כמה בני אדם יכול כדור הארץ לקיים?

במחצית המאה הבאה עתידים אנו וילדינו לעמוד בפני החלטות קשות של סדר עדיפויות ויחסי גומלין בין גודל האוכלוסייה, רווחה כלכלית, איכות הסביבה וערכי אנוש

כמה בני אדם יכול כדור הארץ לקיים? שאלה זו היא ללא ספק בעלת חשיבות רבה. היא ממקדת את תשומת הלב בראש ובראשונה במספר בני האדם בהווה ובעתיד, בתכונותיהם, פעילויותיהם וערכיהם הנוגעים ליחסיהם זה עם זה ועם כדור הארץ.

יכולתו של כדור הארץ לתמוך בקיומם של בני אדם נקבעת הן על ידי מגבלות טבעיות והן על ידי בחירות אנושיות. במחצית המאה הבאה עתידים אנו וילדינו לעמוד, ככל הנראה, בפני החלטות קשות של סדר עדיפויות ויחסי גומלין בין גודל האוכלוסייה, רווחה כלכלית, איכות הסביבה וערכים החשובים למחזיקים בהם. ראיית הנולד ונקיטת צעדים מסוימים כעת עשויות להקל על חלק מן ההחלטות שיידרשו בעתיד.

ברצוני להציע זווית ראייה שונה מזו של אלו האומרים שצמיחתה המהירה של האוכלוסייה אינה מהווה בעיה, וכן מזו של אלו הסבורים שזוהי הבעיה היחידה. תמונה מלאה ומאוזנת של העובדות תגן עלינו הן מפני נביאי זעם והן מפני תחזיות בלתי מבוססות של שפע ועושר. פרטים נוספים על כך ניתן למצוא בספרי "כמה בני אדם יכול כדור הארץ לקיים?"¹.

באיזו מהירות גדלה אוכלוסיית כדור הארץ?

לפני אלפיים שנה, חיו על פני כדור הארץ כרבע מיליארד בני אדם ועד שנת 1650 הוכפלה האוכלוסייה והגיעה לחצי מיליארד. פרק הזמן הדרוש להכפלת האוכלוסייה, צנח לפחות ממאתיים שנה, לאחר שהחלו העולם הישן והחדש להחליף ביניהם מזון ומשאבים. בסביבות 1830 כבר מנתה אוכלוסיית העולם למעלה ממיליארד בני אדם והמיליארד השני התווסף במשך המאה הבאה. ארבעים וארבע שנים בלבד נדרשו כדי להכפיל שוב את האוכלוסייה ולהגיע לארבעה מיליארד. עד 1965, צמחה האוכלוסייה האנושית כמו תכנית חיסכון הצוברת ריבית-דריבית, ובסביבות 1970 הגיע קצב צמיחת האוכלוסייה בעולם לשיא של כל הזמנים. מאז, החל קצב הצמיחה לצנוח בהדרגה ובאופן בלתי יציב, אך הוא עדיין גבוה בהרבה מקצבי הגידול העולמיים שהתקיימו לפני 1945.

בכדי להמחיש את קצב הצמיחה המהיר די להראות שאוכלוסיית העולם הוכפלה בתוך תקופת חייו של כל אדם שגילו היום עולה על ארבעים, בהשוואה לפרק הזמן שנדרש לאוכלוסיית העולם להגיע למיליארד (מראשית התקופה האנושית ועד 1830). לשם הוספת המיליארד האחרון נדרשו שתים עשרה שנים בלבד.

לכאורה פרדוקס, שכן למרות צמיחתה המהירה של האוכלוסייה, מצביעים מדדים דמוגרפיים ותזונתיים על השתפרות הרווחה הממוצעת של בני האדם. תוחלת החיים הכללית בעולם עלתה מ-46.4 שנים בין 1955-1950 ל-64.4 שנים בין 1995-1990, עלייה ב-18 שנים בתוך 30 שנה בלבד. הפער בתוחלת החיים בין אזורים מפותחים יותר למפותחים פחות צנח מ-26 שנים ל-12 שנים במהלך תקופה זו. באזורים מתפתחים, ירד מספרם המוחלט וכן חלקם היחסי של בני האדם הסובלים באופן כרוני מתת-תזונה. בסביבות 1970 היה מספרם של מוכי הרעב כ-941 מיליון ולאחר כעשרים שנה הוא צנח ל-786 מיליון. באפריקה, שם קצב גידול האוכלוסייה הוא הגבוה בעולם, עלה מספרם המוחלט של הסובלים באופן כרוני מתת-תזונה בשני שליש בין 1970 ל-1990 וזאת בניגוד למגמה העולמית.

צמיחה כלכלית או צמיחה של פערים כלכליים?

מחצית המאה מאז 1945 הייתה תור זהב של מעשי פלא טכנולוגיים וכלכליים. כך למשל, אם נקבע באופן שרירותי שרמת המחירים ב-1990 הייתה 100, מדדי המחירים של מצרכי מזון ירדו מ-196 בשנת 1975 ל-85 בשנת 1992. מחיר הדלק ירד מ-113 ל-76 ומחירו של סל מצרכים ובו שלושים ושלושה פריטים שאינם דלק, ירד מ-159 ל-112 במהלך אותה תקופה. מעניין שמחירי העץ הגולמי עלו מ-62 בשנת 1975 ל-112 בשנת 1992.

רבים מאמינים שירידת המחירים פירושה שיפור ברווחה האנושית. רבים מאלו החיים במסגרת מערכות כלכליות המבוססות על שוק חופשי ויעיל עשויים להסכים עמם. אך מחירי שוק כלליים, על אף ערכם בתיאום פעילות כלכלית, אינם סמנים אמינים באופן אוניברסלי לשינויים במידת הרווחה האנושית וזאת לפחות מתוך שלוש הסיבות הבאות: ראשית, מחירים כלליים אינם משקפים את התדלדלותם של משאבים שאין להם בעלים, כגון אתרי דיג ימיים, או המים בנהרות ובמי התהום הנמצאים בבעלות בינלאומית משותפת. שנית, מחירים אינם משקפים בהכרח את כל העלויות הסביבתיות, והחברתיות אלא אם קיימים חוקים ונוהלים הדואגים להבאתן בחשבון בחישוב עלויות הייצור. עלויות סביבתיות וחברתיות עשויות לנבוע לדוגמא מניצול משאבים טבעיים והן עשויות להיות מורגשות באופן מקומי או עולמי, מייד או בעתיד. לדוגמא, בקהילה מקומית, אם מכרה פחם מותיר אחריו בור פתוח, אין מחיר הפחם משקף את השפעותיה הרעילות של הכרייה, את איבוד הקרקע, או את הניקוז המוגבר. אם המכרה ננטש לאחר מיצוי העורק, אין מחיר הפחם משקף את עלות התמוטטותה של קהילת הכורים שנותרה מאחור. בדומה, אין שום הכרח שמחירי השוק ישקפו את התוצאות העתידיות של סילוק פסולת כגון דלק גרעיני משומש, פחמן דו-חמצני שהוא תוצר לוואי בייצור חשמל, פסולת מוצקה, אזבסט, חומרים כלורו-פלואורו-פחמניים וחומרים קוטלי-מזיקים שאינם מתפרקים. מידת הקושי שבהערכת העלויות משתנה, ממקרה קל יחסית כגון פסולת מוצקה בלתי רעילה, לה יש שוק מפותח במדינות מסוימות, ועד מקרה קשה יחסית כגון חומרים כלורו-פלואורו-פחמניים, שלהם אין, ככל הנראה, שום שוק בימינו.

סיבה שלישית לכך שמחירים אינם תמיד סמנים מוצלחים לרווחה אנושית היא, ששווקים מגיבים לביקוש בפועל ("ביקוש אפקטיבי"), ולא לצורכיהם של בני אדם. וכך צנחו מחירי המזון במחצית, בעוד שלושת רבעי מיליארד בני אדם במדינות מתפתחות אינם מקבלים מספיק קלוריות במזונם לשם גדילה תקינה. למעשה המיליארד התחתון הוא כה עני, שאינו יכול להוציא אל הפועל ביקוש אפקטיבי בשווקי המצרכים העולמיים. אין לאנשים אלו כסף לקנות מזון, ולכן גם אינם גורמים לעליית מחירי המזון. מהרבה בחינות כלכליות אוכלוסייה זו "שקופה".

בעת שממוצע מידת הרווחה הכלכלית בעולם עלה, גדלו גם הפערים הכלכליים בין העשירים לעניים. בשנת 1960 הרוויחו המדינות העשירות ביותר, המהוות 20 אחוזים מאוכלוסיית העולם, 70.2 אחוזים מן ההכנסה העולמית. המדינות העניות ביותר המהוות 20 אחוזים מאוכלוסיית העולם, הרוויחו 2.3 אחוזים בלבד מן ההכנסה העולמית. לפיכך, יחס ההכנסה בין שתי קצוות האוכלוסייה העולמית עלה מ-1:30 בשנת 1960 ל1:60 בשנת 1991. למרות שמספרם הכללי וחלקם היחסי של הסובלים באופן כרוני מתת-תזונה צנח בעשורים האחרונים, צנח גם חלקם היחסי בהכנסות העולמיות בקצב מהיר עוד יותר. למרות שאין מחסור עולמי במזון יחסית לביקוש האפקטיבי, ולמרות שמחירי המזון בעולם הם יציבים או אף יורדים, הרעב המקומי בחלקים רבים של העולם - אפריקה, דרום אסיה, ואמריקה הלטינית - הוא מציאות עגומה.

כלכלה ותרבות, והיכן הסביבה?

לדעת רבים, קשורה הפעילות האנושית לשפע חסר תקדים של בעיות סביבתיות. לפניכם רשימת מלאי עגומה שהוכנה על ידי הדמוגרף פול דמני (Demeny) בשנת 1991, הכוללת סחיפה ואיבוד קרקעות, מדבור, בירוא יערות, הרעלה של מי השתייה, זיהום האוקיאנוסים, ירידה בשטחם של אזורים עתירי משקעים, רעיית-יתר, הכחדת מינים, איבוד אזורי בר, מחסור בעץ להסקה, שקיעת סחף בנהרות ובשפכיהם, איבוד אדמות ראויות לעיבוד לטובת שימושים אחרים, ירידה במפלס מי תהום, דילול שכבת האוזון, התחממות גלובלית, עליית פני הימים, התדלדלות משאבים, פסולת גרעינית וגשם חומצי. מעניין שלא ניתן לדרג רשימה זו על פי חשיבותן היחסית של הבעיות וזאת יש לתלות, לדעת דמני, בכך שאקולוגים מספקים רק לעיתים נדירות מידע המאפשר כימות. מידע נוסף דרוש על מנת להעריך את יחסי הגומלין בין הבעיות. למשל, האם עדיפה קבורה של פסולת עירונית (זיהום קרקע ומי תהום), שריפתה (זיהום אוויר), השלכתה לים (זיהום ימי) או הפחתתה במקור? (שינויים בטכנולוגיית הייצור והאריזה) ומה עם ציפיותיהם והרגליהם של הצרכנים, החוקים המקומיים והמחירים?

ההופך העולם לכור היתוך תרבותי?

בעשורים האחרונים הביאה ההגירה מאזורים כפריים לעירוניים ובין ארצות, כמו גם התפתחות הנסיעות למטרת עסקים, התיירות, הרדיו, הטלוויזיה, הטלפון, הפקס, האינטרנט, קלטות, עיתונים וכתבי עת, להצטמקותה של הבמה העולמית. תרבויות שונות באו במגע שהסתיים לעיתים בעימות.

בשנת 1800 חי אדם אחד מחמישים לערך בעיר, ובשנת 1950 הייתה בעולם עיר אחת בלבד שאוכלוסייתה עלתה על 10 מיליון בני אדם (ניו-יורק רבתי). עד 1995 כבר חי בעיר כמעט אחד מכל שני אנשים בכדור הארץ. על פי מחקר שערך האו"ם, ב-1994 היו בעולם 14 ערים שאוכלוסייתן עלתה על עשרה מיליון ומתוכן רק ארבע היו בארצות עשירות (בסדר יורד: טוקיו, ניו-יורק, לוס-אנג'לס, אוסאקה). עשר הנותרות היו בארצות מתפתחות (בסדר יורד: סאו-פאולו, מקסיקו-סיטי, שנגחאי, בומביי, בייג'ינג, כלכותה, סיאול, ג'קרטה, בואנוס-איירס, טיאנג'ין). ביבשות השונות החלו מגעים בין בני אדם השונים זה מזה בתרבותם, שפתם, דתם, ערכיהם, מוצאם האתני, על חלוקת המרחב ביניהם לצורך פעילויות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. החיכוכים הנובעים מכך באים לידי ביטוי בכל חלקי העולם.

בין השנים 1970 ל-1990 עלה מספרן של הנשים הפעילות מבחינה כלכלית (כלומר, העובדות עבור שכר או המחפשות עבודה בשכר) מ-37 ל-62 לכל מאה גברים. במקביל, ירד קצב גידול האוכלוסייה בעולם לראשונה בהיסטוריה המודרנית. בשל שינויים אלו בתפקידי הנשים, עלה מספר בני האדם הפעילים כלכלית מהר יותר ממספר האנשים בגיל כשיר לעבודה. בועידה העולמית שהוקדשה לענייני אוכלוסייה והתפתחות בקהיר, בשנת 1994, תמכו נציגים רבים בהתלהבות בשיפור מצבן של נשים באמצעות חינוך, תעסוקה בשכר, אשראי, זכויות קניין, אמצעי מניעה וכוח פוליטי. רבים מאמינים כי אילו היו ליותר נשים אפשרויות מעין אלו, היה קצב גידול האוכלוסייה במקומות רבים איטי יותר, בנוסף ליתרונות הישירים שנשים היו נהנות מהם. למרות ההתלהבות הרבה, בתרבויות רבות מתנגשת פתיחת אפשרויות אלו בפני נשים עם מטרת השמירה על "כבוד מלא לערכים המוסריים והדתיים השונים ולרקעים התרבותיים," מטרה עליה חוזרים פעמים רבות במסמך המסכם של ועידת קהיר. קונפליקטים תרבותיים הנוגעים למעמדות, תפקידים וזכויות של נשים וגברים אינם עתידים להיעלם בקרוב.

ההווה

נכון לשנת 1997, מונה אוכלוסיית העולם 5.8 מיליארד בני אדם. בקצבי הילודה הנוכחיים, מספרם הממוצע של הילדים הנולדים לאישה במשך חייה הוא כ-3.0. אם תמשיך האוכלוסייה לגדול בקצב זהה לנוכחי (1.5 אחוזים לשנה), תוכפל אוכלוסיית העולם תוך ארבעים ושבע שנים, אך הדבר אינו סביר. למעשה סיכומים כלל-עולמיים אלה מסווים בעצם שני עולמות שונים: העשיר והעני. מספר הילדים הממוצע לאישה נמצא בטווח שבין כמעט 5.6 באפריקה ו-3.4 בכלל המדינות המתפתחות, ל-1.6 במדינות עשירות.

בשנת 1995 נהנו 1.2 מיליארד בני האדם שחיו במדינות העשירות ביותר בעולם מהכנסה שנתית ממוצעת של 19,300$. הישג מדהים באמת, אך הכנסתם השנתית הממוצעת של 4.5 המיליארדים הנותרים הייתה 1000$ בקירוב. שני המיליארדים העניים ביותר התקיימו על הכנסה ממוצעת של 400$ לשנה, או כדולר ליום. ועובדות אחרונות: כאחד מכל שלושה אנשים בעולם חולה בשחפת; למחצית מבני האדם על פני כדור הארץ אין בית שימוש ומיליארד מבוגרים הם אנאלפביתים כאשר שני שליש מתוכם הן נשים. המציאות אם כך לא מעודדת ביותר.

בכמה בני אדם יכול כדור הארץ לתמוך?

עתידה של האוכלוסייה האנושית, כמו גם עתיד המערכות הכלכליות שלה, תרבויותיה והסביבה בה היא מתקיימת, הוא בלתי צפוי לחלוטין. האו"ם מבצע באופן סדיר חישובים דמוגרפיים על בסיס הנחות שהוא מקבל כבעלות סבירות גבוהה, ומפרסם תחזיות בעקבותיהם. תחזית שפורסמה בשנת 1992 הניחה שהפריון הממוצע העולמי ירד ל-2.5 ילדים לאישה במאה העשרים ואחת. בתרחיש זה תגיע האוכלוסייה ל-12.5 מיליארד תוך חמישים וחמש שנים, עוד בתקופת חייהם של חלק מילדינו. התחזית הנמוכה של האו"מ מ-1992 הניחה שהאוכלוסייה תגיע לשיא של 7.8 מיליארד בשנת 2050 לפני שתתחיל לקטון.

אחד מגורמי האי-ודאות ממנו מתעלמים רוב הדמוגרפים הוא האם יכול כדור הארץ לקיים את מיליארדי בני האדם הנוספים? והאם יכול כדור הארץ להמשיך ולקיים את ששת המיליארדים החיים על פניו כעת, ברמה הנוכחית או ברמה טובה יותר? ומכאן נשאלת השאלה כמה בני אדם יכול כדור הארץ לקיים?

כבר בשנת 1679 העריך אנתוני ואן ליוונהוק שכדור הארץ יכול לתמוך בלא יותר מ-13.4 מיליארד בני אדם. בין 1679 ו-1994 פורסמו לפחות שישים וחמש הערכות נוספות הנעות בטווח שבין פחות ממיליארד ועד יותר מ-1000 מיליארד. אין בהערכות אלו מגמה של ירידה או של עלייה וכמובן, מידת הפיזור גדלה עם הזמן. המסקנה המיידית: רבות מן ההערכות שפורסמו אינן יכולות להיות נכונות או שמא אין תשובה אחת נכונה?

הסיבה לכך מתבהרת כאשר בוחנים בזהירות את השיטות בהן נעשה שימוש לצורך המצאת הערכות אלו. אחת השיטות הנפוצות מניחה שגורם יחיד, בדרך כלל מזון, מגביל את גודל האוכלוסייה.

מזון כגורם מגביל?

העובדה שהאוכלוסייה גדלה, בדרך כלל, במהירות הגדולה ביותר במדינות בהן המזון מועט ביותר, ובאופן איטי יותר במדינות בהן יש שפע של מזון, אינה מרתיעה את אלו המניחים שהמזון הוא המגביל את הגידול באוכלוסייה. הערכה בדבר ייצור המזון השנתי המרבי בעולם מחולקת בהערכה של כמות המזון המינימלית הדרושה לאדם בשנה. מכאן מוצאים את מספרן המרבי של מנות מזון מינימליות ומספר זה נחשב למספר המקסימלי של בני אדם אותם יכול כדור הארץ לקיים.

האפשרות לייצור כמות המזון המרבית תלויה לא רק במגבלות סביבתיות כגון סוג הקרקע, משקעים, מורפולוגיה ואורך עונת הגידול, אלא גם בבחירה אנושית, אישית וקולקטיבית: אילו מיני צמחים ובעלי חיים נבחרים לטיפוח; הטכנולוגיה המשמשת לטיפוח זה; האשראי אותו יכולים חקלאים לקבל; השכלת החקלאים; התשתית הנחוצה לשם הפקה ושינוע של משאבים הנחוצים לחווה (כולל יכולת השקיה ופיתוח זני-כלאיים של זרעים); התשתית הנחוצה על מנת לשנע, לאחסן, ולעבד את תוצרת החוות; ביקוש כלכלי למזון ממגזרים אחרים במערכת הכלכלית; וכן פוליטיקה ושווקים בינלאומיים המשפיעים על המסחר. במקרים רבים התרבות היא המגדירה מה מהווה מזון עבור הצרכן: במקום בו עשוי הינדואיסט לראות פרה קדושה, עשוי אמריקאי לראות המבורגר מהלך. אילו קבעו האכילות והזמינות לבדן מהו מזון, היה ביקוש גדול לתיקנים.

צריכת המזון המינימלית תלויה לא רק בצרכים הפיסיולוגיים (הממוצע ברוב האוכלוסיות הוא כאלפיים קילו-קלוריות לאדם ליום), אלא גם בסטנדרטים תרבותיים וכלכליים בנוגע למה שיאה ורצוי. לא כל אחד שהבחירה בידו יקבל בברכה תזונה צמחונית הכוללת לא יותר מן הדרישה המינימלית של קלוריות וחומרים מזינים הנחוצים לשם גדילה תקינה.

רבים מאלו שהעריכו את גודלה המרבי של האוכלוסייה הכירו בקושי שבמציאת תשובה יחידה, בכך שנתנו טווח ערכים אפשרי. חציון ההערכות הגבוהות הוא 12 מיליארד ואילו חציון ההערכות הנמוכות הוא 7.7 מיליארד. טווח זה קרוב מאד לטווח הערכים כפי שניתן על ידי האו"ם לשנת 2050: מ-7.8 עד 12.5 מיליארד. כך או כך גידולה של האוכלוסייה בעת האחרונה הביא להתקרבות מהירה אל תחום הערכים כפי שהוערך על ידי רבים. זהו למעשה תמרור אזהרה לכך שהאוכלוסייה האנושית כיום מתקרבת במהירות אל הגבול העליון של מספר האנשים שיכול כדור הארץ לקיים.

מספר בני האדם שיכול כדור הארץ לקיים תלוי הן במגבלות טבעיות, שאינן מובנות במלואן, והן בבחירות אנושיות. רבות מבחירות אלה הן החלטות בלתי מודעות המתקבלות על ידי מיליוני ומיליארדי בני אדם במהלך חיי היומיום שלהם (לכבות את האור כאשר יוצאים מן החדר, או להשאירו דלוק; לשטוף ידיים לפני האוכל, או לא לטרוח; לאסוף את הזבל בחצר בית הספר, או להוסיף עליו). התוצאות המצטברות של מה שעשוי להיות פעילות אישית בלתי מודעת הופכות להחלטות אנושיות רבות חשיבות: לצרוך יותר או פחות אנרגיה; להפיץ או למנוע מחלות מידבקות; להרוס או לתמוך בסביבה.

בחירות אישיות ומשותפות משפיעות על גורמים רבים: הרמה הממוצעת ומידת הפיזור של רווחה חומרית; טכנולוגיה; מוסדות פוליטיים המפקחים על חירות אישית; עימותים ושינוי; הסדרים כלכליים הנוגעים לשווקים, מסחר, ויסות ותוצאותיהן הלא-כלכליות של פעילויות כלכליות; גודל המשפחה והמבנה שלה, הגירה, הטיפול בילדים ובקשישים ועניינים דמוגרפיים אחרים; סביבות פיסיות, כימיות וביולוגיות (האם אנו חפצים בעולם שבו בני אדם וחיטה בלבד?); גיוון או יציבות; סיכונים או חוסן; האופק אליו צופים מבחינת זמן (חמש שנים קדימה, או חמישים, או חמש מאות); וכן ערכים, טעמים ואופנות.

ברצוני להדגיש את חשיבותם של ערכים. ערכים הם הקובעים כיצד יאזנו הורים את מספר ילדיהם עם איכות החיים לה יזכו ילדים אלו, וכיצד הם מאזנים את זכותם של הורים לפרות ולרבות עם זכותם של ילדים לאכול. החלטות רבות הנראות ככלכליות תלויות במידה רבה בערכים פרטיים ותרבותיים. האם צריכות מערכות כלכליות-תעשייתיות לנסות כעת לפתח מקורות אנרגיה הניתנים לחידוש, או שמא מן הראוי שימשיכו לשרוף דלקים ולהשאיר את המעבר לדורות הבאים? האם צריכות נשים (או גברים) לעבוד מחוץ לבית? מספר בני האדם שיכול כדור הארץ לקיים תלוי, באופן חלקי, במספר בני האדם שילבשו כותנה לעומת מספרם של אלו אשר ילבשו פוליאסטר; במספר האנשים שיאכלו בשר בקר לעומת מספרם של אלו אשר יאכלו נבטים; במספר האנשים שירצו פארקים לעומת מספרם של אלה אשר ירצו מגרשי חניה; במספרם של אלו שיעדיפו "יגואר" במגרש החניה לעומת מספרם של אלו שיעדיפו יגואר חופשי בטבע. בחירות אלו משתנות עם הזמן והנסיבות, וכך גם ישתנה מספר בני האדם שיכול כדור הארץ לקיים.

העוגה כמשל

ישנן כמה אסכולות בנוגע לשאלה מה ניתן לעשות. אסכולת "העוגה הגדולה יותר" ממליצה לפתח טכנולוגיות נוספות. אסכולת "פחות מזלגות" גורסת שיש להאט או לעצור את גידול האוכלוסייה ולהפחית את הצריכה של כל פרט. אסכולת "הנימוסים המשופרים" אומרת שיש לשפר את התנאים במסגרתם באים בני אדם במגע אלו עם אלו. לדוגמא, על ידי הגדרת זכויות קניין למשאבים הנגישים לכולם כגון מדגה ומי תהום, על מנת למנוע ניצול בלתי יעיל שלהם, ביעור פעילויות אי-רציונליות מבחינה כלכלית, הפחתת אי-השוויון והאלימות המאורגנת, שיפור הפיקוח הממשלתי.

למרות שלכל הגישות הללו ערך רב, אף אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה ואף אם נשלב אותן, הן לא יבטלו את הצורך לקבל החלטות לטובת ערכים מסוימים על חשבון אחרים המתחרים בהם.

היעדרה של ודאות בדבר מגבלות והחלטות עתידיות איננה מצדיקה היעדר פעולה כעת. כל אימת שאני נוסע במכונית, אני חוגר חגורת בטיחות, למרות שאינני מצפה להיות מעורב בתאונה. עשיתי ביטוח חיים עבור כל בני משפחתי, למרות שאינני מצפה למות מחר. לא חייבים לדעת לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת להכיר בכך שליותר ממאה מיליון נשים בגיל הפוריות, לפי ההערכה הנוכחית, אין גישה לאמצעי מניעה; שמאה ושלושים מיליון ילדים במדינות מתפתחות, הזכאים רשמית לחינוך יסודי, נמצאים מחוץ לכותלי בית הספר, כפי שציינו כריסטופר קולקלוך וקית' לוין (Colclough, Lewin); שכשלושת-רבעי מיליארד בני אדם היו רעבים אתמול, הם רעבים היום, ויהיו רעבים מחר; שהאנושות מותירה את חותמה על היבשה, הים, והאוויר ועל מינים אחרים החולקים עמנו את כוכב הלכת שלנו; ושבעוד החיים בימינו טובים יותר עבור אנשים רבים מבעבר, ישנם אנשים רבים אשר עבורם החיים אומללים יותר משמחייבים האמצעים הקיימים. אין אנו זקוקים לשום תחזיות על מנת לזהות בעיות הדורשות פעילות היום.

איך להעמיד את הפירמידה?

רבים מן הנתונים ומהתחזיות שצוטטו כאן עתידים להשתנות. אך מסר אחד יישאר: בעיות אוכלוסייה אינן בעיות דמוגרפיות טהורות. הן מערבות גם כלכלה, שיקולים סביבתיים, ותרבות (כולל פוליטיקה, חוק וערכים).

ניתן לראות אוכלוסייה, כלכלה, סביבה ותרבות כארבעת קודקודיה של פירמידה בעלת דפנות משולשות. דימוי זה הוא הבלם הנפשי שלי נגד השמטת ממדים חשובים בעת שאני מקשיב לדיונים על בעיות אוכלוסייה. כל ממד עיקרי נמצא ביחסי גומלין עם כל שלושת האחרים. לפירמידה יש סימטריה המאפשרת להחליף את הקודקוד העליון (כלכלה, סביבה או תרבות) מבלי לשנות את המסר. ואולם במציאות אין פירמידה יחידה, אלא אלפי או אף מיליוני פירמידות מעין אלו, הקשורות ביניהן על אף פיזורן בכל מקום בו חיים בני אדם. הפירמידות המקומיות הללו מקושרות זו עם זו על פני מרחקים גדולים, באמצעות אינטגרציה כלכלית וכספית עולמית, באמצעות המגע עם האטמוספרה, האוקיאנוסים והמינים החיים, ובאמצעות פעולות גומלין בין בני אדם, חיידקים וסמלים תרבותיים. בעיות האוכלוסייה משתנות ממקום למקום, אך הן קשורות זו בזו על פני העולם כולו.

העניין האמיתי הנוגע לאוכלוסייה אינו מספר בני האדם גרידא, למרות שהמספרים והנתונים הסטטיסטיים מספקים לנו תובנה. המוקד האמיתי של שאלת האוכלוסייה הוא איכות חייהם של בני האדם: יכולתם של אנשים להשתתף בדברים הנותנים משמעות להיותם אנושיים; לעבוד, לבלות, ולמות בכבוד; לדעת שיש לחייך משמעות כלשהי ושהם קשורים לחייהם של אחרים. זוהי, לדעתי, מהותה של בעיית האוכלוסייה.

1. How Many People Can the Earth Support, Norton, 1995