עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאותעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחלים > איכות מיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחלים
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה



תקציר
משרד הבריאות פרסם תקנה לפיה יש להוסיף, החל מחודש מאי 2001, פלואוריד למי השתייה של כלל תושבי המדינה על-מנת לשמור על בריאות השיניים. בדף זה ריאיון עם האחראי על פרוייקט ההפלרה, גורי שאנן, על חשיבות הפרוייקט, על הבעיות שצצו במהלך התכנון ועל הפתרונות הטכניים שיבטיחו שמירה על כמויות הפלואוריד הרצויות.



הפלואור שבקצה הצינור
מחברת: ד"ר מירה גפני


בעקבות תקנת משרד הבריאות להוספת פלואוריד למים, אשר תבטיח את בריאות השיניים של אוכלוסיית המדינה, השלימה חברת "מקורות" את ההיערכות ומתחילה בהקמת מתקני הפלרה, הכוללים מנגנוני בקרה ופיקוח על המינון האופטימלי.

בכל תחנות "טיפת החלב" בארץ, ניתנת הוראת קבע לאימהות להזליף לפי עולליהן טיפות המכילות פלואוריד. מסבירים להן כי הפלואוריד מונע התפתחות עששת בשיניים, תהליך שסופו ריקבון השן ועקירתה. אך בקרוב לא יהיה צורך בטפטוף יומי זה. משרד הבריאות פרסם תקנה לפיה יש להוסיף, החל מחודש מאי 2001, פלואוריד למי השתייה של כלל תושבי המדינה. תקנת ההפלרה נחקקה בדצמבר 1998, ומאז התגייסה מקורות לתכנון מערכי ההפלרה למי השתייה המסופקים לצריכה ביתית.

האחראי על פרוייקט ההפלרה הוא גורי שאנן, מהנדס כימאי במקצועו, המשמש כמהנדס איכות מים ארצי במקורות. בראיון מיוחד ל^ירוק כחול לבן^ מתייחס שאנן לחשיבות הפרוייקט, לבעיות שצצו במהלך התכנון ולפתרונות הטכניים שיבטיחו שמירה על כמויות הפלואוריד הרצויות.



 

מהי חשיבות הפלואוריד לגוף?


פלואוריד בכמויות זעירות חיוני לגוף החי, בעיקר לרקמות הקשות - השיניים והעצמות. בהן גם נמצא הריכוז הגבוה ביותר שלו. הספקה במינון נכון של פלואורידים (מלחי פלואור), בעיקר בשלבי ההתפתחות של התינוק, בהן בוקעות שיני החלב והשיניים הקבועות, מקטינה באופן ניכר את העששת בשיניים.



 

האם אין די פלואורידים במזון שאנו אוכלים או במים שאנו שותים?


פיזור הפלואורידים בטבע איננו אחיד. באזור הדרום ובאילת, לדוגמה, יש ריכוז גבוה יחסית של פלואורידים במי הבארות - 1.5 ppm (חלקים למיליון), ובהתאם, גם במזון ובירקות שגדלים שם. לעומת זאת, באזור הצפון ובטבריה, ריכוז הפלואורידים במי הכנרת, המשמשים גם לשתייה, נמוך יחסית ומגיע ל- 0.2 ppm בלבד. לכן ישנם מקומות בהם יש להשלים את כמות הפלואוריד במים לערך הרצוי.



 

כיצד משפיע הדבר על מצב השיניים של תושבי האזורים השונים?


מחקר השוואתי הראה כי ילדים שנולדו וגדלו בטבריה סובלים מנזקי עששת, בשיעור הגבוה פי ארבעה מאשר ילדים שנולדו וגדלו באילת. ממצא זה תואם מחקרים רבים שנעשו בעולם, המראים כי הפלואוריד מקטין את שכיחות העששת.



 

מהי הצריכה היומית האופטימלית של פלואוריד?


הפלואוריד, המגיע לגופנו בצורת מלח באמצעות מי השתייה או המזון, נספג ברובו במערכת העיכול ומתרכז, כאמור, בעיקר בעצמות ובשיניים. הצריכה האופטימלית נקבעה בהסתמך על ניסיון של שנים ועבודות מחקר רבות, בהם נקבע כי הריכוז הרצוי במי השתייה הוא כמיליגרם אחד של פלואוריד בליטר (חלק אחד למיליון). משרד הבריאות קבע ריכוז זה גם בהתחשב בתנאי האקלים בארץ, וצריכת מי השתייה.

עם זאת, חשוב לדעת שחשיפה לכמות העולה על כ-1.5 מיליגרם לליטר ליום עלולה להזיק, ומידת הנזק עולה ביחס ישר לכמות. בכל מקרה, ההשפעה של הפלואוריד בגוף, הן החיובית והן השלילית, היא מצטברת. לכן קבע משרד הבריאות ערכי מינימום ומקסימום, כאשר הריכוז הרצוי של 0. 1 מיליגרם לליטר נמצא ביניהם.



 

כיצד ניתן להשלים את המנה היומית הדרושה לשמירה על בריאות השיניים?


יש להבחין בין פלואוריד הניתן ישירות לפה, באמצעות מי שטיפה או משחת שיניים המכילים פלואוריד, לבין פלואוריד המגיע באמצעות מים או מזון. במקרה הראשון, רק כ-20% מהפלואוריד, במקרה הטוב, ייספגו על-ידי רקמות השן, מאחר והספיגה היא חיצונית, לעומת ספיגה כמעט מלאה של הפלואוריד הנכנס לגוף דרך מערכת העיכול.

משרד הבריאות הורה על הספקה שוטפת ואחידה של פלואוריד לכל האוכלוסייה, והדרך היעילה ביותר היא באמצעות תוספת מבוקרת של פלואוריד למי השתייה. המטרה היא שתוספת הפלואוריד למים תשלים את הכמות שמגיעה לגופנו באופן טבעי עם מי השתייה והמזון.

מומחי משרד הבריאות חישבו ומצאו, כי כמות הפלואור במי השתייה צריכה להיות 0.8 חלקים למיליון באזורים חמים, בהם צריכת מי השתייה גבוהה יותר, כגון בקעת הירדן או הערבה, ו-1.0 חלקים למיליון בשאר אזורי הארץ. חברת מקורות מתכננת את מתקני ההפלרה בהתאם לנתונים אלה.



 

איזה ניסיון נצבר בעולם בתחום זה?


ההפלרה נהוגה בכל העולם המערבי, בדרום אמריקה, באוסטרליה ובארצות רבות אחרות, ומומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי. בארה"ב, ההפלרה נהוגה זה למעלה מחמישים שנה.

בשנת 1950 נערך ניסוי בקרב תושבי הערים ניוברג וקינגסטון. הערים, המרוחקות זו מזו 30 ק"מ בלבד, שוכנות לשפת נהר ההדסון ותושביהן שותים ממימיו.

מימי נהר זה דלים מאוד בפלואורידים, ומגיעים לריכוז של 0.1 וחקק בלבד. בעיר ניוברג הוסיפו פלואוריד למי השתייה, ואילו תושבי העיר השנייה שימשו כקבוצת ביקורת. במהלך עשר שנות הניסוי נמדדה אצל ילדי ניוברג ירידה של 75% במקרי העששת, בהשוואה לבני גילם, תושבי קינגסטון.

חשוב לציין כי באותו ניסוי נבדקו פרמטרים רבים נוספים, כמו שכיחות תמותת עוברים, מחלות לב, תפקודי כליות, מחלות סרטן ועוד. התוצאות הראו שלא היה כל הבדל בבריאות הכללית בין תושבי שתי הערים, פרט למצב השיניים. המסקנה החשובה הייתה כי לפלואורינציה ברמה שניתנה, אין השפעות לוואי על בריאות האדם.



 

כיצד אתם מתכננים את הפריסה הארצית של מתקני ההפלרה?


מקורות המים של מקורות, גדולים כקטנים, פזורים בכל רחבי הארץ, ורשתות ההובלה מכילות מים ממקורות שונים. לכן, חשוב מאוד שהמיתקן יותקן ויפעל קרוב ככל האפשר למקור המים. בכך יובטח שאותם המים לא יקבלו מנת פלואור כפולה. יחד עם זאת, אם מספר קידוחים מתנקזים לתחנה או בריכה, העדפנו להפליר את המים מקידוחים אלו במקום בו הם מתמזגים, ובכך להקטין את מספר תחנות ההפלרה ואת יעילות המערכת. לאחר תכנון מדוקדק בחרנו ב-120 אתרים להקמת מתקני ההפלרה. לכל אתר יותאם, לפי הנתונים הטכניים שלו, מיתקן אחד מתוך ארבעה דגמים סטנדרטיים שתוכננו להפלרה.



 

האם גם המים המופנים לתעשייה יהיו מועשרים בפלואורידים?


אין אפשרות טכנית להפריד את המים לשימושיהם השונים, אך מניסיון ההפלרה בעולם מסתבר שאין תעשיות המושפעות מהפלואורידים בכמויות שיוספו למים. למים אין כל טעם או ריח נלווה, והפלואוריד המוסף אינו גורם משקעים או קורוזיה בצנרת.



 

איך מתמודדים עם ההבדלים בהרגלי צריכת המים של האוכלוסיות השונות?


אכן, זהו המשתנה המהותי ביותר במערכת. הצריכה היומית של מים תלויה במשקל הגוף. לכן, ילד קטן יותר ישתה פחות ויקבל בהתאם כמות יומית קטנה יותר של פלואוריד, וזה בסדר. אך כאמור, הכמות המוספת תותאם לצורכי השתייה באזורים חמים יותר.

כידוע, קיים שוני רב בהרגלי שתייה, הנובע מפעילות גופנית, ממידת הלחות בסביבה וממקורות השתייה השונים. יש הצורכים רק מי ברז, ואחרים המעדיפים מים מינרליים.

כמו כן, יותר ויותר אנשים רוכשים מיתקנים ביתיים לטיהור מים. מתקני סינון וטיהור רגילים אינם משפיעים על ריכוז הפלואורידים במים. לעומת זאת, מיתקנים הפועלים בשיטת האוסמוזה ההפוכה, 'יסננו' מהמים גם את הפלואוריד.

לא ניתן להתמודד באופן מלא עם כל המצבים, אולם משרד הבריאות שקל נתונים אלו לפני קביעת הרמה המומלצת. למרבית האוכלוסייה הרמה תואמת את הצרכים, אולם הורים החוששים שילדיהם לא מקבלים די
פלואוריד במי השתייה, למשל אם הם שותים רק מים מינרליים, יוכלו להוסיף להם פלואוריד באחת הדרכים שעליה ממליצים רופאי השיניים ורופאי הילדים.



 

איזו בקרה תהיה על כמויות הפלואוריד המוספת למים?


מקורות השקיעה הרבה מחשבה ומאמצים באמצעים לשמירה על מינון מדויק של כמות הפלואוריד במים. מערכת הוספת הפלואוריד מבוקרת על-ידי בקר מתוכנת, המחשב כל הזמן את מינון הפלאוריד על-פי כמות הפלואור שהוזרקה ביחס לספיקת המים בצינור.

פעילות המיתקן נתונה לבקרה כפולה. הראשונה, מערכת בקרה אולטרא-סונית מיוחדת, המנטרת את מפלס תמיסת הפלואוריד המרוכזת שבמכל. ברגע שהמפלס יירד מהר יותר מכפי שמחייב קצב זרימת המים - ייסגר המיתקן אוטומטית. כמו כן מכיל המיתקן אמצעי הגנה מכניים למניעת מינון יתר, על-ידי מערכת שסתומים מיוחדת. מעבר למערכות הטכניות, המבקר האנושי, מפעיל המיתקן, יבקר בתחנה לפחות פעם ביום, לוודא שכל המערכות פועלות כשורה, וימדוד ידנית את ריכוז הפלואוריד במים היוצאים מהמיתקן, כדי לוודא שרמת הפלואוריד הסופית שהתקבלה, אכן תואמת את הרמה המבוקשת.



 

האם "מקורות" היא המפקחת היחידה על תקינות ההפלרה?


התקנה מחייבת דיווח שוטף למשרד הבריאות, אשר מפקח על מתקני ההפלרה. כמובן שכל הנתונים שמתקבלים על פעילות מיתקן ההפלרה ומערכות הבקרה, משודרים באופן אלחוטי למרכז הבקרה של מקורות באופן שוטף. הדוחות האוטומטיים והאנושיים מאפשרים לנו לוודא שהמיתקנים פועלים כמתוכנן.



 

ולבסוף, מה המשמעות הכספית של הפלרת המים?


מבחינת המשק הלאומי, ההשקעה נראית כדאית ביותר. על-פי ההערכה, ההפלרה תעלה כ-7 דולר לנפש לשנה. לעומת זאת, חישובים שנעשו בישראל וגם בארצות אחרות, מראים שההוצאה הממוצעת לנפש על טיפול שיניים היא כ-50 דולר לשנה. כך, התועלת מבחינת בריאות הציבור היא עצומה, ומאפשרת חיסכון של מאות שקלים בשנה למשפחה ממוצעת, במניעת ביקורים וטיפולים של רופאי שיניים, סבל ואובדן ימי עבודה.



 

לא לפתוח פה לעששת



עששת בשיניים ('חורים' בשפת העם) הנה המחלה הכרונית השכיחה ביותר. כ-98% מהאמריקאים הבוגרים סובלים מעששת, ובגיל 17 כבר יש לכל אחד מהם שש שיניים פגועות (מכילות סתימות, רקובות או שנשרו).

השן, שהיא רקמה קשה, מצופה בשכבת הגנה חיצונית דקה, הקרויה אטאיל. זוהי שיכבה קשה ומבריקה, המספקת הגנה מכנית לשן הפעילה בלעיסה.

השכבה הפנימית, הנקראת דנטין, קשה גם היא, אך פחות עמידה מהאמאיל. השכבה הפנימית ביותר, מוך השן, מכילה כלי דם המזינים את השן ועצבים, שפגיעה בהם על-ידי עששת או מכשיר הקידוח של רופא שיניים, גורמות לכאבים חזקים.

גורמי העששת הם החיידקים המתקיימים בפה באופן טבעי, ומפרקים סוכרים לצורך הפקת אנרגיה למחייתם. אך בין תוצרי הפירוק נוצרות גם חומצות, הממיסות את האמאיל. מרגע שנפגע האמאיל נופלות חומות המגן של השן, והרקב מתפשט בקלות ברקמת הדנטין הרכה יותר. אם לא מנקים את הרקמה הפגועה וסותמים את החור - הרקב חודר עד לשורש השן, גורם לריקבונה, ויוצר מורסות בשורש השן ובחניכיים.

הפלואוריד המגיע לגוף במי השתייה, נספג ברובו המכריע בעצמות השלד ובשיניים. מינון קבוע של פלואוריד מיד לאחר הלידה, יקטין את פגיעות העששת בילדים ב-65%. לאלה שמקפידים על כך, יש סיכוי טוב להגיע לגיל 17 ללא כל חור בשיניהם. השיפור בעמידות, השן נמשך גם לאחר מכן, ומבטיח איכות חיים מבחינת היגיינת הפה.

מחקרים הראו שמתן פלואוריד מחזק את האמאיל והופך אותו עמיד יותר לחומצית המעכלות. מעבר לכך, נוכחות פלואוריד ברקמת השן מעודדת התרבצות מלחי קלציום בשכבת האמאיל גם בבוגר, ולמעשה עשויה לעצור את תהליך הריקבון.

לעומת זאת כמויות גדולות מדי של פלואוריד הנספגות בגוף ובשכבת האמאיל, עלולות לגרום לתופעה הנקראת "האמאיל המנומר" (פלואורוזיס). סימניה: כתמים בהירים על השיניים, ובכמויות גבוהות יותר – כתמים חומים.

את הקשר בין השיניים המנומרות ומיעוט העששת, מצא רופא אמריקאי כבר בשנת 1908. בערך 12 שנים מאוחר יותר, הצליח אותו רופא לייחס את הנימור, כמו גם את עמידות השיניים בפני תהליך העששת, לנוכחות הפלואורידים במים. רק לאחר שנים של ניסויים, במהלכן נשללו כל השפעות הלוואי האפשריות, נפלה ההחלטה על הוספת פלואוריד למי השתייה. כיום, הפלרת מי השתייה מומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, כמו גם על-ידי רשויות הבריאות במרבית ארצות המערב.

*כתבה מורחבת על השפעות הפלואוריד, ואה ירוק כחול לבן 27

ביבליוגרפיה:
כותר: הפלואור שבקצה הצינור
מחברת: גפני, מירה (ד"ר)
תאריך: אפריל-מאי 2000 , גליון 31
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית