כך ייבשו פקידי האוצר את משק המים הישראלי

בים ההאשמות ההדדיות על מצבו העגום של משק המים הלאומי, לא טרח איש להצביע על האשם העיקרי - משרד האוצר. אנשיו קיצצו בשיטתיות את התשתית המקצועית, והוסיפו חטא על פשע בכך, שלא הכירו במים כמשאב אסטרטגי של המדינה.

ההידרולוגיה הישראלית על ענפיה השונים, חלתה במחלת האנורקסיה. במהלך שלושת העשורים האחרונים היו מי שהחליטו, כי המערכת ההידרולוגית צריכה להדק את החגורה ולרזות. המערכת אכן החלה לרזות ולרזות, עד שהידרדרה למצב כמעט סופני. שלא כבני-אנוש הלוקים באנורקסיה, המערכת לא קיבלה כל טיפול-חירום מונע. נהפוך הוא, 'חכמי הביורוקרטיה' התעקשו, בכל שלב של המחלה, על המשך משטר ההרזיה והצמצומים.

הסכנות האורבות למשק המים וליתר המערכות התלויות בו, חלחלו רק באחרונה במלוא חומרתן למודעות הקהל הישראלי וקברניטיו. מטבע הדברים, מצוקת המים מיוחסת לבצורת הנדירה בחריפותה שפקדה אותנו.

בתקשורת מהדהדות גם שאלות על יעילות מבנה משק המים, על התאמת מערכותיו למצבי חירום (הידרולוגיים או פוליטיים) ועל ההשלכות החברתיות והכלכליות הצפויות ממצוקת המים.

בכל הדיונים הסוערים המתנהלים בימים אלה (שידעכו ויישכחו אם החורף יהיה בכל זאת גשום), לא עלתה שאלה חשובה אחת: האם יש בישראל תשתית מקצועית מיומנת, המסוגלת להתמודד עם השאלות הגורליות של משק המים, כאשר משאבי המים מידלדלים ואובדים כתוצאה מתהליכי המלחה וזיהום?

במאמר שפורסם לפני כשנה בירחון המקצועי מים והנדסת מים, נעשה ניסיון לברר אם סוגיות שעמדו על סדר-היום של קהיליית המים הישראלית בשנות ה-60, מצאו את פתרונן מאז. התשובה הייתה חד-משמעית, ולדאבוננו - שלילית.

שאלות כבדות-משקל כגון גורמי המלחת מי הכינרת, תפעול אקוויפר ירקון-תנינים ומניעת המלחתו, סוגיות חשובות ביותר הנוגעות לחדירת מי ים לשפלת החוף ומדיניות תפעול משאבי המים שם למזעור הנזקים, המלחת מי התהום בגליל המערבי ובעמק זבולון - נותרו במשך 40 שנה כאבן שאין לה הופכין. או שלא טופלו, או שלא קודמו או שבקושי נגעו בהם.

המומחים נשלחו לחו"ל

כך חלפו עברו להם ארבעה עשורים של חוסר מעש, סוג של רפיון לאחר המאמץ הגדול של שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 מה הרקע להשתלטותן של שנות אפרוריות ובינוניות אלה? אפשר להצביע על מספר סיבות:

הפעלת המוביל הארצי באמצע שנות ה-60, יצרה תחושה שכלי הנדסי רב-עוצמה זה יפתור את כל בעיות המים של ישראל. נוצר אז תמריץ שלילי לחיפוש אחר מקורות מים חדשים, ונעלם הדחף לעידוד הסקרנות האינטלקטואלית והמקצועית.

בנוסף, הידיעה כי ניתן לפתור את בעיות המים הלאומיות על-ידי מניפולציה של מגופים, נתנה לגורמים הממונים על משק המים לגיטימציה לייצא את כוח-האדם המקצועי שהושבת מחיפושי מים, לעבודות קבלניות בחו"ל, ובכך להרוויח כסף רב. לפני כשני עשורים התחולל מהפך תפישתי נוסף, עם פרוץ ניצני ההפרטה במשק:
תמיכת המדינה במסגרות מקצועיות ממלכתיות תצומצם למינימום, וכל מוסד ידאג למסחר את מרכולתו. אם לא יעלה הדבר בידו, יהיה עליו להצטמצם, להתייעל או להתחסל. במגזר העסקי התגבשה תפישת מיצוי הרווח המרבי מעבודתם של המומחים.

לגבי ההידרולוגים הישראלים העובדים לרוב בחו"ל, התגבשה גישה דומה לזו הנהוגה בחברות התעופה: הרווח הגדול הוא כשהמטוסים באוויר ולא בתחזוקה על הקרקע. לפי אנלוגיה זאת, עדיף שהעובדים יבצעו פרוייקטים רווחיים של החברה בחו"ל, ולא יבזבזו זמן וכספים על פעולות 'תחזוקה' בארץ (השתלמויות מקצועיות, לימודים וכדומה).

במגזר הממשלתי, תמונת המצב בשני העשורים האחרונים התאפיינה בקרבות נסיגה מתמשכים כנגד פקידי האוצר, המקדישים הרבה ממרצם לקיצוץ תקנים של אנשי-מקצוע, כמובן, בשם ההתייעלות והחיסכון. אט אט החלו להישמע במסדרונות האוצר משפטים בנוסח "אני כבר מבין מספיק בתהליכים הידרולוגיים". אנו עדים לשני תהליכים נפרדים, כביכול, המתרחשים האחד במגזר העסקי והאחר במגזר הממשלתי. אך תוצאתם אחת - קיצוץ אכזרי של מישרות במקצועות הידרולוגיים ודיכוי רצונם של סטודנטים צעירים להקדיש את עצמם למקצועות אלה. כאן לא מדובר ב'בריחת מוחות', אלא פשוט ב'מניעת מוחות'. דבר גורר דבר: כשלא מסתמן סיכוי לעבודה במקצוע מסויים, אין לסטודנטים עניין ללמוד אותו. כשאין סטודנטים, אין תקציבים למכונים המתאימים באוניברסיטאות והמחלקות מצטמקות ודועכות.

קביעה זאת נתמכת בסקר, שנערך בשנת 1991 על-ידי משרד המדע, לצורך גיבוש הצעת מדיניות לקידום המחקר והפיתוח ההידרולוגי בישראל. הדו"ח נערך על-ידי ד"ר אברהם מרכדו, אחד המדענים הבכירים בתחום, והוגש לשר המדע על-ידי פרופ' גדעון דגן, מדען בעל מוניטין עולמי, אז יו"ר הוועדה הישראלית להידרולוגיה שליד משרד המדע.

קשישים וגימלאים

מסמך מעמיק ומקיף זה, שחובר על רקע זיהוי מצוקת הידע ממנה סובלת ההידרולוגיה הישראלית, כולל חיזוי צרכי המים העתידיים וכן המלצה על צעדים הכרחיים שיש לנקוט על-מנת לקדם את פני הרעה. אלא שהדו"ח - שמאחוריו עומד גוף ממשלתי אובייקטיבי ומכובד, לא גורם "עוין ומכפיש" - מעלה אבק על מדפי המשרדים הנוגעים בדבר.

להלן תמצית ממצאי הדו"ח בנושא גיל המומחים בקהיליית ההידרולוגיה בישראל: "פריסת הגילים של החוקרים היא, ללא ספק, מקור נכבד לדאגה. לפי הנתונים שבידינו, הממוצע הנוכחי של גיל החוקרים הוא 52.3 שנים, עם סטיית תקן של 6.7 שנים. חציון הגילים הוא בסביבת 54 שנים. התחזית לשנים 2010-2000, בהתחשב בכך שמשך הכשרה של הידרולוג מומחה הוא בסדר-גודל של חמש-עשר שנים, ולמקרה של הקפאת תקנים – פסימית ביותר. לקראת שנת 2000, צפויה הקטנה של כ-20% במספר החוקרים ברוב תחומי המחקר. תחזית האוכלוסייה הפעילה של החוקרים בנושאים של מי תהום, דומה".

כאן המקום לחזור ולהזכיר, כי הדו"ח פורסם בשנת 1991. המצב לא רק שלא השתפר מאז, אלא החמיר. תחזיתו הקודרת של מרכדו התממשה בדיוק מתמטי.

אין צורך לצלול לעומק רב כדי לגלות, כי ההידרולוגיה הישראלית מוחזקת מעל למים על-ידי עובדים קשישים וגימלאים, שאינם מגובים על-ידי דור המשך מיומן ומקצועי. המערכת עומדת חסרת-אונים מול הידלדלות השורות, בהיעדר עתודה של כוח-אדם אקדמי צעיר, המסוגל לקחת את שרביט הפיקוד מצעירי שנות ה-60. הגרעין המקצועי היחיד של ההידרולוגיה הישראלית הם הגימלאים, שרובם אינו טורח להתעדכן ולרכוש שיטות עבודה מתקדמות. ללא כספים וללא עובדים מקצועיים וטכניים, המערכת נאלצת לאמץ "הידרולוגיה של כורסה": סוגרים כל פער - נתונים או פערי ידע, על-ידי שימוש באומדנים, בהערכות ובהתאמות, אשר לעיתים קרובות, אין להם ולא כלום עם המציאות.

אט אט התפתחה אצלנו "הידרולוגיה וירטואלית" - רעיון מבריק אך חסר כל ערך ממשי. אנשי הכספים דווקא מאושרים. שהרי, בתקציבים אפסיים, ללא הוצאות אש"ל, רכב ומעבדות, מייצרים לנו (בעזרת מודלים) פתרונות הידרולוגיים יפים ומרשימים. בדרך זו 'נפתרות' הרבה סוגיות, אך הקנסות ששילמנו - ועוד נשלם - על
מקצוענות מדומה זו, כבדים ביותר.

מה לעשות?

דו"ח משרד המדע (1991) קבע כי: "על-מנת לקדם את הצרכים החמורים ביותר של משק המים, יש לבצע כ-90 קבוצות פרויקטים שמשך הביצוע המשוער שלהם נאמד עד עשר שנים. סל הפרויקטים המוצעים כולל 250 שנות מחקר, כלומר, כשלוש שנים למחקר אחד. לפי הערכה ראשונית ובהחלט לא מחייבת, ניתן לאמוד את סדר-הגודל של התקציב הדרוש למימוש המו"פ ההידרולוגי היישומי בסך 64 מיליון דולר (מהם 43 מיליון דולר לפעולות ו-21 מיליון לתשומות כוח-אדם). הסכום המומלץ לפעולות מחולק בצורה הבאה: 29 מיליון למימון קידוחי מחקר וניטור, 14 מיליון לרכישת ציוד ולפעולות להגברת המטר".

"בהנחה שסל המחקרים והסקרים החיוניים חייב להתבצע תוך עשר שנים, הרי שמדובר בתקציב שנתי של 6.4 מיליון דולר לשנה, שיוקדש למחקר יישומי בלבד. למחקר בסיסי יש להוסיף עוד מיליון דולר לשנה, או 10 מיליון דולר לעשור. תשומות כוח-האדם למחקר היישומי נאמדו בתחום 1.7-2.1 מיליון דולר לשנה. בתוספת המחקר הבסיסי, אומדן זה יגיע לכ-3 מיליון דולר לשנה להעסקת חוקרים".

"בהנחה שהעלות הממוצעת של העסקת חוקרים במוסדות מחקר היא כ-30 אלף דולר לשנה, הרי שמדובר בתוספת של 100 חוקרים למשך עשר השנים הקרובות. אם נוסיף לכך את החוקרים הראשיים שאינם מתוקצבים על-פי רוב בהצעות המחקר, נקבל אוכלוסייה של 200-150 חוקרים הדרושים להשגת יעדי המחקר היישומי המומלצים".

השורה התחתונה: בהוצאה יחסית קטנה של 6.4 מיליון דולר לשנה, אפשר היה לשקם את התשתית המקצועית הדרושה לניהולו של משאב הטבע החשוב ביותר של מדינת ישראל.

אפשר לראות זאת גם מזווית אחרת, פחות מתוחכמת: משכורתו השנתית הממוצעת של הידרולוג בעל עשר שנות ותק בשירות הציבורי, הינה כ-40 עד 50 אלף דולר. מחירו של קידוח מים מוצלח לעומק 700-600 מטרים, אינו נופל מ-2.5 מיליון דולר. מחיר כל קידוח כושל או אכזב (כתוצאה מהכנה לא מספקת, חוסר ידע או חיסכון בעבודות הכנה) מתבטא, פרט לנזק הכספי, גם באיחור באספקת המים לצרכנים.

בעשור האחרון קרה שבשנה אחת נכשלו מספר קידוחים, והסיבה לכך הייתה בדרך כלל 'חיסכון' בפעולות עזר מוקדמות, כגון סקרים גיאולוגיים או גיאופיזיים, שמחירם נמוך לאין שיעור מזה של קידוח כושל אחד. האם השוואה זאת אינה מעוררת תהיות?

מי אשם?

אין ספק שהתגובה הכמעט אינסטינקטיבית של מגזרים שונים תהיה הפניית אצבע מאשימה אל נציבי המים. לזכותם של חמשת הנציבים האחרונים (מאז שנות ה-70) ייאמר, כי פעלו ללא גיבוי שוטף של אנשי-מקצוע, שמספרם הלך ופחת משנה לשנה. כל אחד מהנציבים זעק והתריע והתוצאות היו זהות - עוד קיצוץ ועוד מחיקת מישרות, בליווי הבטחה צינית כי "בכך לא גמרנו איתכם, ובשנה הבאה נקצץ לכם עוד!".

לכל אורך הדרך, האשם העיקרי למצב אליו הידרדרה מערכת המים הוא משרד האוצר, שלא הכיר במים כמשאב עיקרי ואסטרטגי של המדינה. ההתייחסות לאנשי-מקצוע ולמדענים כאל פקידים זוטרים שבמקומם ניתן להציב מכונות, היא טיפשות. אך כשאותם חוקרים ומדענים אמורים לטפל בעורק החיים של המדינה, הדבר גובל בפשע.

זה שנים שההחלטות באוצר מתקבלות על-ידי כלכלנים צעירים, לרוב טירונים שזה עתה סיימו את לימודיהם ואינם רואים את התמונה בכללותה. בראייתם הצרה הם פוגעים בצורה קטלנית במשאבי המים של ישראל. במונחים כלכליים, הם יוכלו לזקוף לזכותם הישג מרשים. הם חסכו כסף רב למדינה - אך באותה הזדמנות גם תקעו את המסמר האחרון בארון של ההידרולוגיה הישראלית. פגיעתם הקשה במשק המים הלאומי, אינה נופלת מזו של הבצורת.

מה לעשות?

ליישם בפועל, ככתבו וכלשונו, את דו"ח משרד המדע משנת 1991 (אגב, מאז נכתבו עוד מספר דו"חות באותו נושא). אם תתקבל החלטה ברוח זו, יהיה צורך להעמיד בראש מערכת המים מדען בכיר, בעל כישורים בתחומים נוספים, כמו הנדסה, כלכלה וארגון.

בדומה לפסיכולוג והרופא המחזירים חולה אנורקסיה אט אט ובזהירות להזנה ולתפקוד תקין, כך יצטרך המדען הראשי לבצע פעולות החייאה להידרולוגיה הישראלית, עד שתתאושש ותשוב למצבה בשנות ה-50 וה-60.

* פרופ' אליהו רוזנטל הינו הנשיא היוצא של האגודה הישראלית למשאבי מים.