הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסרעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
האומנם רשאי האדם לראות את עצמו כנזר הבריאה, ולהתנהג אל שאר בעלי החיים כאל נחותים ממנו וכמי שלא ראויים ליחס מוסרי? האם רשאי הוא להתייחס אל הסביבה רק כמקור למשאבים?



על אנשים וחיות אחרות
מחבר: צביקה רייטר


האומנם רשאי האדם לראות את עצמו כנזר הבריאה, ולהתנהג אל שאר בעלי החיים כאל נחותים ממנו וכמי שלא ראויים ליחס מוסרי? האם רשאי הוא להתייחס אל הסביבה רק כמקור למשאבים?

הקשר בין בני האדם לבין בעלי החיים הנו מורכב מאד וימיו כימי ההיסטוריה האנושית. האדם אוכל את בשר החיה הניצודה או את בשר חית המשק המגודלת בתנאי ממשק חקלאיים. החיה מייצרת עבור האדם מוצרים שונים ובהם חלב, ביצים, דבש, פרוות, שומן, נוצות עצמות, עור, גידים, קרניים, צמר, שנהב, תרופות ושיקויים. החיה משמשת כמקור אנרגיה לעבודה כשהיא מושכת עגלות, חורשת שדות, שואבת מים, עוסקת בדיש ובמלאכות חקלאיות אחרות. החיה משמשת מטרה לאדם כאשר הוא עוסק בתחביב ובספורט הציד והדיג (הדיג בחכה והדיג התת-ימי). בעלי חיים משמשים כמודלים במחקרים רפואיים ומדעיים. לאחרונה, בעלי חיים משמשים כספקי רקמות ואברים כמו עור, לב או לבלב להשתלות בבני אדם, במסגרת מחקרית בשלב זה. כלבים משמשים כאמצעי נחיה לעיוורים וכמגלי סמים ופצצות לעזרת המשטרה וכוחות הביטחון. גם פרדות, סוסים, פילים ודולפינים שרתו בצבאות שונים, לאורך ההיסטוריה, והיו קורבנות של מלחמות בין בני אדם. חיות מחמד, דגים, זוחלים וציפורים מגודלים על ידי האדם לנוי ושעשוע. מסגרת חדשה שמתפתחת היא תראפיה באמצעות בעלי חיים, החל מצפייה לשם התרגעות בדגים שטים באקווריום, דרך ליטוף חיות מחמד פרווניות ועד רכיבה טיפולית על סוסים ושחיה טיפולית בחברת דולפינים. שוורים משמשים כ"שחקנים" במופעי ראווה אכזריים הנחשבים כמופעי בידור בספרד. קרבות תרנגולים כמו גם קרבות כלבים, עד מוות, מסבים הנאה לאנשים ברחבי העולם. הקרקס הקלאסי, בו חיות פרא מככבות בתרגילי אילוף שונים מהווה מופע בידורי לשכבות רחבות באוכלוסייה, הן בעולם המערבי והן בחברות אחרות. בתרבויות שונות זכו בעלי חיים ליחס של הערצה ושימשו, או עדיין משמשים, כסמלים דתיים. הנוהג של הקרבת קורבן חיה מקובל בפולחנים דתיים שונים. בעלי חיים משמשים כסמלי תרבות וכסמלי מעמד ושיוך, החל מהנחש של ארגוני הרופאים ועד הפיל והחמור המשמשים כסמלי המפלגות בארצות הברית.

לכל אורך ההיסטוריה האנושית שואף האדם לשלוט בכוחות הטבע. הישגי המדע והטכנולוגיה של עשרות השנים האחרונות מאפשרים, בתחומים מסוימים, מידה כלשהי של מימוש השאיפה האנושית הזו. המבצע לחיסול הנגיף הגורם למחלת האבעבועות השחורות (Variola, small pox), הקטלנית, הנו הישג מדעי ראשון במעלה שמשמעותו לאנושות לא פחותה מפיתוח הטכנולוגיה שאפשרה הפקת אנרגיה גרעינית על ידי ביקוע האטום, או זיהוי ההרכב המולקולרי של הגנום האנושי שיאפשר איתור ומניעת לידת תינוקות בעלי מומים חמורים. אולם, לאור הפוטנציאל החיובי הטמון בהישגי המדע והטכנולוגיה, קיים בהם גם הפוטנציאל האחר, השלילי, שיכול להיות מזיק וקטלני, ולגרום לתופעות שהשפעותיהן בלתי הפיכות.

האדם הצליח לשנות את פני כדור הארץ בזכות הישגי המדע והטכנולוגיה. אך הוא גם "הצליח" לפגוע, לעתים פגיעה אנושה, בסביבה (במובנה הרחב של הגדרת הסביבה), והדברים ידועים. למרות שההכרה כי הרס הסביבה יפגע בסופו של דבר גם באדם עצמו מופנמת בדעת הקהל האנושית ואף בקרב מנהיגים מקבלי החלטות, הרי תהליך הרס הסביבה, שמקורו ושורשיו בתפיסה הצרכנית-כוחנית, בגידול האוכלוסייה ובכלכלה המתנהלת על פי תכתיבים של שוק מעוות לעיתים, ממשיך להתרחש במלוא עוצמתו. עיוותים אלה גורמים מצד אחד לצריכה גוברת, בזבזנית ומיותרת בעולם העשיר ומצד שני לפער בלתי נסבל בין עשירים לעניים. בעוד שבעולם העשיר הרס הסביבה נובע מצריכה מוגזמת, הרי חלק ניכר מהרס הסביבה בעולם השלישי נגרם בגלל צורך קיומי ממש.

הרס הסביבה גורם להכחדת מינים של בעלי חיים וצמחים כפי שלא התרחשה כנראה מעולם בכדור הארץ - אלא, אולי, בזמן של הכחדות המוניות בעקבות אירועים קטסטרופיים. יש מי שטוען כי שינויי האקלים המשמעותיים שהביאו להכחדת הדינוזאורים לפני כ-65 מיליון שנים, היו פחות הרסניים בהשוואה להרס הסביבה הנעשית היום בידי האדם. אין ספק שאכן אירעו כמה אירועים של הכחדות מינים המוניות בתולדות כדור הארץ. חוקרי הטבע גולד (Gould) ו-אלדריג' (EIdredge) תיקנו את תפיסת האבולוציה ההדרגתית של דארווין לשיטה המתבססת על הנחת קיומן של הכחדות המוניות. אולם, אף לא הכחדה אחת נבעה מדרך החיים או מתרבות שחרגה מכל פרופורציה של מין מסוים, כפי שמתאפיינת הכחדת המינים הנוכחית.

לאורך ההיסטוריה של כדור הארץ היו גם הכחדות ביו-גניות, כאשר יצור זר פלש למערכת אקולוגית מאוזנת יחסית ומוטט אותה. אירועים אלה הם מקומיים בדרך כלל וחלקם נגרמים על ידי בני אדם שהביאו את הפולש הזר. אולם אין שום יחס בין ההכחדות הביו-גניות או ההכחדות האנטרופו-גניות הללו לבין מה שהאדם עושה היום.

שאלת "מותר האדם"

תרבויות שונות, כמו למשל, האסקימואים, האינדיאנים, הבהאים וקבוצות הודיות שונות טיפחו ומטפחים יחס של כבוד לחיים ומתוך כך גם לבעלי החיים. אחד היסודות החשובים בפילוסופיות אלו הוא ההרמוניה בין האדם לסביבתו, כולל בעלי החיים המצויים בה. בניגוד לתפיסות הרמוניות אלה, סיפור הבריאה המקראי ומקורות היהדות מציגים מבט דיכוטומי המפריד בין עולם החי ובין בני האדם. אלוהים, על פי המסופר בספר בראשית העניק לאדם את השלטון על כל "דגת הים ועוף השמים והבהמה וכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית, פרק א'). האדם, על פי תפיסה זו, הוא אדונם של כל בעלי החיים אשר נועדו לשרתו. הפילוסוף היווני אריסטו, הנאמן לתפיסה כי האדם הוא נזר הבריאה, מציג בספר הביולוגיה הראשון של התרבות האנושית ("ידיעות על בעלי חיים") מארג דומה הטוען כי צמחים קיימים למען בעלי חיים, ובעלי חיים (הן בהמות הבית והן חיות הבר) קיימים למען האדם. אריסטו, אבי המדע המערבי, לא מתייחס ולו פעם אחת לאורך כל 200 עמודי ספרו אל בעל החיים כאל דבר שלם, כאל יצור חי: "אחדים מן החלקים המבניים שבבעלי החיים הם בלתי מורכבים, והם כל מה שמתחלק לחלקים מבניים אחידים [כגון הבשר המתחלק לגושי בשר]: ואילו האחרים מורכבים, והם כל מה שמתחלק לחלקים מבניים בלתי אחידים [כגון היד, שאינה מתחלקת לידיים ואף הפרצוף שאינו מתחלק לפרצופים]. אחדים הנמנים על סוג אחרון זה נקראים לא רק חלקים, אלא אף חלקי גוף", (ידיעות על בעלי חיים, ספר א', פרק א', מבוא).

דקארט

דקארט (1596-1650), שהינו אולי אבי הפילוסופיה המערבית המודרנית, מדגיש את תפיסת "מותר האדם" בספרו "על המתודה": "לא רק שהחיות יש להן פחות שכל מאשר לבני האדם, אלא שאין להן שכל מכל וכל [.....] מה שהן מטיבות לעשות מאתנו אינו מוכיח כלל שהן בעלות רוח.... הטבע הוא הוא הפועל בהן לפי סידור כליהם. כך למשל רואים אנו שהאורלוגין, שאין בו אלא קפיצים וגלגלים בלבד, יכול למנות את השעות ולמדוד את הזמן ביתר דיוק מאתנו, על אף כל פקחותינו". כך, דקארט מטיל בספק את התפיסה שיש להתייחס אל בעלי החיים כאל יצורים חיים. על פיו, בעלי החיים הם בעצם יצורים אוטומטיים חסרי תודעה, תחושה ורגשות. מעין מכונות. מכונות אשר לא יכולות לתפוס שום מצב תודעתי, כולל תחושת כאב.

שפינוזה

ברוך שפינוזה (1632-1677) אשר חלק על דקארט אך נשאר נאמן לתפיסת "מותר האדם" כותב בספרו "תורת המידות": "החוק האוסר עלינו שחיטת החיה, יסודו בהבלי אמונה וברחמנות של נשים ולא בשכל הבריא. אמנם התבונה מורה אותנו שאנו צריכים, לתועלת עצמנו, להתקשר עם בני אדם, אולם לא עם חיות או עם דברים שטבעם שונה מטבעו של האדם" (תורת המידות, עמ' רפ"א). שפינוזה, הכיר בכך שבעלי חיים מרגישים וחשים, אולם הוא לא מצא טעם להתחשב בכך. פילוסוף אחר, שלמה מימון (1754-1800) מתאר בסיפור את יחסו לעולם בעלי החיים, יחס שנגזר כנראה מתוך תפיסת עולם הנאמנה לזו של דקארט. שלמה מימון מתאר טיול עם כמה מחבריו בפולין. "והנה באמצע הדרך שכבה עז. נתתי לעז כמה מכות עם המקל וידידי האשימו אותי באכזריות. עניתי: איזו אכזריות? אתם חושבים שהעז חשה כאב אם אני מכה אותה? אתם טועים מאד. על פי שטורם (חסיד שיטתו של דקארט) העז היא בסך הכל מכונה. ידידי אמרו: אתה לא שומע היא צועקת כשאתה מכה אותה? על כך עניתי: בוודאי היא צועקת. אם אני מכה בתוף, גם התוף משמיע קול" (חיי שלמה מימון, פרק 16). עימנואל קאנט (1804-1724) גם הוא הבדיל את האדם מהחיה. אולם, קאנט הרחיק לכת וטען שגם בקרב בני האדם יש דרגות שונות של אנושיות. על פי שיטתו, צבע עורם של אנשים מצביע על דרגות שונות של שלמות אנושית. כך למשל, עולים הלבנים על השחורים, הצהובים והאדומים. תפיסתו של קאנט מחדדת את ההכרה כי העדפה על בסיס ביולוגי (על בסיס המין הביולוגי, species) עלולה להביא להצדקת אפליות גזעיות בין בני אדם.

דארווין

צ'ארלס דארווין, אשר פרץ דרך בתפיסתנו את מקומו של האדם בעולם החי, כפרי של התפתחות אבולוציונית הדרגתית, לא הפנים את התיאוריה של עצמו ונשאר נאמן לתפיסת "מותר האדם". כך כותב דארווין באוטוביוגרפיה שלו, בפרק המתאר את מסעו בספינה "ביגל": "באותו ערב הגענו לאי סנט פדרו, שם מצאנו את ה"ביגל' עוגנת. כאשר עקפנו את בליטת החוף, שני קצינים ירדו מהאנייה על מנת לערוך מדידות. שועל אחד, מהסוג הידוע באי זה, וגם שם נדיר מאד, מין שטרם תואר, ישב לו על סלע. הוא היה כה שקוע בהתבוננות במעשיהם של הקצינים, שהצלחתי, בהתגנבי מאחוריו, להכות בראשו בפטיש הגיאולוגי שלי. שועל זה, יותר סקרן, אך פחות חכם מאשר אחיו (ובמקור: "more Curious but less wise") מפוחלץ כעת במוזיאון של החברה הזואולוגית".

למרות הבדלי גישות ופיתולי הדרך בפילוסופיה המערבית, דומה שבשאלת "מותר האדם" אחדות המחשבה בולטת. תפיסת "מותר האדם" הטבועה כל כך בפילוסופיה המערבית, יסודותיה בתפיסות היסודיות של הדתות המונותיאיסטיות. לכן, מעטים הם הפילוסופים, כמו גם הוגי הדעות הדתיים, המתמודדים או יוצאים כנגד התפיסה הרואה באדם את נזר הבריאה.

אולם, ניתן למצוא בתולדות הפילוסופיה המערבית מיעוט (מכובד) שכפר במידה זו או אחרת בתפיסת האדנות של האדם. למשל, האמפיריציסטים הבריטיים, החל מג'והן לוק (Locke) ודיוויד יום (Hume) וכלה באבות התועלתנות מיל (Mill) ובנתאם (Bentham) היו מודעים מאד לכך שההבדלים בין בני אדם לבעלי חיים הם הבדלים של דרגה ואינם מצדיקים התעלמות מזכויות בעלי החיים. באירופה הקונטיננטלית היה רוב ברור לגישת "מותר האדם", אבל מבין היוצאים מן הכלל היו הוגים בולטים כמו לייבניץ Leibniz)) ומונטיין (Montaigne). בנוסף לכך מצאו בעלי החיים סנגורים נלהבים בקרב חלק גדול מהוגי האנרכיזם כמו קרופוטקין, גודווין ותו'רו (Thoreau, Godwin, Kropotkin).

בתוך הדומיננטיות של תפיסת "מותר האדם" ו"נזר הבריאה, דומה ששלושה פורצי דרך הצליחו לשחרר את האדם מאשלית היותו אלוהי: קופרניקוס, דארווין ופרויד. קופרניקוס פורר את התפיסה השגויה כי כדור הארץ נמצא במרכז היקום וכפועל יוצא מכך גם האדם - שליטו של כדור הארץ. דארווין הצליח להראות את קווי המוצא ונתיבי ההשתנות האבולוציוניים הן בעולם הצומח והן בעולם החי, משלבי התפתחות מוקדמים-ראשוניים יותר. התפתחות האדם, לא הייתה בגדר מאורע יוצא מן הכלל במהלכים אבולוציוניים אלה. אין קו תיחום ברור וחד בין החיה והאדם.

כותב דארווין: "בתוך רעיון הרציפות הפיסית שבין האדם לצורות חיים אחרות ולחומר חסר-חיים, אין אפילו סדק דק שהאדם יכול למצוא בו מתת-אלוהים המיוחדת לו בלבד" (ג'. האווארד, "דארווין", 1988). מחקרים מודרניים אוששו את קביעתו של דארווין. היום ברור שכל עולם החי (והאדם בתוכו), עולם הצומח ועולם היצורים המיקרוסקופיים (חיידקים, נגיפים וחד-תאיים), מקודדים גנטית על-ידי חמישה אבני-בניין של חומצות גרעין (שלושה מתוכם משותפים למולקולת ה-דנ"א וה-רנ"א). מתוך כך מתהווה שפה הבנויה מצרופים של ארבעה חומצות גרעין. כך למשל, נמצא כי הן הגנום האנושי והן זה של השימפנזה מראים ברצפיהם זהות של כ-98%. אולם, עם זאת ראוי להדגיש כי האדם עולה על קופי האדם במבנים מוחיים מסוימים ולפיכך גם בכשרים מנטליים. המוח המפותח הוביל את האדם לגדולתו הרוחנית ולהישגים תרבותיים, מדעיים, טכנולוגיים וחברתיים מחד, אך גם לתהומות השפל של האכזריות, הבצע, הרשע ושאר חוליים אנושיים, מאידך.

פרויד

פורץ הדרך השלישי, פרויד, מצא כי יצרים ודחפים ראשוניים אצל בני אדם, יצרים ודחפים המוכרים לנו גם בקרב בעלי חיים, עשויים להידחק אל רמות לא-מודעות של הנפש כאשר הם אינם באים לידי ביטוי טבעי. כאשר מתרחשת הדחקה שכזו, היא תתבטא בסופו של דבר בצורה של סימפטומים נברוטיים, שהם ביטוי להדחקתם של אותם יצרים ודחפים ראשוניים. גם מי שלא מקבל את תורתו של פרויד יסכים כי קיימים בנו דחפים בלתי מודעים. דחפים ויצרים השולטים בהתנהגותנו, ממש כפי שהם שולטים, ללא "העידון התרבותי-אנושי" בהתנהגותם של בעלי חיים.

ובכן, מהו "מותר האדם"? האם יש משהו המייחד אותנו מיתר המינים בטבע, להוציא את העובדה שאנחנו, כדברי אריסטו, היצורים היחידים חסרי נוצות ההולכים על שתיים? יש הטוענים כי מותר האדם הנו יכולת הבחירה בין טוב לרע. אולם, אפשר לטעון כי גם יצורים ירודים, חד תאיים, הנם בעלי יכולת בחירה שכזו. הם נמשכים למקום בו מזונם מצוי ונמלטים ממקום בו מזומנת להם פורענות. כך גם האדם. הבחירה המודעת המייחדת את האדם אמנם אופיינית רק לו. אולם המושגים "טוב" ו"רע" הם יחסיים ותלויי תרבות. ובנוסף לכך, לחובתו של האדם, למרות יכולת הבחירה, הוא בוחר פעמים רבות ב"רע" ולא ב"טוב".

דומה ששאלת "מותר האדם" משאר המינים בטבע (ובמיוחד בהשוואה לקופי אדם, Apes) תלויה קודם כל בהגדרת הבסיס להשוואה. למשל, בתחומים רבים מאד, כמו רגישות חושים, זריזות, גמישות, כושר טיפוס, כושר נשיאה, כושר ניווט והתמצאות במרחב ואפילו נאמנות הדדית, זוגיות ועוד, עולים מינים רבים של בעלי חיים על האדם. לעומת זאת, אין אף מין המשתווה לאדם בכוח שכלו, יכולת המצאתו ויצירתו כמו גם בהשפעתו על כדור הארץ. לדאבוננו, השפעה זו, בטווח הארוך, היא בדרך כלל שלילית.

לפיכך נדמה שהמונח "מותר האדם" אינו מוחלט אלא רק תוצר פילוסופי הרואה בחיה מכונה פיסיולוגית בלבד שאינה מסוגלת להרגיש, או תוצר של תפיסה דתית הרואה בבעלי החיים חומר גלם נחות לקיומו של האדם.

רגשות ואינטליגנציה אצל בעלי חיים

האמנם בעל החיים הנו נטול רגשות? האמנם הוא נטול אינטליגנציות? האם הוא חסר כושר ארגון חברתי?

לגבי השאלה הראשונה יענה כל ילד המגדל כלב בתשובה החד משמעית - לכלב יש רגשות והוא אף מביע (אמנם בדרכו הכלבית) רגשות של שמחה, פחד, אהבה.

האם בעל החיים הנו נטול אינטליגנציות? נכון, הוא נחות מהאדם ביכולות הלוגיות ובכישורי השפה. אולם, האם אלו האינטליגנציות היחידות? הפסיכולוג הווארד גארדנר מתאר בספרו "אינטליגנציות מרובות" מגוון אינטליגנציות שהאדם ניחן בהן בנוסף לשתיים הנ"ל. אחת מהן הנה האינטליגנציה המרחבית. אחרת הנה האינטליגנציה הגופנית-תנועתית. אף אדם לא יחלוק על כך שבעלי חיים רבים עולים על האדם ביכולות אלה.

ובאשר לשאלה השלישית - נמצא כי כושר הארגון החברתי המופתי של נמלים, טרמיטים, דבורים כמו גם יצורים עילאיים (חברות קופים בעלות ארגון מפותח) אינו נופל ביעילותו ובתחכומו מארגונן של חברות אנושיות.

ההתייחסות אל קדושת החיים, כיבוד החיים וכיבוד בעלי החיים אינה נחלתם של תרבויות הודיות, אסקימוסיות ואינדיאניות בלבד. גם בקרב בני התרבות המערבית ניתן למצוא איים של התייחסות הרמונית לעולם החי בניגוד להתייחסות האדנותית השלטת. כך למשל ד"ר אלברט שוויצר, הרופא המסור המשמש כדמות מופת, שאף להחיל את ערך קדושת החיים על כל היצורים החיים: "אדם הוא מוסרי לאמתו, רק כאשר הוא מציית לחובה המוטלת עליו לעזור לכל יצור חי שהוא יכול לחלץ מסכנה, וכאשר הוא סוטה מדרכו, כדי להימנע מלפגוע בכל דבר חי. ...בשבילו חיים בתור שכאלה הם קדושים. הוא אינו מרסק שום גביש של קרח המנצנץ בשמש, אינו תולש שום עלה מעץ, אינו תולש שום פרח, ונזהר שלא למעוך שום חיפושית בלכתו". גם בתרבות הדתית היהודית הובעו פה ושם דעות דומות למשל, האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, הורה לתלמידיו וחסידיו להימנע מהרג של חרקים, כולל חרקים מציקים.

לפיכך, כדאי לנו לברר וללמוד את עולמם של בעלי החיים לא רק ברמת מבנה גופם או תפקודם הפיסיולוגי. יש לברר גם, ואולי בעיקר, את מקומו של האדם בטבע במובן הרוחני והפילוסופי. דומה שבירור כזה חיוני לעתידנו. לדעת הוגים אחדים, אותן זכויות קיומיות-מוסריות, שאנו בני האדם מקנים לבני מינים אחרים, הן השתקפות המראה האבולוציונית של המוסריות והתרבות האנושית עצמה.

זכויות בעלי החיים

התפיסה המסורתית כי האדם הנו נזר הבריאה וכי בעלי החיים נועדו לשרתו אינה גורסת כי האדם יכול לעשות בבעלי החיים ככל העולה על רוחו. כתבי הקודש מדגישים כי אדנות ראויה מחייבת לדאוג ולהגן על זכויותיהם של החלשים. כך, על פי התפיסה הדתית, בעלי החיים הם יצוריו של אלוהים, ואף על פי שנגזר עליהם שהאדם ירדה בהם, יש לו גם חובות כלפיהם. מידות החמלה והרחמים נחשבו מתמיד למושגים מרכזיים ביהדות.

שוחרי טובת בעלי החיים מחזיקים בשתי גישות:
גישה אחת מוגדרת כ"רווחת בעלי חיים" (animal welfare) והיא כוללת שורה של דרישות שמטרתן היא מניעת סבל מבעלי חיים. גישה זו אינה שוללת שימוש בבעלי חיים לטובת האדם ומבחינה זו נשענת על בסיס פילוסופי בעייתי. תמצית הבעייתיות גלומה במושג "הרג הומני" השגור בפי שוחרי רווחת בעלי החיים.

הגישה השניה, זו המצדדת ב"זכויות בעלי החיים" (animal rights), מציבה אתגר פילוסופי מורכב בהרבה. הטיעון המרכזי של חסידי גישת הזכויות מתומצתת בהאשמת ה-speciesism (על משקל sexism ו-racism) המופנית כנגד החברה האנושיות על פי טיעון זה, אין להפלות פרט כלשהו בגלל השתייכותו למין ביולוגי (species) כשם שאין להפלותו בגלל השתייכותו לזוויג (מין, sex) או גזע או קבוצה כלשהי. במלים אחרות, קביעת גבול הזכויות לבני אדם בלבד הנה שרירותית. הדבר בולט כשאנו באים לבחון יצורים שהם אנושיים מעצם השתייכותם למין האנושי, אך חסרים להם כשרים האופייניים לו, כמו למשל תינוקות שנולדו פגומים במוחם ואנשים הנעשים ל"צמחים" עקב תאונה או מחלה. אנשים פגועים אלה אינם אנושיים במלוא מובן המילה. אולם, אנו מטפלים בהם על פי עקרונות ושיקולים אתיים כאילו היו אנושיים במלוא מובן המילה. לעומתם, ישנם בעלי חיים כמו קופי אדם, דולפינים, לווייתנים ואחרים המצטיינים בתכונות מסוימות המאפיינות את המין האנושי. אולם, אנו מתייחסים אליהם כאל "חיות". השיקולים והעקרונות האתיים שתופסים לגבי בני אנוש פגומים אינם תופסים ביחסינו לאותם בעלי חיים מפותחים. זוהי אפליה ברורה על יסוד השתייכות למין ביולוגי (speciesism).

בעלי חיים בסכנת הכחדה

הרס הסביבה הוביל בעקבותיו להשמדת מינים רבים של בעלי חיים ודילולם של מינים נוספים. הפילוסופיה המערבית שאימצה את תפיסתו של דקארט כאילו החיה היא אך מין מכונה, נתנה (בעקיפין או ישירות) צידוק למעשי האכזריות, הטבח וההשמדה שנעשו בבעלי חיים. ציד בעלי חיים למטרות השגת מזון, פרווה, חיטי פילים, וחומרי גלם שונים לתעשייה ולהכנת שיקויים התקבל בהבנה. אותה תפיסה מקדשת גם את הניסויים הנערכים בבעלי חיים למטרות מחקר מדעי, קוסמטי ורפואי.

בנוסף על כך, מינים רבים הולכים ונכחדים מכדור הארץ בגלל פעולת האדם על הסביבה. אולם, בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת המודעות לחשיבות שמירת הטבע ומערכות אקולוגיות (אקו-סיסטמות) הכוללות צמחים וחיות בר. אלפי ארגונים ואגודות קמו ברחבי העולם במטרה לשמור על בעלי חיים מפני הכחדה. יש המתייחסים אל הארגונים הללו בזלזול ומייחסים להם גישה רומנטית ואולי אף תועלתנית. לשם מה נחוץ, בעצם, מגוון רב של מיני צמחים, חרקים, עכבישים, לטאות ובעלי חיים אחרים? האם לא די לנו בקומץ המינים המתורבתים, המספקים את צרכינו המיידיים? יש מספר נימוקים טובים המצביעים על חשיבות קיומו של מגוון מינים גדול בכדור הארץ.

סיבה כלכלית

המינים השונים של הצומח והחי מהווים מקור עשיר ומתחדש תמיד לחומרי גלם, מזון ותרופות. טיפוסי-הבר (wild type) של מיני צמחים ובעלי חיים הם מקור בלתי אכזב לתכונות גנטיות חשובות, כמו למשל עמידות למחלות. הכחדתו של מין אחד בכדור הארץ יתכן שהוא גורם להיעלמותו של מאגר גנים ייחודי, שהוא בר-ניצול כלשהו ברפואה ואולי בתעשייה. לכן, להכחדתו של מין יש לפיכך השלכה כלכלית מובהקת, לפחות בפוטנציה.

סיבה אקולוגית

השונות בעולם החי והצומח נובעת מתהליכי החיים ומוצאם האבולוציוני. ההבנה כי בטבע קיימים יחסי גומלין מורכבים ומסובכים בין בעלי החיים, הצמחים ומקורות המזון, הובילה לחשיבה כי הכחדת מיני בעלי חיים וצמחים תחזור כבומרנג ותפגע באדם בדרך כלשהי. מבצעי אנוש כבירים כמו סכר אסואן במצריים, צמצום שטח יערות הגשם בברזיל או הקמת כורים גרעיניים, הובילו לתוצאות לא צפויות ולא רצויות לסביבה ולאדם. שבירת שרשראות המזון וסביבת החיים הטבעיות על-ידי התערבות מסיבית בטבע עלולה להביא לאסון. רבים מכירים היום בערכו של הטבע ובחשיבות הרבה לשמור ולהגן עליו.

סיבה מוסרית

החיים בכדור הארץ לא נוצרו על ידי האדם ולכן אין לו זכות לנצלם ולהשמידם ללא דין וחשבון. מי שאחראי כיום להשמדת מינים, פוגע בעתידה של האנושות כולה. זכותנו אנו, כיצורי אנוש, לחיות על פני כדור הארץ כרוכה באופן שאינו ניתן להפרדה בערך של קדושת החיים ובזכותו הבסיסית של כל יצור חי אחר להתקיים.

הסיבה המוסרית בעייתית ברמה הפילוסופית: מדוע העובדה שלא אנחנו יצרנו דבר מה גוררת איסור מוסרי להרוס אותו? למשל, לא אנחנו יצרנו את ערוצי הנחלים. האם חל איסור מוסרי להטות אותם או לחסום אותם באמצעות סכרים? יתרה מזו, מדוע השמדתו של פרט אחרון מסוגו פסולה יותר מהשמדתו של פרט שנותרו עוד רבים כמותו?

סיבה אסתטית ורומנטית

הטבע החי הנו ביטוי היופי וההרמוניה העשיר ביותר. הוא נחוץ לנו, בני האדם, כמקור עיקרי להשראה ולשלוות נפש. זוהי ה"ביופיליה" - מונח אותו טבע הביולוג אדוארד ווילסון - לכן, כל פגיעה בטבע מרוששת את עולמנו הרוחני.

כל הנימוקים הללו, מוכרים ומופנמים יותר ויותר בציבור הרחב, חייבים להוביל לכינון יחסים חדשים בין האדם לסביבתו, ובמיוחד לבעלי החיים בסביבתו - בחשבון אחרון, זהו גם האינטרס של האנושות.

לקריאה נוספת
לוי, זאב, "על היבטים אתיים ביחס לבעלי חיים", מחשבות 66, 1994.
מאסון, ג'פרי ומקארתי, סוזן, כשפילים בוכים, הוצאת מחברות לספרות - זמורה, 1996.
שליו, אברהם, נפש חיה, הוצאת רמות, 1992.
פראנס דה ואל, טובים מטבעם, הוצאת אונ' חיפה וזמורה ביתן, 1998 (ראו סקירה במדור ספרים בגיליון זה).

תודה לחברים על רעיונות, ציטטות ועל הארות והערות:
לד"ר אברהם שליו ז"ל, ביולוג ומרפא; לאבינעם לוריא, זואולוג רשות שמורות הטבע; לד"ר פליקס לאוב מהיחידה לפעולות נוער במכון ויצמן למדע; ולפרופ' יואל הופמן, סופר וחוקר ספרות המזרח הרחוק.

ביבליוגרפיה:
כותר: על אנשים וחיות אחרות
מחבר: רייטר, צביקה
תאריך: מרץ - אפריל 1999 , גליון 33
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. המאמר מוקדש לזכרו של דר' אברהם שליו ז"ל.
2. דר' צביקה רייטר מנהל ביה"ס הניסויי למדע, טבע וסביבה של ביה"ס הריאלי העברי בחיפה, ומרצה בחוג לביולוגיה, באוניברסיטת חיפה ואורנים.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית