המדע אינו מוכן לקבל כל סוג של קשר בין תצפית לבין מושג כקשר כשר. למשל, התיאור שכוחו של קופידון מתבטא באהבה שהוא יוצר בעזרת חִציו לא יתקבל על ידי המדע כמאפיין את הקשר בין המושג התיאורטי – קופידון, לבין התצפית – צופיה ושחם מאוהבים. זהו קשר מיתולוגי-פואטי ולא קשר מדעי. נדמה שאין דרך טובה יותר להבין מהו טבעו של הקשר מושג-תצפית במדע מאשר לבחון כיצד נוצר קשר זה במלכת המדעים, הפיסיקה.

הקשר נוצר על-ידי מדידה של תכונות של אובייקטים, כמו למשל, אורך, משקל וזמן. מבלי להיכנס לוויכוח המתקיים בין הגישות התיאורטיות השונות למושגים בסיסיים כמו תכונה, מספר ומדידה, אגדיר מדידה כתהליך ניסויי שבו נבדק היחס שבין תכונה כמותית מסוימת של עצם לבין יחידת מדידה של תכונה זו. למשל, אם יש לפנינו מקל ישר בעל אורך X ואנו מוצאים שמוט שקבענו אותו כיחידת המידה שלנו נכנס ב-X מקצה אל קצה בדיוק עשר פעמים, הרי שגילינו כי אורך X הוא עשר יחידות. על אף שלמראית עין מה שגילינו פה נראה מובן מאליו, על תהליך זה נשענת כל הפיסיקה. מדוע? – הנקודה העיקרית במדידה זו היא שאנשי המדע מצאו שיטה (סופרים כמה פעמים נכנסת יחידת המידה בעצם הנמדד), אשר מקיימת תכונות מתמטיות שמגדירות את עולם המספרים. למשל, אם 3 קטן מ-20 ו-1 קטן מ-3 אזי 1 קטן מ-20. וגם זאת: 20 + 3 = 23. האם יחסים אלה מתקיימים גם אצל קבוצת המקלות? אכן כן, התשובה היא חיובית. מאחר שמדידת האורך מקיימת את כל התכונות המתמטיות של המספרים, יוצא שמה שנגיד בעזרת המספרים יאמר גם בעזרת האורכים. זהו, לדעתי, הקשר ההדוק ביותר שניתן לעשות בין מושג תיאורטי (מספר או סמל שמייצג מספרים) לבין תצפית (אורך). דברים זהים ניתן לומר על עוד מספר תכונות כמותיות מסוג זה, כמו למשל, משקל וזמן. דהיינו, מה שניתן לומר בעולם המספרים מייצג בדיוק את היחסים במערכות של המשקל והזמן. ולא רק זאת, בעזרת מדידות אלו של אורך, משקל וזמן, הצליחה הפיסיקה לבנות מערכת תיאורטית גדולה ויעילה הכוללת מושגים מסובכים כמו מהירות, תאוצה, עבודה ואנרגיה, שבעזרתם הצליחו המדענים להבין את העולם ולשנותו.

האם גם הפסיכולוגיה נחנה בקשר הדוק כזה בין המושגים לבין התצפיות? כדי לענות על השאלה, נבחן מה שנעשה בפסיכולוגיה.

הפסיכולוגים מקשרים בין מושגים לבין תצפיות על-ידי שימוש ב'הגדרה האופרציונית', שלפיה משמעות של מושג מתקבלת על-ידי פירוט תהליכי התצפית והמדידה. למשל, למידה מוגדרת על-ידי ספירה של אותן הבעיות שנפתרו נכון לאחר תקופת אימון; תוקפנות מוגדרת על-ידי מספר המילים או התנועות המוטוריות שנחשבות בתרבות מסוימת לתוקפניות; פחד מוגדר על-ידי מרחק הבריחה או משך זמן הקפיאה; והמאמץ שנדרש כדי להפעיל תהליכים קוגניטיביים המתאימים לפתור בעיה נתונה, מוגדר על-ידי משך הזמן (זמן החביון) שנדרש כדי לפתור בעיה זו.

האם דוגמאות אלו משכנעות שבפסיכולוגיה הקשר מושג-תצפית הוא הדוק כפי שהוא בפיסיקה? לדעתי התשובה שלילית, ואני מתבסס על שלושה נימוקים. ראשית, בעיית התקִפוּת. נבחן, לדוגמה, את זמן החביון. האמנם מודד זמן החביון אך ורק את המאמץ הקוגניטיבי באופן הדומה לקשר מושג-תצפית בפיסיקה? התשובה היא שלילית. זמן החביון מושפע ממספר רב של גורמים ותהליכים קוגניטיביים שונים, כמו למשל, עייפות, התרגשות, ומידת העניין שיש לנבדק בבעיה הנתונה; לכל אלה אין קשר למאמץ הקוגניטיבי. ולא רק זאת, זמן החביון אינו מודד את כל מה שקשור במאמץ זה, מאחר שלא ידוע אילו תהליכים קוגניטיביים נכנסים לפעולה כאשר נבדק מנסה לפתור בעיה. למשל, אילו תהליכים (ומהי מהירות פעולתם) מעורבים בקידוד המידע של הבעיה? האם הנבדק משתמש בקיצורי דרך שמבוססים על ניסיון עבר? האם כדי לפתור את הבעיה זקוק הנבדק למידע נוסף השמור בזכרונו ומהי מהירות השליפה של מידע זה? האם תהליכים אלה פועלים אחד אחרי השני או שהם פועלים במקביל? האם זמן החביון שקשור במטלה אחת (למשל, "נציג בפניך באופן אקראי אותיות. הגב כשתופיע לפניך האות פ") מודד אותו מאמץ קוגניטיבי הנדרש במטלה אחרת (למשל, "נציג בפניך באופן אקראי אותיות. הגב כאשר שתיים או שלוש אותיות יוצרות מִלה עברית")? דהיינו, זמן החביון אינו מדד תקף למאמץ הקוגניטיבי.

שנית, קיימת בעיית הרב-ממדיות: בעוד שמושגי הפסיכולוגיה הם רב-ממדיים וניתנים לפירושים מנקודות ראות שונות ומגוונות, המושגים של הפיסיקה (אורך, משקל, זמן) הם חד ממדיים. ולא רק זאת, בעוד שקשה מאד לפרק את המושגים הפסיכולוגיים למרכיביהם החד ממדיים (נסו, למשל, לפרק את המושג קנאה), הרי שבפיסיקה המושגים המסובכים (הרב ממדיים) מורכבים ממושגים חד ממדיים. למשל, מהירות מורכבת מהיחס שבין המרחק לזמן; תאוצה מורכבת מהיחס בין המרחק לריבוע הזמן. בפסיכולוגיה, משום שהמושגים הם רב ממדיים, בהרבה מקרים נשברים גם היחסים המתמטיים: למשל, ידידנו שחם סבור שנמרודה יפה יותר מזילפה בגלל עיניה הירוקות; זילפה יפה יותר מיוכבד בגלל שערה השחור כעורב; אולם הוא עומד על כך שדווקא יוכבד יפה יותר מנמרודה בגלל אצבעות ידיה הארוכות. ושלישית, בעיית החוויה הפרטית: בדומה לפיסיקאים, אשר מייחסים מספרים לתכונות פיסיקליות – כמו למשל, גודל המוט הזה הוא חמישה מטרים – מייחסים הפסיכולוגים מספרים לתכונות פסיכולוגיות. למשל, על סולם המודד עניין מ-1 עד 10, ההרצאה של שחם היא 8; עוצמת הצליל A נתפשׂת כפי-2 מעוצמת הצליל B; מספר התשובות הנכונות של שחם במבדק של זכירת פרצופים הוא 70 מתוך מאה. האם ייחוס המספרים בפסיכולוגיה נחן באותן תכונות מדידתיות של הפיסיקה? לדעתי, התשובה שלילית.

בעוד שבפיסיקה מייחסים המדענים מספרים לתכונות פיסיקליות הנמצאות בעולם, מחוץ למערכת הקוגניטיבית של האדם, הרי שבפסיכולוגיה מייחסים מספרים לא לתכונות התנהגותיות שנמצאות בעולם, מחוץ למערכת הקוגניטיבית של האדם, אלא לגירויים כפי שהאדם תופש אותם. במילים אחרות, בעוד שהתכונות הפיסיקליות, שלהן מייחסים מספרים, הן בלתי תלויות בצופה (ולכן המדידה בפיסיקה היא אובייקטיבית), התכונות הפסיכולוגיות של הגירויים, שלהן מייחסים מספרים תלויות בצופה (למשל, הנבדק בניסוי תפיסתי) – במערכת התפיסתית שלו. כדוגמה, נבחן את אשליית הראייה המפורסמת של מולר-ליאר (Muller-Lyer):

בעוד שהפיסיקאי מוצא בעזרת מדידה אוביקטיבית שאורך A זהה לאורך B, מדווח הנבדק שהוא רואה ש A ארוך מ-B.

ניתן להכליל מִמצא זה לרוב התגובות: התגובות שלנו (ושל בעלי חיים רבים) אינן בחזקת תנועות-רפלקס שמופקות באופן אוטומטי, אלא הן תגובות נושאות משמעות – תגובות שמבטאות עיבוד מידע משמעותי. אני מרים את היד לא כתנועה מוטורית סתמית, אלא כדי להגיד שלום. אני הולך, לא משום שהרגליים שלי התחילו לפתע פתאום להתנועע, אלא משום שאני רוצה להגיע למקום מסוים או משום שאני מעוניין לחלץ אברים. בקיצור, התגובות, הפעולות והמעשים שלנו רוויים בכוונות, ברצונות, בשאיפות, בתחושה של מודעוּת, דהיינו, בחוויות פרטיות, וכל מהותם אינה אלא החוויה הפרטית.

ואולם לחוויה הפרטית לא ניתן למצוא יחידת מדידה הולמת. אי אפשר, למשל, להגדיר יחידת מדידה של טעם הלימון שבעזרתה ניתן להביע כמותית את טעם הלימון; למשל, שטעם הלימון הוא עשר יחידות (זאת כמובן בניגוד לגירוי הפיסי, ריכוז תמיסת הלימון). אי אפשר להגדיר יחידת מדידה של אהבה, ולומר שיעקב אהב את רחל בעשר וחצי יחידות יותר מאשר את לאה.

ואי אפשר לקחת את חדוּת הזיכרון של השיר 'אל הציפור', להגדיר יחידת מדידה של חדות הזיכרון, ולומר שחדות הזיכרון של שיר זה היא פי שלוש וחצי מחדות הזיכרון של גיל הגן. הצעות מסוג זה אינן אלא אמירות חסרות שחר.

וכשם שלא ניתן למצוא יחידות מדידה לחוויות הפרטיות, כך לא ניתן למצוא יחידות מדידה לתגובות שמבטאות חוויות אלו. דהיינו, אין אפשרות למדוד תגובות אלו כפי שנהוג בפיסיקה, על אף שהפסיכולוגים סבורים שהתנהגות זו היא כשֵרה מבחינה תצפיתית. אם כן, מה מודדים הפסיכולוגים? התשובה היא שהפסיכולוגים מודדים תגובה מוטורית-נוירופיסיולוגית בלבד: הם מודדים את הרמת היד ולא את משמעותה, באשליית מולר-ליאר הם בוחנים האם הנבדק אומר שקו A גדול מקו B, אולם הם אינם מודדים את החוויה הפרטית, המודעוּת, שהיא מהות תגובה זו. והסיבה היא בדיוק אותה סיבה שדנו בה מקודם: רק האדם עצמו מוּדע למשמעות תגובותיו.

מכאן, שהפתרון התיאורטי לא הצליח להתגבר על בעיית החוויה הפרטית, משום שהיא צצה במלוא חריפותה בניסיון לקיים את כלל הקשר מושג-תצפית. אם כן, על מה מבוסס הקשר בין המושג לתצפית בפסיכולוגיה? טענתי היא כי קשר זה מבוסס על אינטואיציה תרבותית (למשל, תוקפנות מוגדרת על-ידי קללות ומכות, משום שבדרך-כלל בני אדם שנפגעים מחבריהם מקללים ומרביצים), ידע ניסויי שהצטבר ממחקרים, נהלים מקובלים ("כך נוהגים כל החוקרים בתחום") ומידה לא מעטה של שרירותיות!

למרות ביקורת זו, מן הראוי לציין שבמספר מצומצם של ניסויים ניתן להדגים שתגובות הנבדקים אכן מגלות תכונות האופייניות למדידה הפיסיקלית. כך, למשל, מטלת 'החציה הצלילית': משמיעים לנבדק שני צלילים, אחד גבוה ושני נמוך יותר, ומבקשים ממנו ליצור צליל שלישי כך שגובה צליל זה יהיה חצי המרחק בין שני הצלילים הקודמים. מתברר כי חישובים המבוססים על תגובות הנבדקים מגלים קירוב נאות לתכונות המדידה הפיסיקלית. אולם ממצא זה, על אף חשיבותו, אינו יותר מאשר מִמצא ניסויי.

פסיכו-לא-פיסיקה

ובכן, האם הפסיכולוגיה היא מדע? התשובה, לדעתי, היא שהפסיכולוגיה אינה מדע מהסוג שמייצגת הפיסיקה. היא אמנם מקיימת מספר כללי-משחק מדעיים, אבל נכשלת ביישום הכלל המדעי אודות הקשר מושג-תצפית, משום שלא נמצאה דרך לטפל בחוויה הפרטית – אין בנמצא יחידת-מידה של החוויה הפרטית. תשובה זו מדגישה שהפסיכולוגיה אינה מדע כפי שהוא מוגדר ומיוצג על-ידי הפיסיקה.

אם זוהי ההגדרה הבלעדית, אזי במפורש הפסיכולוגיה אינה מדע. אולם אם נסכים כי כללֵי-המשחק המדעי משתנים כתוצאה מהתפתחות הידע, אזי אפשר להרחיב את כללי המשחק ולומר שהפסיכולוגיה היא סוג אחר של מדע, שונה, שאינו דומה מכל הבחינות למדעי הטבע. הפסיכולוגיה שייכת למה שמכנים בשם מדעי החברה. אגב, אינני בטוח שטיעון זה הוא העומד בבסיס המיון האקדמי למדעי הטבע, מדעי החברה, ומדעי הרוח; סביר להניח שהמיון האקדמי התבסס על הבחנה של תחום נשואי המחקר.

למקרא דברים אלה, אפשר לחשוב שהדיון הוא סמנטי: למי בעצם אכפת איך קוראים לפסיכולוגיה – מדע טבע או מדע חברה. מה שחשוב הוא מה שהפסיכולוגיה מייצרת, מגשימה. ואולם חשוב להבין כי בעזרת הניתוח הזה אנו מציבים גבולות למה שהפסיכולוגיה מסוגלת להגשים. היא לא מסוגלת להגשים את מה, שלמשל, מגשימה הפיסיקה; יש לה מגבלות.

אני סבור שהמגבלה העיקרית של הפסיכולוגיה מתבטאת בקושי העצום שלה לפתח תאורית גג, תיאוריה אחידה, כללית, בדומה לתיאוריה הניוטונית בפיסיקה. אחד התהליכים החשובים בפיסיקה הוא תהליך בניית מושגי התיאוריה הפיסיקלית, תהליך המושתת, כאמור, על הרכבת מושגים מסובכים, רב ממדיים, על בסיס של מושגים קודמים ופשוטים יותר, שמורכבים, בסופו של דבר, ממושגים ראשוניים וחד-ממדיים שקשורים ישירות לתצפיות. למשל, מהירות מבוססת על מרחק וזמן; תאוצה על מהירות וזמן; אנרגיה על מאסה ומהירות, וכך הלאה (אמנם, הצגה זו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה של קוּן אודות התפתחות המדע במהפכות. לדעתי, ואנסה לבאר זאת בהמשך, מהפכות של ממש מתרחשות דווקא בפסיכולוגיה ולא במדעי הטבע).

בפסיכולוגיה תהליך כזה של בניית מושגים לא קיים. נחזור למושג התוקפנות, מושג מסובך ורב ממדי. בתנאים מסוימים עלולה התוקפנות להיות מופנית כלפי חוץ, דהיינו כלפי אנשים וחפצים, ולבוא לידי ביטוי בהבעות פנים זועפות, בקללות, בצעקות, בדחיפות, במכות, ובשבירת חפצים; לעתים עלולה התוקפנות להיות מופנית כלפי האדם עצמו. אין ספק שזה מאד חשוב ומעניין לבדוק באילו תנאים מופנית התוקפנות כלפי אחרים ובאילו תנאים פונה התוקפנות כלפי האדם עצמו. אולם, למיטב ידיעתי, לא נמצאה כל דרך לפרק מושג זה למרכיביו השונים עד למרכיב הראשוני שעומד ביחס מדידתי הדוק לתצפית. לדעתי, המושגים המסבירים בפסיכולוגיה מושתתים על שני מקורות: האחד הוא ההסברים הטבעיים, היומיומיים, והשני הוא השימוש במטפורות, אנלוגיות שנלקחות מהתפתחויות שונות במדעי הטבע. למשל, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מבוססת על המטפורה של המחשב. המערכת הקוגניטיבית (המטפלת בתפיסה, מחשבה, החלטה, הרגשה) נתפסת כמערכת מעבדת מידע בדומה למחשב הקולט מידע, מעבד אותו בעזרת תוכנה מסוימת, ומוציא את התוצר – הפלט. אם תאור זה הוא נכון, כפי שאני סבור, אזי ברגע שהפסיכולוגים מחליפים את המטפורה המדעית במטפורה שונה, תתרחש בפסיכולוגיה מהפכה של ממש. וההיסטוריה של הפסיכולוגיה אמנם מצביעה על כך. בתחילת שנות הששים חלה מהפכה בפסיכולוגיה: הביהביוריזם הוחלף בפסיכולוגיה הקוגניטיבית. חילוף זה היה מבוסס על חילוף של מטפורות: מתפיסה מכנית של היחיד הפועל כמכונה שמגיבה על גירוי נתון, לתפיסת היחיד כמחשב, כמערכת המעבדת מידע – כמייצגת את העולם ופועלת על הייצוגים האלה בהתאם לכללי חישוב מסויימים. זו הייתה מהפכה של ממש, מהפכה של עריפת ראשים: הקוגניטיביסטים התעלמו כמעט מכל הידע התיאורטי והניסויי שהביהביוריסטים עמלו כל כך קשה לאסוף; הם פשוט התעלמו מן התיאוריות הגדולות של הביהביוריזים ולא התייחסו ליְבול המרשים של התופעות שנתגלו. הקוגניטיביסטים התחילו לכתוב את הפסיכולוגיה מחדש: הם חקרו מספר רב של תופעות שאין להן שורשים במחקר הביהביוריסטי. אינני מכיר תופעה מדהימה כזו בפיסיקה. אם אתם מחפשים מהפכה מדעית הדומה למהפכה פוליטית, שמכסחת את כל המשטר הישן, הרי שתמצאו אותה בפסיכולוגיה. ברור, אפוא, שבמצב כזה לא ניתן לפתח תיאוריית-גג שתוכל לספק הסברים למגוון רחב של תצפיות, פשוט משום שעם חילוף המטפורות מוחלפות גם התיאוריות. למשל, התיאוריה הביהביוריסטית הרחבה של קלרק האל ושל קנט ספנס (Hull, Spence), התיאוריה ששלטה בפסיכולוגיה בשנות הארבעים והחמישים, פשוט נזרקה לסל – היא וכל התופעות ההתנהגותיות שהצליחה להסביר. התיאוריות הקוגניטיביות אינן מבוססות עליה, אינן מתדיינות אִתה ולא עם ההסברים שהציעה לממצאים שונים ומגוונים (אין צורך לרחם על הביהביוריזם "המסכן" – הוא עשה לסטרוקטורליזם הפסיכולוגי, שקדם לו, בדיוק מה שהפסיכולוגיה הקוגניטיבית עשתה לביהביוריזם. נזכיר כי הסטרוקטורליזם הפסיכולוגי, שקדם לביהביוריזם, ניסה לבסס את המחקר הפסיכולוגי על האינטרוספקציה, על חקר התודעה בעזרת התבוננות של "העין הפנימית". על מי שראוי לרחם, כך נדמה לי, היא הפסיכולוגיה, שהפסידה בכל החזיתות).

מאחר שהקשר מושג-תצפית בפסיכולוגיה הוא רופף, ומאחר שהמושגים המסבירים אינם אלא אנאלוגיות, קל להציע הסברים שונים ומגוונים לכל תופעה. כתוצאה מכך הפסיכולוגיה הניסויית ידועה בוויכוחים אודות כל ממצא. תחילה מופיע בספרות המקצועית תאור של תופעה מעניינת שמוסברת בעזרת השערה או תיאוריה מסוימת. לא חולף זמן רב ומתפרסמות וריאציות על התופעה, ואלו מוסברות בעזרת השערות חלופיות. הוויכוח נמשך זמן מה (בערך חמש עד עשר שנים) ודועך, לא משום שנמצא הסבר לתופעה הנידונה, אלא משום שההתעניינות פשוט מוסטת, כמו באופנה, לתופעה חדשה, לוויכוח חדש...

מגבלה נוספת היא בעיית פירוש ממצאי הניסויים, אשר מבוטאים על-ידי מספרים המיוחסים לתכונות הפסיכולוגיות (למשל, מספר בחירות נכונות, דרגת ביטחון בנכונות הבחירה, דֵרוג מידת הדִמיון בין שני אובייקטים, וכו'). מאחר שאין שום ביטחון שהתכונות הפסיכולוגיות מקיימות את הדרישות שמאפיינות את המדידה בפיסיקה, דהיינו, את עולם המספרים, אי אפשר להציע לתכונות אלו פירושים המתבססים על קיום דרישות אלו. למשל, כלל וכלל לא ברור האם ניתן להוכיח בדרך של מדידה את הטענה לפיה שתי צעקות שוות למכה אחת, ארבע קללות הן תוקפניות יותר משתי הזעפות פנים, או שדרגת האינטליגנציה של אינשטיין (למשל, 150 יחידות IQ) שווה לסכום דרגות האינטליגנציה של שלושה אימבצילים (150=50+50+50). למרות זאת מתירים לעצמם הפסיכולוגים לפרש את ממצאי המחקרים שלהם על בסיס חיבור וחילוק של מספרים, כאילו שיש יחס מושלם בין המספרים לבין התכונות הפסיכולוגיות. טעויות מסוג זה הן שכיחות למדי.

מכאן עולה השאלה: כיצד ניתן להסביר את ההצלחות של הפסיכולוגיה? אני סבור ששני גורמים אחראיים להצלחות אלו: ראשית, השימוש במושגים אנלוגיים-מסבירים מכוון את המחקר הפסיכולוגי לדרכים יעילות ופוריות. בעזרת מושגים אלה מגלה הפסיכולוגיה מספר רב של תופעות מעניינות התורמות גם לעבודתו המעשית של הפסיכולוג. ככל שהאנלוגיה קרובה יותר למה שעושה המוח, כך גוברת יעילות המחקר. כיום נתפש המחשב כאנלוגיה הטובה ביותר להסבר ההתנהגות. זהו סוס אנאלוגי שמושך את עגלת הפסיכולוגיה למחוזות קסומים.

שנית, במקרים מסוימים, כמו בדוגמת המטלה של חציית הצליל, הצליחו הפסיכולוגים להראות הן מבחינה מתמטית (על-ידי פיתוח מודל מתמטי מתאים) והן מבחינה ניסויית בה המדידה היא כמותית, שהתכונות הפסיכולוגיות מתנהגות כמו המערכת המספרית. אולם, רוב התופעות הפסיכולוגיות אינן מתנהגות כך. למרות זאת, מבחינה מעשית המצב אינו נורא כל כך, משום שמספר די גדול של מחקרים מראה שההתנהגות משתנה באופן סדיר עם השתנות הגירוי. למשל, נבדקים הנחשפים לסדרת גירויים המופיעים בשכיחויות שונות (למשל: גירוי A מופיע חמש פעמים, גירוי B מופיע 12 פעמים וכו'), מצליחים לאמוד די טוב שכיחויות אלו – נמצא מִתאם גבוה למדי בין האומדנים הסובייקטיביים של שכיחויות לבין השכיחות האמיתית. סביר להניח שיכולת זו מצביעה על מנגנונים אבולוציוניים ולמידתיים שבעזרתם בני אדם (ובעלי חיים) מסתגלים לסביבתם. בסיכום, נִדמה לי שניתן לומר, שמצד אחד, הפסיכולוגיה איננה מדע בכל המובנים האופייניים לפיסיקה, ולכן אין היא מסוגלת להגשים את כל מה שמדעי הטבע מסוגלים, אך מצד שני, יכולה הפסיכולוגיה לגלות תופעות פסיכולוגיות חדשות, לנבא התנהגויות ולהסביר אותן בעיקר על-ידי שימוש באנלוגיות שנשאלו ממדעי הטבע, ולתרום רבות ליישום המעשי. וזה, לדעתי, מקדם מאד את הידע שלנו.

מאמר זה מוקדש לזכרו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, מורי ורבי, אשר נטע בי שאלה זו יום אחד בשנה הראשונה ללימודי הפסיכולוגיה בירושלים, שאלה שלא חדלתי לחשוב עליה מאז אותו יום.
אני מודה לאביבה רקובר ולגיורא הון שקראו מאמר זה והעירו הערות חשובות ומועילות.

לקריאה נוספת:

Michell, Joel. (1999). Measurement in psychology: Critical history of a methodological concept. Cambridge: Cambridge University Press
Rakover, Sam S. (1990). Metapsychology: Missing links in behavior, mind and science. New York: Solomon/Paragon

ביבליוגרפיה:
כותר: הלוגיה שבפסיכו : האמנם הפסיכולוגיה היא מדע?
מחבר: רקובר, סם ש. (פרופ')
תאריך: מאי-יוני 2000 , גליון 40
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. סם ש.רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו הם תפיסה וזכירת פרצופים, פילוסופיה של הפסיכולוגיה, ולמידת בעלי-חיים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית