ביקורת סביבתית נוקבת!

דו"ח מבקר המדינה לשנת 2000 מותח ביקורת נוקבת על מספר עוולות סביבתיות במדינת ישראל: המצב
המדורדר של מי השתייה, מאות מיליוני השקלים הנערמים בקופת הקרן לשיקום מחצבות (שכמעט ואינה משקמת מחצבות), הזנחת אזור הדרום ועוד. מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, מתגלה כמבקר סביבתי מאוד.

דו"ח מבקר המדינה לשנת 2000, שהתפרסם בתחילת חודש מאי, מטפל טיפול שורש במספר נושאים סביבתיים. הדבר מעיד על עליית מדרגה במודעות הסביבתית בכלל, אבל גם על גישתו של מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, הרואה בעוולות הסביבתיות נושא בעל עדיפות בסדר-היום הלאומי-ציבורי. המבקר נהג בחוכמה, בהפרידו את הדו"ח לשני חלקים. החלק הראשון, שפורסם כבר באוקטובר 1999, התייחס למערכת הביטחון. החלק השני, בו אנו עוסקים, מתייחס בהרחבה לפעילות משרדי הממשלה. הדו"ח נוח לקריאה, מעורר עניין ובהחלט ניתן להגדירו כמסמך סביבתי חשוב.

בדברי ההקדמה לדו"ח, מתריע המבקר על תופעה קשה, עליה התריע פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל לא אחת: ריבוי רשויות והיעדר הידברות בין הרשויות. הדוגמה הבולטת ביותר, שעליה נרחיב להלן, הינה נושא איכות מי השתייה או באופן כללי משק המים במדינת ישראל. על משק המים בישראל מופקדים לפחות שלושה משרדי ממשלה שונים: משרד התשתיות (אליו מסונף נציב המים), המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות. בהרבה מקרים, כל משרד מושך לכיוון שלו והתוצאה היא קקופוניה סביבתית.

המבקר מדגיש כי "כדי למלא את תפקידן כראוי, על הממשלה וזרועות הביצוע ברבדים השונים, לפעול בראייה כוללת בתיאום ושיתוף-פעולה מירביים, ותוך קביעת סדר עדיפויות כולל. עליהן להימנע משיקולים צרים ולהעדיף על פניהם יעדים מוסכמים משותפים. ללא ראייה כוללת, עלולים להיפגע יעדים לאומיים חיוניים. אולם לא אחת, לא כך הם פני הדברים".

הרכבת מתעכבת

חלק ניכר מדו"ח המבקר מוקדש לערי הפיתוח בדרום הארץ. פרק חשוב בחלק זה מתייחס לפיתוח מערכות תחבורה באזור הדרום. המבקר מדגיש כי "על אף השאיפה (שבאה לידי ביטוי בתמ"א 31) להביא לשיפור הנגישות מדרום הארץ למרכזה, משנת 1991 יש מגמה של התארכות משך הנסיעה. ההרעה בנגישות מאזור הדרום לאזור המרכז מקשה על יזמים, עובדים ודורשי עבודה להשתלב בפעילות כלכלית הנעשית באזורים אחרים. הרעה זו גם גורמת נזק כלכלי למשק המדינה בשל הפסד הזמן הנגרם מהתארכות משך הנסיעה בין אזורים אלה, העלייה בצריכת הדלק והבלאי המוגבר של כלי הרכב".

המבקר מדגיש כי המדינה השקיעה מעט מאוד באזור הדרום, בפיתוח תחבורה יבשתית ובמיוחד בפיתוח רשת המסילות. באשר לרכבת בין באר שבע לתל-אביב, המבקר מזכיר כי בתוכנית הפיתוח הכלולה בתמ"א 31 נאמר במפורש, כי יש צורך ב"מתן שירותי רכבת בין באר שבע לתל-אביב בתדירות של רכבת אחת לשעה".

ואולם, כיום, לפי דו"ח המבקר, מפעילה הרכבת בקו זה שש רכבות שאינן מהירות ואילו הרכבות המהירות יותר אינן נוסעות לתל-אביב בשעות הבוקר (יציאה לעבודה) ובכיוון הנגדי בשעות אחר הצהריים (חזרה מעבודה).

המבקר מדגיש כי "בארבעת החודשים הראשונים להפעלת קו רכבת הנוסעים (בקו באר שבע - תל-אביב) במתכונתו המוגברת, גדלה תנועת הנוסעים בו בכ-130% והגיעה לכ-22 אלף נוסעים בממוצע בחודש. הדבר מעיד לכאורה על הנחיצות של הגדלת פעילות הרכבת כנדרש בתוכנית הפיתוח".

למרות זאת, המבקר מפקפק אם הקו המשופר יופעל במלוא קיבולתו בשנים הקרובות, בין השאר עקב תהליך הצטיידות איטי בקרונות (בעת כתיבת שורות אלו התקבלה הודעה מרכבת ישראל על שיפורים שהונהגו בקו הנ"ל).

קורנים - ולא מאושר

בעניין התקשורת הסלולרית מציין המבקר, כי הרשויות לא נערכו להקמת מערך רישוי ופיקוח שימנע ככל האפשר חשיפה של הציבור הרחב לקרינה הלא-מייננת, שמפיצים מוקדי השידור של המערכת הסלולרית. "רק לאחר התעוררות בדעת-הקהל החלה פעילות שילטונית נמרצת בעניין מוקדי השידור. החלטות ועדת השרים, נוהלי המשרד (לאיכות הסביבה) והאמנה שנכתבה בין החברות המפעילות לבין מרכז השילטון המקומי, עשויים להביא להסדרת המצב בעתיד. ואולם, טרם ננקטו הצעדים החוקיים שנסמכות משרדי הממשלה לנקוט, כדי להביא לכך שאלפי מוקדי השידור שהוקמו שלא כדין, יפעלו על-פי היתרים וכדי להבטיח שהחברות המפעילות אותם יקיימו את תנאי ההיתרים שנועדו להגן על הציבור ועל הסביבה מפני השפעות הקרינה הנפלטת ממוקדי השידור וממכשירי הטלפון הניידים".

המבקר מדגיש כי עד לתום מועד הביקורת, באוקטובר 1999, לא הסתיים התהליך לקביעת תקן ישראלי להגנת האוכלוסייה הרחבה מפני קרינה אלקטרומגנטית בתדרי רדיו.

זאת ועוד, ריבוי הרשויות העוסקות במתן היתרים ורישיונות להקמה והפעלה של מוקדי השידור של חברות סלולריות (משרד התקשורת, משרד הפנים, המשרד לאיכות הסביבה ומוסדות התיכנון של הרשויות המקומיות) והיעדר חוק המתאם בין גופים אלו, איפשר לחלק מהחברות המפעילות "להקים בתוך פרק-זמן קצר אלפי מוקדי שידור ברחבי הארץ על-פי היתרי הפעלה של הממונה (הממונה על הקרינה במשרד לאיכות הסביבה) בלבד, ולהתעלם מן הצורך לקבלת היתר לפי חוק התיכנון והבנייה".

המבקר אומר כי "על הרשויות לשתף פעולה ביניהן ולדאוג שכל החוקים הנוגעים לנושא זה יישמרו. מן הראוי היה גם לשקול הקמתה של ועדה מתאמת של נציגי הגופים האחראים למתן הרישיונות".

המבקר מצר גם על כך ש"הוקמו אלפי מוקדי שידור שאינם עולים בקנה אחד עם מטרות תמ"א 36 (תוכנית המיתאר הארצית לתקשורת)". הדבר עלול לפגוע במטרות התיכנון הלאומי הכולל, ובכלל זה לפגוע באיכות הסביבה ובנוף.

עסקים חקלאיים

בנושא השימוש בקרקע חקלאית לייעודים עסקיים, מציין המבקר, כי מאז דו"ח מבקר המדינה 1995, בו צויינה התופעה, גברו מימדי התופעה. לדבריו, התופעה מחריפה את מצב הפגיעה באיכות החיים והסביבה.

כדוגמה לממשיות הסכנה לסביבה מציין המבקר, כי ביולי 1996 פנתה מנהלת מחוז המרכז של המשרד לאיכות הסביבה, אל ראשי הרשויות המקומיות וליושבי-ראש הוועדות המקומיות לתיכנון ובנייה במחוז המרכז והתריעה על פעילויות עסקיות במושבים, כגון איחסון חומרים מסוכנים בקירבה למבני מגורים.

במכתבה היא ציינה כי עסקים אלה פועלים בלי פיקוח, ברבים מהם תנאי האיחסון ואופן האיחסון אינם בטיחותיים והחומרים עלולים לפגוע בחיי אדם וברכוש. לדוגמה הביאה שלושה מקרים של שריפות מחומרים מסוכנים ומקרה של זיהום קרקע מדליפת דלקים.

לדעת המבקר, על הרשויות המוסמכות לנקוט דרכי פעולה לטיפול מערכתי לאכיפת החוק, על-מנת לחסל את עבירות הבנייה והשימושים החורגים בקרקע חקלאית לייעודים עסקיים.

איכות מי השתייה

סיכומו של המבקר בעניין זה טוב מאלף מילים: "איכותם של מי השתייה חשובה ביותר לבריאות הציבור. מקורות מי השתייה, מי תהום ומקורות מים עיליים (הכינרת, מעיינות ונחלים), מזדהמים ממזהמים רבים, כימיים וביולוגיים. איכות המים מושפעת גם מעלייה בריכוז הכלורידים והמלחים המומסים במים. חלק מהמזהמים הנמצאים במקורות המים, בעיקר המיקרוביאליים, ניתנים לטיפול על-ידי חיטוי ביציאה ממקורות המים ובמתקני ההולכה; הטיפול במזהמים הכימיים קשה ומורכב יותר ומצריך השקעת משאבים רבים לטיוב המים, דבר המחייב מתן דגש והכוונת המאמצים לפעולות מקדימות למניעת חדירת מזהמים למקורות המים עצמם.

"הזיהום של מאגרי מי התהום הוא שילוב של ניצול המאגרים מחד גיסא, והגדלת תשומות המזהמים מאידך גיסא. מי התהום מזדהמים משפכים ביתיים, תעשייתיים וחקלאיים שאינם מטופלים, מדליפת דלקים וחומרים מסוכנים, מחומרי דישון והדברה, מהשקיה בקולחים וממצבורי אשפה. כתוצאה מכל אלה, איכות מי
התהום, בעיקר במאגר בחוף, הולכת ומדרדרת.

"העלייה בזיהום מקורות המים גורמת לאי-עמידתם של חלק מהמקורות בדרישות לאיכות מי השתייה, שנקבעו בתקנות בריאות העם. בעקבות כך נסגרו בשנים האחרונות מספר קידוחים שסיפקו מי שתייה. ההחמרה הנדרשת בתקני איכות מי השתייה, לאחר גילוי חומרים מזיקים נוספים, עלולה להביא לאי-עמידתם בתקנות של קידוחים נוספים ולפסילתם מלספק מים".

"לדעת מבקר המדינה, לא נעשה די בשמירה על איכות מי השתייה. נדרש מאמץ-יתר בפעולות הננקטות בשמירה על איכות המים. על הגופים האחראים להבטחת איכות המים - משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה ונציבות המים - לפעול לאכיפת ההוראות למניעת זיהום מקורות המים ולנקוט צעדים של ממש במקורות המים עצמם על-ידי איתור מזהמים והטיפול בהם, ועל-ידי הרחקת גורמי זיהום מסביבתם. פעולות טיהור וחיטוי - שחשיבותם מרובה, בייחוד במצב המים הקיים - אינן יכולות להיות תחליף לשימור מקורות המים עצמם, אלא השלמה לפעולות מניעת של הזיהומים".

הדו"ח המפורט מעורר דאגה מפני התהליך המתמשך של זיהום מקורות מי השתייה. המבקר מציין כי בין השנים 1993 - 1996 "נמצא ב-109 מקורות מים ריכוז של חומרים כימיים חריגים מהתקן, ו-47 מהם נפסלו לשימוש כמי שתייה".

עוד עולה כי מ-1998 ועד אוקטובר 1999 נסגרו עוד שמונה קידוחים עקב זיהום ממתכות כבדות ומיקרו-מזהמים אחרים. תשעה קידוחים נוספים נסגרו עקב ריכוז גבוה של חנקות.

גם בנושא זה, אחת הבעיות המרכזיות היא ריבוי רשויות (המשרד לאיכות הסביבה, משרד התשתיות - נציב המים ומשרד הבריאות) והיעדר התיאום ביניהם. בעקבות דו"ח המבקר לשנת 1994, החליטה ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה לחדש את פעילות המינהלת לתיאום מי השתייה. בראש המינהלת עומד נציב המים וחברים בה נציגים ממשרדי הפנים, איכות הסביבה, האוצר, הבריאות והתשתיות.

המינהלת נועדה לרכז את פעולות משרדי הממשלה, בנושא השמירה על איכות מי השתייה ולתאם ביניהם. ואולם, בנובמבר 1998 קיימה המינהלת שתי ישיבות בלבד ומאז ועד נובמבר 1999 לא נערכו ישיבות נוספות.

קרן שאין לה הופכין

שיקום המחצבות בישראל, הוא אחד המחדלים הסביבתיים החמורים ביותר של העשור האחרון. מתברר, כי הקרן לשיקום מחצבות האמורה לטפל בשיקום מחצבות נטושות, צברה בקופתה בתשע שנים (1990-1998) עודף של 220 מיליון ש"ח. בתקופה זו שוקמו 33 מחצבות בלבד, מתוך כ-260 מחצבות נטושות. בשנת 1998 הוצאו 13.5 מיליון ש"ח בלבד לשיקום מחצבות.

מה קורה עם כל המיליונים המונחים בקופת הקרן, ככסף שאין לו הופכין? התשובה נמצאת בדו"ח: את הכספים גובה מינהל מקרקעי ישראל, שמשתמש בו לצרכיו עד למועד בו הוא מעביר אותם, באופן לא שיטתי, לחשבון הבנק של הקרן. "המינהל לא פיצה את הקרן בריבית או בהפרש הצמדה, על הכספים שהצטברו בידו לזכות הקרן".

אין זה מקרה שהמבקר החליט לבקר את הקרן. ב-1998 נפגש איתו יוסף תמיר, נשיא ומייסד הפורום, והעמידו על חומרת המצב בקרן לשיקום מחצבות. באותה פגישה הציג תמיר כתבת תחקיר בנושא, שהתפרסמה בירוק כחול לבן(גיליון 21).

כעת נותר לראות אם ייאכפו המלצות מבקר המדינה, ואם נזכה לתנופת שיקום מחצבות נטושות בישראל.