תוכניות פיקדון לטווח ארוך

במשרד האוצר המליצו לדחות את תחילתו של חוק הפיקדון בחמש שנים תמימות. מי שהגה את הרעיון הנואל הזה, פשוט אינו מודע לנזק הסביבתי הכבד שדחייה זו תגרום.

תמהני באיזה משטר אנו חיים במדינת ישראל, ועל ברכי אלו ערכים דמוקרטיים אנו מנסים לחנך את הדורות הבאים, בפרוס האלף השלישי.

מישהו לא מאוד בכיר במשרד האוצר שירבב להחלטת הממשלה מיום 22 לאוגוסט 1999, את התוספת הבאה (סעיף 5): "לדחות את תחילתו של חוק הפיקדון התשנ"ט 1999 לשנת הכספים 2005". ואני לתומי סברתי כי המחוקק במדינת ישראל היא כנסת ישראל, ולא אחד מ"נערי האוצר".

אלמלא היה מדובר בחוק המשפיע ישירות על איכות חיינו הירודה, ואשר עשוי לצמצם במידה ניכרת את כמויות הפסולת המוצקה במזבלות ובאשפה הביתית, חוק שהריונו ארך שבע שנים תמימות (מיום שהעברתי לח"כ אברהם פורז את טיוטת הרעיון) - ניתן היה להתייחס לסעיף 5 בהחלטת הממשלה הנ"ל כאל בדיחה.

חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט 1999 (או בקיצור, חוק הפיקדון) התקבל בכנסת ב-19 באפריל 99 ופורסם בספר החוקים כעבור כשלושה שבועות. החוק קובע כי על כל מכל משקה בקיבולת 0.1 ליטר ועד 1.5 ליטר (לא כולל), מתוצרת הארץ או מייבוא, יוטל פיקדון בגובה 0.25 ש"ח. החוק מחייב כל בעל בית-עסק ששטחו עולה על 28 מ"ר, לקבל בחזרה את המארז הריק ולהשיב למוסר את דמי הפיקדון.

ההתחשבנות בין היבואן/היצרן תהיה עם קרן הניקיון המנוהלת מכוח "חוק שמירת הניקיון התשמ"ד 1984", ואשר מנוהלת במסגרת המשרד לאיכות הסביבה. לאזרח ולצרכן אין כל נגיעה להתחשבנות זו. וכל תפקידם הוא לצבור את המכלים הריקים, להחזירם לנקודת המסירה ולפדות את תמורתם.

אכן, חוק פשוט שכמוהו קיים ב-11 ממדינות ארצות-הברית ובחלק ממדינות מרכז וצפון אירופה. במדינות אחרות קיים פיקדון מרצון, שתוקן ביוזמת יצרני המשקאות וחומרי האריזה ו/או אירגוני הצרכנים למיניהם. זאת, במסגרת חקיקה סביבתית המנסה לדלל את מיצבורי האשפה ההולכים וגדלים.

אשפה כבעיה אישית

אין כל הסבר הגיוני לעובדה שמדינת ישראל, הנמנית על שמונה המתקדמות שבמדינות העולם בתחום ההיי-טק, מדשדשת בין הנחשלות שבמדינות העולם השלישי, בתחום המודעות הסביבתית. שאם לא כן, היה כל אזרח רואה באשפה בעיה אישית, ובטרם יטילה לפיתחה של הרשות המקומית בפינת הרחוב, היה מפריד וממיין את כל הרכיבים ברי-המיחזור.

בשוודיה, בשווייץ, בקנדה ובאוסטריה, מפנות עקרות-הבית את כל הפסולת האורגנית לקומפוסט משותף בחצר הבית, גם בית דירות. חלק מהקומפוסט המיוצר משמש לצריכה עצמית של הדיירים, והיתר נמסר חינם אין כסף לחקלאי הסביבה או לרשות הגנים העירונית.

באותן ארצות מתמרצות תעשיות המיחזור את האזרח, ובמיוחד את הצעירים, לאסוף, להפריד ולהפנות אליהן פסולת בעלת ערך כלכלי. ואצלנו? מונופולים ומונופסונים (צרכן גדול ויחיד בשוק, שבכוחו להכתיב מחירים לספק) השתלטו, בחסות הממשלה, כמובן, על השווקים המשניים של הממוחזרים. רק אחרי 35 שנים הותר לייצא גרוטאות ברזל, וראה זה פלא: מחיר הגרוטאות בארץ השתווה פתאום למחיריו הבינלאומיים באגן המזרחי של הים התיכון, האיסוף הפך לכדאי ואפילו קריית הפלדה בעכו טרם קרסה כלכלית כתוצאה מכך.

דוגמה נוספת: בבאר שבע אין אוספים פסולת נייר וקרטון , ו-170 אלף תושבי בירת הנגב נאלצים להשליכה לאשפה העירונית הנערמת והולכת באתר דודאים הסמוך. הסיבה: לקבלן האיסוף היחיד בעיר לא משתלם לאסוף פסולת נייר בבאר שבע, ולהובילה לעיבוד בחדרה.

מיחזור כאמצעי

עובדות כלכליות וסביבתיות אלה נעלמו, ככל הנראה, מעיניו של מי שסיפח את סעיף 5 להחלטת הממשלה אשר דחתה את החלת חוק הפיקדון לשנת 2005! למענו טרחתי וכתבתי את הנקודות הבאות:

המיחזור אינו מטרה לכשעצמה אלא אמצעי לשימור המשאבים המתכלים של כדור הארץ. באין משאבים, לא יהיה לאוצר הטוב ביותר את מי לנהל.

המיחזור תמיד כדאי, ובתנאי שאת החישוב יעשה כלכלן רציני היודע לקחת בחשבון את כל העלויות הסביבתיות (כולל תוצאות זיהום מקורות המים לדור הבא, הגדלת העומס בדרכים, המחיר השולי של אתר האשפה הבא ועוד).

שריפת האשפה היא החלופה היקרה ביותר לפיתרון המשולב של האשפה. כדי שהשריפה תהיה נכונה מבחינה סביבתית, יש להשקיע סכומי עתק (בסדרי גודל של 150-100 מיליון דולר) להתקנת מיתקני טיהור וסינון הגזים הנפלטים במשרפות האשפה, המסוגלות לטפל בכ-400 אלף טון פסולת לשנה. מעניין מאין ייקח האוצר את הסכומים הדרושים להשקעה זו - לבד מעלויות התיפעול של המשרפות (140-100 דולר לטון), כאשר כיום הוא ממאן לתמוך בתעשיית המיחזור עצמה?

בעד שימוש חוזר

בהתחשב בעלויות הגבוהות של אופציית המשרפות לעומת ההשקעות הקטנות יחסית במיחזור, מתמיה להמשיך ולקרוא בדברי ההסבר להצעת ההחלטה, כי "הפעלת חוק זה תיצור העדפה ברורה באמצעות שינוי מלאכותי של המחירים היחסיים לביצוע פעולות מיחזור וזאת למרות שעשויה להיות עדיפות כלכלית ברמת המשק הלאומי לשיטות טיפול אחרות הנבחנות כיום, ובכלל זה להפיק אנרגיה מפסולת באמצעות שריפת אשפה".

ומה עשו קודמיו בתפקיד של מנסח סעיף 5 בשבע השנים האחרונות, בהן היה החוק מונח על שולחן הכנסת? האם לא היה להם די זמן לבחון את כל ההיבטים, ולתת הערכה כמותית אמיתית לחלופות השונות? עד כה לא נבחנו כל ההיבטים הנוגעים לקידום המיחזור במדינות ישראל, ובכלל זה הנושאים הבאים: עלויות התיפעול הישירות של מערך איסוף האשפה.

הקמת תשתית מתאימה למיחזור פסולת: שטחי איסוף בבתי-העסק, מרכזי איסוף ומיון, מפעלי מיחזור. קביעת מחיר העלויות החיצוניות למשק הקיימות בביצוע מיחזור, לעומת חלופות הטיפול האחרות. התפישה הסביבתית-כלכלית הנכונה הרווחת כיום בעולם בתורת שימור המשאבים, מעודדת דווקא את השימוש החוזר יותר מאשר את המיחזור. לשם כך נהוג להטיל פיקדון שיהיה תמיד נמוך משמעותית (עד 50%) על מארזים רב-פעמיים ביחס לאריזות חד פעמיות. זאת, כיוון ששימוש חוזר באריזות מביא לצימצום הפסולת, בהתאם להנחיה הראשונית לטיפול נכון בפסולת מוצקה.

יש גבול להתעללות

נסקר שעונתי בשלוש רשתות מזון ארציות, השוויתי בין מחירו של מוצר במארז רב-פעמי לבין מחירו במארז חד-פעמי (ראה טבלה). המימצא העיקרי: המארז הרב-פעמי ידידותי לסביבה, אך בעיקר לכיסו של הצרכן: מחירה של בירה גולדסטאר בבקבוק חד-פעמי היה גבוה למעלה מפי שתיים מאותה בירה בבקבוק רב-פעמי בנפח זהה.

ואני סברתי לתומי כי שר האוצר המופקד על הקופה הציבורית, מחפש כל העת דרכים להוזלת מוצרים, כדי להוריד את מדד המחירים לצרכן. הנה, איפוא, פיתרון מקורי: ליישם את חוק הפיקדון ללא דיחוי, ויותר מזה, להגדילו מ-0.25 ש"ח ל-2.00 ש"ח לבקבוק חד-פעמי, תוך השארת הפיקדון על המארזים הרב פעמיים בגבולות ה-0.50 ש"ח. באופן זה יקטן סעיף המשקאות בסל הצריכה המשפחתי, ואיתו גם המדד.

מאחר וגם מרבית עמיתי המומחים במשרד לאיכות הסביבה ובמגזר האזרחי סוברים כמוני, אני קורא מעל במה זו למחוקק לבטל את סעיף 5 בהחלטה 197. אני קורא ליו"ר הכנסת וליו"ר ועדת הכספים, לדחות כל ניסיון להעלות סעיף זה לדיון במסגרת הדיונים העתידיים בוועדת הכספים של הכנסת. יש גבול להתעללות הממשלה ברשות המחוקקת, לא כל שכן כשאין לה כל בסיס ממשי לכך.