מן המפורסמות הוא בימינו, שהמקרא משופע רמזים למסורות קדומות, המספרות על מלחמת אלוהי ישראל בכוחות-המים המורדים. ואמנם, מן הראוי לזכור, שראשוני החוקרים המודרניים לא הבחינו ברמזים אלה, מפני שריכזו את התעניינותם בהפרדת המקורות. והיתה להתעלמות זו אף סיבה שנייה, הנעוצה בטיב המקרא עצמו: דברי המקרא בעניין זה מעולם אינם יוצאים מגדר רמזים, שאין בצדם שום תיאור רצוף ושלם של מיתוס הים. על-כן אין לתמוה, שרק תגלית שירת-העלילה הבבלית enūma eliš הביאה לידי מפנה בתולדות המחקר. תיאורה של בריאת העולם בעקבות נצחונו של מרדך על נציגי כוחות-המים פקח את עיניו של גונקל¹ להבחין במסורות על מלחמת אלוהי ישראל המשתקפות במקרא, ובשנת 1894 הציע את הניתוח הראשון של סוגיה נכבדה זו בחקר המקרא, ואף השכיל לכלול בדיונו עדויות על מסורות אלו המשוקעות בספרות האפוקריפים. מאז רבו דברי המחקר בשאלה זו, והגדיל לעשות מכולם מ"ד קאסוטו,² שהציע תיאור שיטתי ומקיף של המוטיבים המרכיבים מיתוס זה במקרא, ואף הקדיש תשומת-לב רבה ללשונות האופייניים לכל אחד ממוטיבים אלה בספרות העברית. והנה, אף הוא התעורר למחקרו בהשפעתם של טקסטים שאינם כלולים במקרא, הלוא הם שירי-העלילה האוגריתיים, שנתגלו אחרי ימיו של גונקל, ואגדות חז"ל, שגונקל לא היה מצוי אצלן.

מכאן נבין בנקל, כי גם גונקל וגם קאסוטו שמו את הדגש בצדדים השווים שבמיתוסים של המזרח הקדמון, וכי לפרקים אף נתפסו להגזמת-מה בפרשם מיתוס אחד לאור משנהו. אין היום טעם למתוח ביקורת על דברי גונקל מבחינה זו, כי תגלית כתבי אוגרית ממילא הרחיקה את המחקר מן ההדגשה היתירה של קירבת המקרא אל ספרות מיסופוטאמיה. אך עדיין יש צורך לבחון את דברי קאסוטו על המיתוס האוגריתי ועל יחסו אל המקרא, מפני שנטייתו להעדיף הסתכלות סינתיטית על אנאליטית הביאה לידי ניסוח מסקנות כוללניות מדי.

קאסוטו³ הגדיר את עיקר המיתוס האוגריתי על הים לאמור: "שר של ים שהיה תמיד שואף לשטוף במימיו את היבשה, נעשה לבעל בריתו של מת נגד בעל.' בהגדרה בסיסית זו כרוכות שתי הנחות: (א) אל הים היה בעל-בריתו של מת, אלוהי המוות; (ב) אל הים שאף לשטוף את היבשה במימיו.⁴ נעמוד על שתי הנחות אלו בזו אחר זו.

שירת-העלילה מספרת על מלחמותיו של בעל באל הים ובמת, אך אינה מתארת שום שיתוף-פעולה בין שני יריביו של בעל. יתר-על-כן, אין עדות על שיתוף-פעולה כזה בשום טקסט אחר מן המזרח הקדמון. זאת ועוד זאת: לא הרי מלחמתו של בעל באל הים כהרי מלחמתו במת. אל הים נמצא תמיד מנוצח, בין בידי בעל עצמו ובין בידי ענת, אחותו של בעל ובעלת-בריתו. והוא דינן של המפלצות העוזרות לאל הים. ידם של כל אלה על התחתונה בכל מקום. לא כן דינו של מת. אמת, ענת מתגברת עליו והורגת אותו, אך בכך היא נוקמת את נקמת דמו של אחיה, שמת הרגו קודם-לכן והורידו אל ארץ תחתית. הבדל חשוב זה אינו בחזקת מקרה. ידם של המים או נציגיהם על התחתונה לא רק בכתבי אוגרית, אלא גם בשאר דברי המיתוס של המזרח הקדמון. עיקר המיתוס של המזרח הקדמון מייחס למים המתגעשים את השאיפה לכסות את העולם כולו, כפי שעשו לפני בריאת העולם, כאשר צמצם אל מן האלים את תחום שלטונם על אפם ועל חמתם. והרי עצם קיום הארץ מראה בעליל, שאלוהי הארץ הכשיל את מזימתם. ההסתכלות בטבע באה אפוא ללמד על מפלתם. והרי מסתבר, כי על רקע כללי זה התרקם גם המיתוס האוגריתי, וכי לא לחינם מכונה בעל 'זבל בעל ארצ' (גורדון, טקסט 49, לוח א6, שורות 14-15; לוח ג, שורות 3, 9 ו-21; לוח ד, שורות 29, 40 ו-67, לוח ו, שורה 10; ענת, לוח א, שורות 3-4). לא כן דינו של מת, כי נסיון החיים אומר, שסוף כל חי למות, ועל-כן לא יתואר בנקל מיתוס שבו מת הוא המנוצח התמידי.

נפנה אל חלקה השני של הגדרת קאסוטו, לפיה אל הים שואף תמיד להציף את היבשה במימיו. כבר ציינו, שטענה זו מכוונת לצורתו המקורית והעיקרית של מיתוס הים, וממילא ניתן לשער, שגם המיתוס האוגריתי השתלשל מהשקפה זו. אך אין בכוחה של שום סברה לטשטש את העובדה המתמיהה, שרצונו זה של הים אינו נזכר כלל בשירת-העלילה האוגריתית. תמיהה זו מצריכה עיון, ועל-כן נבדוק את הטקסטים של המיתוס האוגריתי בדיקה חדשה. בשעת בדיקה זו נעיין בראשונה באותם הטקסטים שבהם מופיע אל הים לבד, ללא מפלצות הנלוות אליו, ולאחר-מכן נבחן את הטקסטים שבהם מדובר במפלצות אלו, הן בזיקה לאל הים הן בלי כל זיקה אליו.

הסוג הראשון כלול בספרו של גורדון, טקסטים 68, 129 ו-137. שתי שאלות טעונות כאן תשובה: מה שמותיו של אל הים ומה מעשיו? בטקסט 137 מדובר בכל מקום ב'ימ // תפט נהר', ואילו בטקסט 129, כפי שעולה משחזור הטקסט הלקוי – ב'זסל ימ '' תפט נהר'. לעומת זאת רבים החילופים בטקסט 68, שבו מופיעים 'זבל ימ // תפט נהר' (שורות 14-15, 16-17, 22, 24-25, 29-30), 'ימ // תפט נהר' (שורה 27), 'ימ // נהר' (שורות 12-13, 19-20), 'זבל ימ' (שורה 7) ו'ימ' (סוף שורה 22). חילופם החופשי של שמות אלה בטקסט אחד מראה, שאין לראות ב'(זבל) ימ //(תפט) נהר' שני אלים נפרדים, אלא שמותיו של אל אחד בלבד. התואר'זבל' משותף לאל הים, לבעל (עיין לעיל) ול'ירח', אלוהי הירח (1 אקהת, שורה 164). אף ייתכן, שתואר זה היה משותף לכל האלים, כי הרי כיסאות האלים מכונים כולם 'כחת זבלהמ' (טקסט 137, שורות 23-24 ועוד). מכל זה ניתן להסיק, כי 'זבל' תואר-שררה כללי הוא, ובדין נתקבלה הצעתו של אולברייט,⁵ שגזר את התיבה האוגריתית 'זבל' מן השורש הפרוטו-שמי 'זבל', הידוע מן הערבית ומן האכדית במשמעות 'נשא', והקביל את התואר האוגריתי 'זבל' לתואר העברי 'נשיא'. את התואר 'תפט' (שופט) הסביר אולברייט⁶ לאור התפקיד השיפוטי שמילא אל הנהר במשפט המיסופוטאמי. ואכן, העדר תואר זה אצל שאר האלים מסייע לסברתו. מצד שני אין כל ראיה, שאל זה שימש בתפקיד שיפוטי גם אצל עמים שמיים-מערביים, ושמא עדיף לפרש 'תפס', בתקבולת ל'זבל', כלשון-שררה סתם; והשווה את התקבולת האוגריתית 'מלכנ // תפטנ' (ענת, לוח ה, שורה 40; טקסט 51, לוח ד, שורות 43-4) ואת התקבולת 'מלך // שופט' בעברית (הו' ז:ז; תה' ב:י; קמח:יא). התארים 'זבל' ו'תפס' מגדירים אפוא את אל הים כשר בין האלים, דבר המזכיר את התואר המדרשי 'שר של ים'. הגדרה זו מודגשת ביותר בלשון המלא 'זבל ים // תפט נהר', אך היא חלה גם על הלשון הקצר (והקדום?) יותר 'ימ // תפט נהר'. אמת, אין היא הולמת את הלשונות 'ימ // נהר' ו'ימ' סתם, אך ההקשר מראה בעליל, שיש להבין אותם כקיצורים של הלשונות הארוכים, המוסיפים תואר-שררה. המסופר על שר זה מגלה בכל מקום את שאיפתו למלכות, אך בשום מקום לא זיקתו ליסוד הקוסמי של המים. טקסט 129 לקוי עד כדי כך, ששאלת השלמתו ופירושו גרמה לחילוקי-דעות מרחיקי-לכת.⁷ מכל-מקום, מסתבר ממנו, כי גם אל הים וגם האל עתתר רוצים לבנות לעצמם היכל, וכי שאיפה זו, שאיננה אלא שאיפה למלכות, מביאה לידי התנגשות ביניהם. שאיפתו של אל הים להקים לעצמו היכל מעמידה אותו במישור אחד עם עתתר מתחרהו, ומזכירה מעשה בעל שאינו חושך כל עמל כדי לזכות בהיכל משלו. אין אל הים שונה כאן מעתתר ומבעל אלא בשמו בלבד. תמונה דומה מצטיירת לנגד עינינו בטקסטים 137 ו-68, שמהם נשתמרו פיסקאות שלימות ומובנות. הטקסטים ידועים יפה, ולכן נוכל להסתפק כאן ברמזים קצרים לעיקר תוכנם. טקסט 137 מספר, כי אל הים שלח את מלאכיו אל אסיפת-האלים שבראשותו של אל, ובדברי שליחותו הצהיר על עצמו כעל אדון האלים ודרש את הסגרתו של בעל. האלים הנדהמים לא שעו לדברי-העידוד של בעל, ואל הנפחד נכנע לדרישתו של אל הים. אך בעל קם בחימה שפוכה, והתקיף את מלאכיו של אל הים. אמת, רברבנותו התוקפנית של אל הים ורפיון-רוחם של האלים האחרים מזכירים במידת-מה את הרושם המבעית שמעוררת גאות הים, ובפרט גם את המסופר על פחד האלים ב- ⁸enūma eliš. אך הרי אפשר לתאר התנהגות מעין זו אצל כל בן אחר של אל המבקש לעצמו את המלכות, ושמו של אל הים בלבד הוא המעמיד את הקורא על זיקתו ליסוד הקוסמי של המים. אף טקסט 68 אינו חורג ממסגרת זו. בטקסט זה מסופר על כתר וחסס, אומנם של האלים, שעודד את בעל לגרש את אל הים מכיסאו וסיפק לו שני כלי-זין, שהיכה בהם את אויבו בכתפו ובקדקודו. גם כאן חסר רמז כלשהו למימדיו של אל הים, ואף אין כל אחיזה לתיאורו כמפלצת. המדובר בדו-קרב בין שני בני העילית של הפאנתיאון, המתוארים בדמות בני-אדם. ניסוח זה של מיתוס הים הוא יחיד במינו. אמנם גם במקורות שמחוץ לכתבי אוגרית אפשר להבחין בצד אישי, אלא שאין לך מקור אחר שבו הצד האישי מבטל במידה שווה את היסוד הקוסמי ואת היסוד המפלצתי שבמיתוס הקדום. חרוז כגון 'הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר' (איוב ז: יב) משווה לים מידת-מה של אישיות, בדומה לתנין הנזכר לצדו. אך, כמו בכל מקום במקרא, נזכר הים גם כאן ללא שום תואר המבליט את אישיותו, ולמרות הצביון האישי מודגשת הגבלת תחום שלטונם של המים די צורכה, והזכרת התנין שומרת על היסוד המפלצתי של המיתוס. הוא דינו של המדרש, אף-על-פי שהוא מעניק לים את התואר 'שר של ים', כגון באגדה: 'בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו, ריבונו של עולם די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר [איוב כו:יח] "בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב"' (בבא בתרא עד ע"ב). מאלפת אף ההשוואה ל- enūma eliš. בעלילה זו הקרב, בין מרדך לתיאמת קרב אישי הוא, אלא שתיאמת היא מפלצת, וסיפור הריגתה מסתיים בבריאת העולם מתוך גופתה. בתיאור זה מתפרץ היסוד הקוסמי של המלחמה במים בחרוז המפורסם: 'חסימה משך משמר העמיד, לבל יוציאו את מימהם ציווה להם' (לוח ד, שורות 139-140).

ברובד הנדון של המיתוס האוגריתי, לעומת זאת, נעדר גם היסוד הקוסמי של המים וגם היסוד המפלצתי, ואין בו שום אחיזה להבדלה בין דמותו של 'זבל ימ // תפט נהר' ובין דמותם של שאר האלים הצעירים, שכולם בניו של אל הם, השייכים למישור חברתי אחד.

עלינו להודות, שמסקנה זו אינה הולמת כלל את ציפייתנו למיתוס על-אודות כוחות-מים ומפלצות, ולא ייפלא אפוא, שקאפלרוד⁹ תלה את העדר היסוד הקוסמי בליקוי הטקסט, והעלה את ההשערה, שטקסט 68 נסתיים בתיאור בריאת העולם מגופתו של אל הים המנוצח. המלחמה בין בניו של אל הזקן על מלכות העולם, הקיים מאז, נהפכה בעיני קאפלרוד למבוא לתיאור קוסמוגוני. אך נסיון זה להרכיב על הסיפור החצרני של כתבי אוגרית את מוטיב בריאת העולם, בדומה ל-enūma eliš, אינו משכנע כלל. וכבר השיג עליו גריי והראה,¹⁰ כי תכונות של בורא יש בכתבי אוגרית לאלוהות אחת בלבד, הלוא הוא אל, אבי הפאנתיאון, אך לא לשום אלוהות אחרת, ובמיוחד לא לבעל. טענה זו מכרעת. אל מכונה, כידוע, 'בני בנות', היינו, בורא הברואים (טקסט 49, לוח ג, שורות 5 ו-11; טקסט 51, לוח ב, שורה 11; לוח ג, שורה 32; 2 אקהת, לוח א, שורה 25), או 'אב אדמ', כלומר אבי האנושות (כרת, שורות 37, 43, 136, 151 ו-297). אל הוא היחיד מבין האלים המסוגל לברוא מלאך-רפואה (טקסט 126, לוח ה), ואליו פונה בעל כשהוא מבקש בן לאיש חשוך-בנים (2 אקהת, לוח א, שורות 24-27) – משמע, שאין בעל בורא אדם, ועל אחת כמה וכמה אינו בורא עולם. מכאן גם נבין, מדוע הוא נזקק להשתדלויותיהן של אתרת אמו ושל ענת אחותו כדי להשיג מאל את הרשות לבנות את היכלו, שהרי אין להעלות על הדעת כלל, שבורא עולם צריך ליטול רשות לכך מאיזה אל אחר. אין אפוא להטיל ספק בדמותו של אל הים בטקסטים שלפנינו. אל הים אינו אלא אחד מבניו השאפתניים של אל הזקן, התובעים לעצמם את השלטון על העולם, ולא מפלצת. המדובר בכיסא שלטונו, ולא במימיו, וממילא לא בשאיפתו להציף בהם את העולם. בהווי של חצר אוגרית נהפך המיתוס הקוסמי לעלילה חצרנית מובהקת.¹¹ חברה זו התעניינה במריבות על השלטון בקרב משפחת המלוכה, ומשורריה השכילו לשוות למיתוס הקדום צורה חדשה, שצודדה את לב שומעיהם יותר מן האגדות מימי-קדם.

אולם נשתמרו גם טקסטים שבולטים בהם יסודות המיתוס העתיק ביתר בהירות, כגון הרמז לנצחונו של בעל על מפלצת, הידועה מן המקרא בשמות 'לויתן נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון'. רמז זה כלול בדברים שמוסרים מלאכיו של מת לבעל:

כ תמחצ לתנ בתנ ברח תכלי בתנ עקלתן שליט ד שבעת ראשמ (טקסט 67, שורות 1-3, 27-30) כי תמחץ (היינו, מחצת) לויתן פתן בריח תכלי (היינו, כילית) פתן עקלתון שליט12 בעל13 שבעה ראשים.

החרוזים הבאים אחרי רמז זה אינם מחוורים כל צורכם, ועל-כן אין לקבוע בוודאות, לשם מה רומז מת לנצחון זה של בעל. עם זאת בדין רווחת הסברה, שכוונת הדברים היא: אף-על-פי שניצחת מפלצת זו, אין לך תקווה לעמוד כנגדי.¹⁴ קאפלרוד¹⁵ הביע את הדעה, שאל הים ולויתן הם היינו-הך. אך כבר השיג עליו גאסטר והראה,¹⁶ שהטקסט ענת, לוח ג, שורות 35-39, מבחין ביניהם בבירור. לפיכך מתעוררת השאלה: מה היחס בין מסורת המלחמה באל הים ובין מסורת המלחמה בלויתן? כתבי אוגרית אינם נותנים תשובה ברורה על שאלה זו. בטקסט 67 נזכר נצחונו של בעל על הלויתן ללא זיקה אל נצחונו על אל הים, ואילו בטקסט של ענת נסמכת מלחמתה של ענת במפלצת זו למלחמתה באל הים (לוח ג, שורות 35-39). ואם נזהה לויתן עם התנין, נוכל לומר, שהקרב עמו נזכר אחרי הקרב בים גם בטקסט 1003 (ועיין להלן). אף המקרא מעורר בעיות דומות (וראה להלן). נוכל אפוא לקבוע בדרך ההשערה, כי מעיקרו נמנה לויתן עם עוזריו של אל הים, וכי בטקסטים ענת, לוח ג, ו-1003 נשמר זכר למסורת זו, בעוד שבטקסט 67 התעצמה המסורת על לויתן ונהפכה לעניין בפני עצמו. מכל-מקום, מסתבר, כי בדמותה של המפלצת בעלת שבעת הראשים¹⁷ נשמר מיתוס קדום כהווייתו, שלא כדמותו של 'זבל ימ // תפט נהר', שנהפכה לדמות של שר משרי הפאנתיאון. כבר הזכרנו דרך אגב את הטקסט החשוב שבו ענת מתפארת בנצחונותיה על אויבי אחיה. ואלה דברי הטקסט:

מנ אב יפע לבעל צרת לרכב ערפת למחשת מדד אל ימ לכלת נהר אל רבמ לאשתבמ תננ...18 מחשת בתנ עקלתנ שליט דשבעת ראשמ מחשת מדד אל אר[ש?] צמת עגל אל עתכ מחשת כלבת אלמ אשת כלת בת אל דבב (ענת, לוח ג, שורות 34-43)

מי¹⁹ האויב (אשר) הופיע לבעל / צרה²⁰ לרוכב ערבות / איבדתי²¹ מידד אל ים / כיליתי נהר אל, הגדול²² / חסמתי²³ תנין... / איבדתי פתן עקלתון שליט בעל שבעה ראשים / איבדתי מידד אל ארש[?]²⁴ / צמתי עגל אל עתק / איבדתי כלבת אל אש ' כיליתי בת אל שביב(?).

בטקסט זה פירוט אויביו של בעל עולה על כל הידוע לנו ממקורות אחרים, ועל-כן בולט בו העדרו של מת, אויבו המר ביותר של בעל, שאף אותו ניצחה ענת. דבר זה מתיר לנו לשער, כי הטקסט שייך כולו לתחום המיתוס על-אודות מלחמת בעל באל הים ובעוזריו, וכי האויבים נמנים בו לפי סדר חשיבותם: הטקסט פותח באל הים, ואחר-כך מונה את התנין, שהוא בחזקת שם-נרדף ללויתן, הנזכר אחריו ובתקבולת אליו – מפלצת שחשיבותה עולה מהזכרתה במקרא ובשאר כתבי אוגרית. אחריה נזכר אר[?]. אם נשלים אר[ש] ונראה בארש שבטקטס 62, שורה 50, שם של מפלצת, הרי נזכר גם אויב זה פעם נוספת בכתבי אוגרית. מכל-מקום, אין לו זכר במקרא, סימן, שחשיבותו פחותה מזו של לויתן-תנין. שאר המפלצות אינן ידועות משום מקור אחר.

קיצור הטקסט, המסתפק ברמז בלבד למלחמת ענת, אינו מאפשר לנו להגדיר במדויק את מי שמכונה כאן 'מידד אל ים // נהר אל, הגדול'. אמת, התיבות 'מידד אל' מזכירות את כינוי-הכבוד naram AN שבטקסטים האכדיים, אך אין ללמוד ממנו דבר על אופיו של אל הים, שכן כינוי זה ניתן גם לארש, ודומים לו גם הכינויים 'נהר אל', 'עגל אל', 'כלבת אל', 'בת אל', שאף פירושם נעלם מאתנו. מכל-מקום, נוכל לקבוע, שהמלחמה באל הים נסמך כאן למלחמה בקבוצה שלימה של מפלצות, שאין להן זכר בתיאור מלחמתו של בעל ב'זבל ים // תפט נהר'. מן-הסתם אפשר להסיק מכך, שגם לאל הים יש כאן צביון מפלצתי, ואפשר לומר אפוא בוודאות, כי המיתוס הקדום ניכר כאן לאין שיעור יותר וכי עדיין לא נהפך לסיפור חצרני. עם כל זה אין להתעלם מן העובדה, שהטקסט אינו מזכיר כלל את המים. אכן, נשמר כאן הצד המפלצתי של המיתוס, אך לא הצד הקוסמי.

השלמה חשובה ביותר לידיעותינו על המלחמה הרמוזה בענת, לוח ג, כלולה בטקסט 1003, המביא – לפי הצעתו הסבירה של וירולו²⁵ – קטע מתיאור מלחמתה של ענת בים ובמפלצות. נסתפק כאן בדיון על הטקסט הרצוף שבשורות 3-10, מפני שהאותיות הבודדות שבשאר השורות אינן ניתנות לביאור. וזה לשונו:

...אנ בארצ מחנמ תרפ ימ לשנמ תלחכ שממ תתרפ ים דנבתמ תננ26 לשבמ תשת תרכס למרים לבת.

עיון ראשון בטקסט מעלה, שתחילה נזכר הים, ולאחריו – התנין, שחסימתו כבר נודעה מענת, לוח ג, שורה 37. אפשר אפוא להניח, שהמדובר במלחמה בים ובתנין. מכאן נובעת המסקנה הנוספת, שפירוש התיבות 'תתרפ ימ' הוא בקירוב: תמחץ ים. פירושו המדויק של הפועל נתקל בקושי, משום שהשורש 'תרפ' אינו ידוע, לא מן האוגריתית ולא משאר השפות השמיות. אך מותר לשער, ששורש זה אינו אלא שיכול-אותיות של השורש הפרוטו-שמי 'פרת',²⁷ הידוע מן הערבית – בין שאר משמעותיו – במובן 'בקע'. בסורית של הפשיטתא הוא מופיע בצורה 'פרת',²⁸ כתרגום הפועל 'בקע' שבמקרא, הנזכר תכופות בזיקה לבקיעת ים-סוף (שמ' יד: טז, כא; יש' סג:יב; תה' עח:יג; נחמ' ט:יא).

נחזור להתחלת התעודה. וירולו רואה בתיבה 'מחנמ' שם-עצם פרטי של ארץ, ואכן יש סימוכין להצעתו בצירוף המקביל 'ארצ דבר' שבטקסט 49, לוח ב, שורה 19. נוכל אפוא להציע את התרגום '... מחניים לבקוע ים', ופירוש הדבר, כנראה, שענת יצאה מארץ זו כדי לבקוע את הים. את התיבות הבאות, 'לשנמ תלחכ שממ', תרגם וירולו 'לשונות לחכנה שמים', תרגום השקול כנגד 'לשון תלחך שמים'. מבחינה לשונית אף ייתכן לתרגם 'בלשון תלחך שמים', היינו, ענת, אך קשה להניח, שתיאור מפצתי כזה הולם את ענת, ובעל-כורחנו נאמר, שהתיאור מכוון לים. פירוש זה אמנם גורם קושי מבחינה לשונית, כי בשל העדר כינוי-הגוף בשם 'לשנמ' קשה לפרש את המלים הנדונות כמשפט-זיקה בלתי-מקושר, לאמור: 'אשר לשונו[תיו] תלחכ[נה] שמים.' אך דומה, שאין זה אלא משפט העומד בפני עצמו, בחינת קריאת-התפעלות ממעשה הים. בדין ציין וירולו, שתמונה נועזה זו מזכירה את הכתוב על מעשה מת בטקסט 67, לוח ב, שורות 1-2: '[שפת לא] רצ שפת לשממ [ל]שני לכבכבמ' – 'שפה לארץ שפה לשמים, לשון לכוכבים'. לפני 'שנ' אמנם חסרים ארבעה סימנים,²⁹ אך להשלמה 'לשן' אפשר למצוא משום אישור בתקבולת 'שפה // לשון' שבמקרא.³⁰ להמשך הטקסט נציע את התרגום: 'זנבות³¹ התנין (אשר) למחסום תשית תרכס למרום³² לבית...', היינו, ענת שמה מחסום בפי התנין ותלתה אותו בזנבותיו במרום, במקום שהגדרתו המדויקת נעלמת מאתנו בשל ליקוי בטקסט. רבה חשיבותו של קטע זה לחקר המיתוס האוגריתי. המדובר כאן ב'ים' סתם, וים זה מפלצת נוראה הוא, שלשונו מלחכת שמים, וממדיו אפוא קוסמיים ממש. אך אפילו כאן אין מימיו נזכרים. המשורר מעוניין לרתק את שומעיו במחזות דראמאטיים, אך לא בשאלה הקוסמית של קיום הארץ.

בזה תמה סקירתנו על הטקסטים האוגריתיים המתארים את המלחמה בים ובעוזריו, פרט לטקסט 62, שורות 50-52, שהוא סתום עד כי אין ללמוד ממנו דבר ברור.³³ בבואנו להסיק מסקנות על המיתוס האוגריתי מן הדין כי נזכור, שכל טקסט חדש שיתפרסם עשוי לשנות אותן. אף-על-פי-כן מותר לשער, כי התנוון היסוד הקוסמולוגי, וכי נותרו רק שמותיו של אל הים ושאיפתו לשלטון על העולם. לא כן היסודות המפלצתיים, שעודם בולטים בתיאורי מלחמותיה של ענת בים ובעוזריו ובניתוק הקשר עם המסורת על-אודות מלחמת הים גם ברמז למלחמת בעל בלויתן. אך גם יסודות אלה נעלמו במיתוס על מלחמת בעל ב'זבל ימ // תפט נהר', שנהפך לעלילה חצרנית, שבה נלחמים בני מלך זקן זה בזה על השלטון. שינויים אלה משתקפים, כנראה, גם בשמותיו של אל הים. טקסט 1003, השומר מאין כמוהו על מסורות הקרב עם מפלצות, מכנה את אל הים בפשטות 'ים', ומכאן נבין, כי בטקסט החצרני 68 השם המלא 'זבל ימ // תפט נהר' עשוי להתקצר ל'ימ' סתם. ועוד נוכל לקבוע בבטחה, שאין זה מקרה שהשם המלא מופיע רק ברובד הטקסטים החצרניים.

לאור כל האמור לעיל – באיזו מידה עשויים דברי השירה האוגריתית ודברי המקרא להבהיר אלה את אלה? כאן יש להקדים את המשפט העקרוני, שדברי המקרא מעמידים אותנו על יסודו הקוסמולוגי של המיתוס האוגריתי, אשר בהווי החצר האוגריתית נידלדל כל-כך עד כי לא היינו מסוגלים לעמוד על שורשיו לולא שפע הרמזים למיתוס הקוסמולוגי המשוקעים במקרא ובמקבילותיו ספרותה של מיסופוטאמיה ובמדרש. מכאן מתחייבת המסקנה, שאין לראות במיתוס האוגריתי צורה קדומה של המיתוס המקרא, וכי יש לחפש את מוצאם של היסודות המשותפים במסורות שמיות-מערביות, הקודמות לא רק למקרא, אלא גם לכתבי אוגרית. ראיה חד-משמעית לרקע משותף זה עשויים לשמש השמות 'תננ' ול'לתנ בתנ ברח' // 'לתנ בתנ עקלתנ' שבכתבי אוגרית. יתר-על-כן, גם במקרא נזכרת המלחמה במפלצת זו לפרקים בזיקה למלחמה בים³⁴ ולפרקים בלי כל זיקה אליה³⁵ – סימוכין נוספים ליסוד המשותף לדברי המקרא ולאפוס האוגריתי במסורת שמית-מערכית קדומה. עם זאת אין להתעלם מן האפשרות, כי מסורת זו לבשה צורות שונות בקרב השבטים השמיים-המערביים, וכי מסורת המקרא השתלשלה ממסורת שמית-מערבית, השונה מזו שבאוגריתית. הרי השם 'נחש' משותף לעברית ולאוגריתית,³⁶ והשם האוגריתי 'בתנ' מקביל לתיבה העברית 'פתן'. אף-על-פי-כן מכונה לויתן באוגריתית 'בתנ ברח' ו'בתנ עקלתנ' ואילו בעברית – 'נחש בריח' ו'נחש עקלתון'. משקל רב יותר יש להעדר המפלצת 'רהב' מכתבי אוגרית, אף-על-פי שבמיתוס המקראי היא תופסת מקום נכבד ביותר. גם אין לתרץ את העדרה בהנחה, שרק במקרה לא הגיעו אלינו הטקסטים האוגריתייםהמזכירים אותה, שהרי בטקסט שבו מסופר על נצחונה של ענת על אל הים ועוזריו נמנות מפלצות אלו בפירוט מופלג.³⁷

לאותן המסקנות מביא גם העיון בהקבלה נוספת שבין המקרא לכתבי אוגרית. כבר הדגיש קאסוטו,³⁸ כי התקבולת האוגריתית '(זבל) ימ // (תפט) נהר' חוזרת במקרא, בשינוי-מה, בתקבולת 'ים // נהרות'.³⁹ היום, אחרי הפרסום טקסט 1003, נוכל לדייק יותר ולהשוות לטקסטים האוגריתיים גם אותם הכתובים מן המקרא המסתפקים בהזכרת הים, בלי להזכיר את הנהרות.⁴⁰ אך, עם כל הדמיון, אין להתעלם מן השוני שבין התקבולת העברית 'ים // נהרות' לבין התקבולת האוגריתית 'ימ // נהר'. המסקנה שהמקרא וכתבי אוגרית השתלשלו משתי צורות של מסורת שמית-מערבית אינה מתערערת אף לאור המקבילות שבמקרא למסורת המיסופוטאמית. אמת, חרוז כגון 'הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר' (איוב ז:יג; והשווה שם, לח:ח-יא) מזכיר את enūma eliš, לוח ד, שורות 139-140, אך גם כתוב זה מדבר בים ובתנין, הנזכרים בזה אחר זה, בלשון זה ממש, בטקסט האוגריתי 1003. אם אמנם לפנינו השפעה מיסופוטאמית, הרי מן-הסתם חדרה השפעה זו לישראל דרך התרבות הכנענית של שלהי תקופת-הברונזה, וביתר דיוק – מאחת מצורות המיתוס הכנעני, ששמרה, בניגוד לכתבי אוגרית, על המוטיב הקדום של מלחמה במים המתגעשים לכסות את הארץ.

הערות שוליים:

1. H. Gunkel, Schöpfung und Chaos in Urzeit und Endzeit, Göttingen 1894, pp. 3-170
2. מ"ד קאסוטו, 'שירת העלילה בישראל', כנסת, ח (תש"ג), מחלקה ג, עמ' 121-138.
3. מ"ד קאסוטו, האלה ענת, ירושלים תשי"א, עמ' 51.
4. השקפה זו או מעין זו רווחת במחקר גם בשנים האחרונות. עיין, למשל: J. Gray, The Legacy of Canaan, Leiden 1965, p.22
5. W.F. Albright, JPOS, XVI (1936), pp. 17-20
6. אולברייט (לעיל, הערה 5), שם.
7. עיין, למשל: A. Caquot, Syria, XXXV(1958), 45-46 O. Kaiser, Die mythische Bedeutung des Meeres in Ägypten, Ugarit und Israel, Berlin 1959, pp. 44-47
8. גריי (לעיל, הערה 4), עמ' 123.
9. A.S. Kapelrud, Norsk Teologisk Tidskrift (1960), pp. 249 f.. דבריו לא היו לנגד עיני, אלא נודעו לי מתוך ספרו של גריי (לעיל, הערה 4), עמ' 29-30.
10. גריי (לעיל, הערה 4), שם.
11. על שאלת קדמותה של המסורת של חצר-המלכות באוגרית עיין: J. Nougayrol, Le Palais Royal d'Ugarit, III, Paris 1955, pp. xl-xlII; Cl. Schaeffer, CRAI (1962), pp. 204
12. לדעת רבים נגזרה התיבה 'שליט' מן השורש 'שלט'. יש להודות, כי עד כה לא ניתן הסבר מניח את הדעת ליו"ד שבתיבה זו, וכי אין טעם לפרש את הצורה 'שליט' כצורת-הקטנה, על דרך המשקל הערבי قتيل. אך השווה שמות אוגריתיים כגון פחיר, מרימ, צדינמ, שגם בהם היו"ד אינה שייכת לשורש. ושמא היה באוגריתית משקל שמות שבו נוספה לשורש יו"ד עיצורית שלא לשם ציון הקטנה. יש המפרשים 'שליט' כשפעל מן השורש 'לוט', הידוע מן הארמית, ומתרגמים 'הארור'. גם לפי דעה זו בעינה עומדת שאלת הסבר היו"ד שבהם זה. מבחינת העניין נראה הפירוש הראשון עדיף על השני, כי לא מצאנו דוגמה לכינוי-גנאי באוגריתית. פירוש אחר ראה: גריי (לעיל, הערה 4), עמ' 30, הערה 1.
13. על דל"ת ככינוי-השייכות עיין: ש"א ליונשטם, לשוננו, כג (תשי"ט), עמ' 79-83.
14. עיין, למשל: M. Held, Jaos, LXXIX (1959), p. 172 th. G. Gaster, Thespis2, Garden City 1961, p. 201
15. A.S. Kapelrud, Baal in the Ras Shamra Texts, Copenhagen 1952, p. 102
16. גאסטר (לעיל, הערה 14), עמ' 145.
17. חומר משווה לעניין שבעת הראשים של לתנ ראה: קאסוטו (לעיל, הערה 3), עמ' 83.
18. על שאלת הקריאה עיין: A. Herdner, Corpus des tablettes en cunéiforms alphabétiques, Paris 1963, p. 17, n.2
19. רגילים לתרגם 'איזה אויב'. אך עיין: ליונשטם (לעיל, הערה 13), עמ' 74.
20. על 'צרה' במשמעות כלל הצוררים עיין: מ-ד קאסוטו, לשוננו, טו (תש"ז), עמ' 98-99.
21. עיין: W.F. Albright, BASOR, 84 (1941), p. 16, n.21 אולברייט הסביר את 'מחש' כשיכול אותיות של 'חמש'; והשווה באכדית hamāšu. על פועל זה ראה לאחרונה: AHw, s.v. abknicken, vernichten. הלד (לעיל, הערה 14, עמ' 143) גוזר 'מחשת' מן 'מחצ', ומשער, שהצד"י של השורש הפכה לשי"ן בדרך אסימילאציה חלקית אל הת"ו שאחריה. אך תופעה מעין זו אינה ידועה לא מן האוגריתית ולא משום לשון שמית-מערבית אחרת.
22. הסבר המלים שנוי במחלוקת. קאסוטו (לעיל, הערה 3, עמ' 83) מתרגם 'נהרי אל רבים', בהסתמכו על התקבולת 'ים//נהרות' שבמקרא. אך באוגריתית מופיעה התקבולת '(זבל) ימ // (תפט) נהר' בלשון יחיד. התקבולת 'ימ//נהרמ' נמצאת בטקסט 51, לוח ב, שורות 6-7 בלבד, ושם המדובר בים כתופעת-טבע, ולא באלוהות. ואפילו שם ייתכן לפרש 'נהר-מ' כלשון יחיד. ועוד: 'רג' פירושו באוגריתית 'גדול'. גינזברג (H.L. Ginsberg, ANET, p. 137) מתרגם 'El's flood Rabbim', אך אין ראיה לשם-עצם Rabbim יתר-על-כן, 'נהר' הוא בעצמו שם. דרייבר (C.R. Driver, Canaanite Myths and Legends, Edinburgh 1950, p. 78 'The mighty god Nahar', וכיוצא בזה קייזר (לעיל, הערה 7, עמ' 58): 'Strom, den grossen Gott'. התרגום הניתן כאן הולך בעקבות אולברייט (לעיל, הערה 5): River-of-El, the Chief – לפיו 'נהר אל' אינו אלא סמיכות, בדומה לכינויים 'מדד אל', 'כלבת אל', 'בת אל'.
23. על חסימת התנין עיין: קאסוטו (לעיל, הערה 2), עמ' 133; S.E. Loewenstamm, IEJ, IX (1959), pp. 260 f.
24. אולברייט (לעיל, הערה 21, עמ' 16) גורס 'אר[צ]', ומתרגם 'The Underworld Dragon beloved of El'. אך מפלצת כזאת אינה ידועה מכתבי אוגרית. קאסוטו (לעיל, הערה 3, עמ' 68, 83) גורס כמוהו, ומתרגם 'מידד עתודי ארץ'. אך לפי הצעה זו מצוין אויב זה של בעל בכינוי בלבד, בעוד ששאר האויבים נקראים בשם. קייזר (לעיל, הערה 7, עמ' 75) וגריי (לעיל, הערה 4, עמ' 31) גורסים בעקבות גורדון 'ארצ מת', ולפי קריאה זו ענת מתפארת אפוא בנצחונה על מת. אך מבחינה פאליאוגראפית אין מקום לקריאה זו; הרדנר (לעיל, הערה 18, עמ' 17, הערה 3) מזכירה בשם גאסטר את ההצעה לגרוס 'אר[ש]', בהסתמך על טקסט 50, שורה 62.
25. Ch, Virolleaud, Le Palais Royal d'Ugarit, II, Paris .25 1957, p. 12
26. כתוב 'תאנ'. על שיבוש של נון לאל"ף עיין: C.H. Gordon, Ugaritic Textbook, Rome 1965, p.22
27. השווה, למשל, 'ברך' בשמית-מערבית אל karäbu באכדית; 'רגל' בארמית רגילה אל 'לגר' בכתובת פנמו ובמנדאית.
28. K. Brockelmann, Lexicon Syriacum, s.v. .28 N. Jastrow, Talmud Dictionary, s.v.
29. עיין: הרדנר (לעיל, הערה 18), עמ' 37.
30. יש' כח: יא; לג:יט; יח' ג:ה-ו; תה' יב:ה; לד:יד; קכ:ב; מש'יז:ד.
31. על תיאמת כתוב ב-enūma eliš, לוח ה, שורה 59, כי egir zibbatsa, היינו, פיתל את זנבה. כנראה נלחם התנין במיוחד בפיו ובזנבו.
32. וירולו (לעיל, הערה 25, עמ' 12) מטיל ספק בתרגום המקובל של 'מרימ' ב'מרום' בשל הקושי להסביר את היו"ד שבשם מרימ. אך עיין לעיל, הערה 12; והשווה מרימ בשבאית.
33. כתוב שם: 'בימ ארש ותננ כתר וחסס יד יתר כתר וחסס'. גינזברג (לעיל, הערה 22) מתרגם 'On the sea of monster and dragon proceedeth Kothar wa Khasis, Kothar wa Khasis does journey', משמע, שגזר 'יד' מ'נדד' ו'יתר' מן 'תור'. אך העניין נשאר סתום. חסר-משמעות כלשהו תרגומו של אייסטלייטנר: J. Aistleitner, Die mythologischen und kultischen Texte aus Ras Schamra, Budapest 1964, p. 23. אחרים מוצאים כאן זכר למעשה כתר וחסס, שזרק את המפלצות ארש ותננ לתוך הים; ראה, למשל, דרייבר (לעיל, הערה 22, עמ' 115), המתרגם 'Kathir and Khassis thre monster(?) and dragon into the sea, Kathir and Khasis cut them off'. כנראה גזר 'יד' מן 'נדי' ו'יתר' גזר מן השורש 'תרר', שהסבירו על-פי הערבית ترّ(עמ' 153, הערה 8). גאסטר (לעיל, הערה 13, עמ' 230) מתרגם 'Even that same Sir Adroit-and-Cunning who can hurl both Monster and Dragon into the sea, even that same Sir Adroit-and-Cunning who can toss them therein'. אך לשורה הראשונה אין כל מקבילה במקור, ואף נעלם ממני מאיזה שורש גזר גאסטר את התיבה 'יתר'. בדומה לדעות אלו טען גם קאסוטו (לעיל, הערה 2, עמ' 133), כי המדובר בהקפצת מפלצות לתוך הים. הוא גוזר 'יתר' מן השורש 'נתר', לקפוץ, משווה 'ראה ויתר גויים' (חב' ג:ו), ואף מסמיך לעניין את חזון יוחנן כ: ב-ג. אך אין להבין את טעם זריקתו של תנין לתוך הים שעה שהוא ממילא נמצא בו. ואין הדבר דומה אף לכתוב בחזון יוחנן, שבו מדובר בזריקת מפלצת לתוך תהום וסגירתו שם.
34. תה' עד: יג-יד; איוב ז:יב; יש' נא:ט-י.
35. יש' כז:א; יח' כט:ג; לב:ב. על התפתחותו של מיתוס עצמאי על לויתן מעידים גם תה' קד:כו; איוב ג:ח; מ: כה-לב.
36. ש"א ליונשטם, לשוננו, כט (תשכ"ה), עמ' 6.
37. ראוי גם להזכיר, שחלק מן המפלצות הנזכרות בנאומה של ענת אינן חוזרות במקרא, וייתכן, שלא נודעו במסורת השמית-המערבית הקדומה לכל צורותיה. אך שמא מקרה הוא שזכרן אל נשתמר במקרא, מה-גם שאף באוגרית לא היו מן החשובות ביותר.
38. קאסוטו (לעיל, הערה 2, עמ' 129) מביא את נח' א:ד; חב' ג:ח; תה' עד:יג-טו; צג:ג.
39. ראוי לציין גם את התקבולת 'ים // נהר' בתה' סו:ו. אמת, בטקסטים האוגריתיים ים ונהר הם היינו-הך. לא כן בתה' סו:ו, שם נרמזות קריעת ים-סוף וכריתת הירדן. מצד שני מסתבר, שעצם המסורת על בקיעת ים-סוף וכריתת הירדן השתלשלה מן המיתוס. ועיין: ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, ירושלים תשכ"ה, עמ' 101-129. אין גם לתמוה, שהנהר לבד הפך בישראל לסמל כוח האויב שה' נלחם בו (יש' נט:יט).
40. עיין, למשל: יש' יז:יב-יג; נט:טו; יר' ה:כב; לא:לה; תה' מו:ד; סה:ח; קצ:ה-ט; איוב ז:יב.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok