האומנם כך היו פני הדברים?
ספרו של ג'ורג' סמית על הסיפור הבבלי של המבול (1876) הוליד ספרים רבים, שעסקו ביחס בין "המונומנטים" (ארכיאולוגיה), מצד אחד, ובין המקרא והשערת המקורות, מצד אחר.46
נתאר את היחסים בין הארכיאולוגיה והשערת המקורות בעזרתו של המלומד האנגלי ארצ'יבלד הנרי סייס (Sayce, 1845-1933). הוא הגדיר את הביקורת הגבוהה כחקירה מדעית של אופי הטקסט, של מקורו ושל הזמן שבו נכתב. הביקורת הגבוהה עוסקת בהשוואת הנוסחים של המסורות השונות המשוקעות בטקסט המקראי, מבקשת לקבוע מהו הנוסח המוקדם ומהו המאוחר, מנסה לשחזר את שלבי העריכה ואת המקורות שעמדו לרשות העורך ועוד. עד הגילוי של התעודות העתיקות היה המקרא המקור היחיד לתולדותיו, והביקורת הטקסטואלית היתה לכן כלי המחקר היחיד. כתוצאה מן הממצאים הארכיאולוגיים נוספו עדויות חוץ-מקראיות שאותן ניתן היה להשוות עם העדויות המקראיות. שני מחנות התייצבו אפוא זה מול זה, כתב סייס: אנשי הביקורת הגבוהה, ששמו להם למטרה לערער על מהימנותו של הסיפור המקראי, מצד אחד, והאפולוגטים, שביקשו לראות בממצאים הארכיאולוגיים אישור למהימנותו, מצד אחר. סייס סבר, שהאשורולוגיה מאשרת את קדמותו של הסיפור המקראי ואת הרקע הריאליסטי שלו. אם ביקורת המקרא והמיתולוגיה ההשוואתית העבירו את אברהם לעולם המיתוס, באו החפירות במסופוטמיה ועשו לו מה שעשו חפירותיו של היינריך שלימן (Schliemann, 1822-1890) בטרויה בשנים 1890-1871 לאגממנון: הם השיבו אותו מממלכת האגדה (והמיתולוגיה) אל ההיסטוריה.47 לאלה שסייס כינה האפולוגטים נדמה היה, כי הארכיאולוגיה מסייעת לכל טענותיהם, משום שהחזירה את האמון באמינות ההיסטורית של המסורות המקראיות ובאותנטיות שלהן. לדעתם, הארכיאולוגיה מחזקת לא רק את האמינות הריאליסטית של המקרא, כלומר, את המהימנות של תיאורי הרקע, אלא גם את האמינות ההיסטורית שלו, כלומר את המהימנות שלו כעדות למאורעות.48 סייס סבר, כי מובן שהארכיאולוגיה אינה יכולה לאשר את כל הכתוב במקרא, אך די לו להיסטוריון בכך, שהוא יכול לקרוא בחמשת חומשי תורה באותה מידה של ביטחון שבה שהוא קורא בספרי תוקידידס או טקיטוס.49 הוא קיבל, בין השאר, את הטענה כי התעודות מאשרות את הזיקה של סיפור הבריאה המקראי לקוסמולוגיה הבבלית על אף ההבדלים ביניהם, וכי מקור מוסד השבת הוא בבבל.50 על יסוד התעודות מאל-עמרנה הקדים סייס את זמן ההשפעה הבבלית על התרבות העברית הקדומה למאה השלוש-עשרה לפני הספירה. בכך הצטרף לאלה שדחו את התיאוריה, כי ספר בראשית התחבר בתקופת גלות בבל.51.לסיכום קבע כי המסקנה שאליה הגיעו הארכיאולוגים בעקבות העדות הזאת היא, שהמחבר המקראי כתב על-פי מקורות שונים; ואולם, המקורות האלה היו מקורות קדומים כתובים ולא מסורות בעל-פה.52
האשורולוג הגרמני פריץ הומל סבר, שהארכיאולוגיה מאשרת את המקרא ועדותה עדיפה על פני הניתוח הפילולוגי. הוא קרא לפרחי התיאולוגיה שלא להשקיע את מרצם בפירוק חמשת חומשי תורה ליחידות קטנות, אלא להעדיף את לימוד התרבות המסופוטמית (וגם תרבות ערב הדרומית); מהלימוד הזה הם ייטיבו להבין את המקרא ממקור ראשון וילמדו לדעת שביקורת המקרא הוולהאוזנית פשטה את הרגל וכי מהימנות המקרא על מקומה עומדת53: "המסקנה הסופית צריכה להתבסס על העדויות החוץ-מקראיות".54 בסוף המאה התשע-עשרה סקר חוקר המקרא האנגלי, סמואל רולס דרייוור Driver, 1846-1914)55), את הישגי האשורולוגיה בשחזור מקורותיה של תמונת העולם המקראית הקדומה וקבע, כי הרבה מתיאורי המקרא יכולים להיות מובנים רק באמצעות האור שהארכיאולוגיה מפיצה עליהם. במקרים אחדים אי-אפשר להימנע מן המסקנה, שיש לבאר אותם באופן שונה מזה שבו הוארו בעבר56. מנקודת המוצא הזאת קבע דרייוור שיש זיקה בין סיפור הבריאה הבבלי ובין סיפור הבריאה המקראי, על אף ההבדלים העמוקים ביניהם, כי מקור השבת ב- (sabattu(m הבבלי, וכי יש התאמה בין התיאור ההיסטורי בספרי מלכים ובין התיאור המופיע באנלים האשוריים והבבליים.57 אבל, המקור הבבלי לא מפחית מערכו של הסיפור המקראי, אלא מעצים אותו: "המחבר הישראלי, שרוח הקודש נחה עליו, שאב פה ממקור אחד, ושם ממקור אחר, את החומרים לסיפור המעשה שסיפר, אך בד בבד עיבד אותו מחדש בהשפעת המדיום של ההשראה האלוהית".58
גם חוקר המקרא רודולף קיטל הזהיר מפני הכללות וניסה להגדיר את המגבלות של מהימנות התעודות העתיקות: לא לכל תעודה קדומה יש להתייחס כאל עדות מהימנה ללא תנאי; יש תעודות שהשתמרו בצורה חלקית ופגומה; אחרות התחברו זמן רב לאחר המעשה שאותו תיארו. להסתייגות הזאת, הוסיף קיטל, יש להוסיף את העובדה, שהארכיאולוג וההיסטוריון מציעים לעיתים קרובות היפותיזות, ולאו דווקא עובדות חד-משמעיות.
על אף ההסתייגויות ודברי ההזהרה נטו פרוטסטנטים ויהודים רבים להאמין, שהממצאים הארכיאולוגיים אישרו את מהימנות התנ"ך כתעודה היסטורית. התוצאה הבלתי-נמנעת של ההשקפה הזאת היתה, שהפרשנות של הממצאים הארכיאולגיים קיבלה חשיבות רבה. התגובה הנלהבת הזאת – הורתו של יסוד מרכזי בפונדמנטליזם המקראי-ההיסטורי המודרני – נתקלה גם ביחס צונן. היו שחשבו כי היא מערערת את אמינות התנ"ך.59 אלפרד ירמיאס כינה את התפישה האפולוגטית "תורת האבנים הזועקות".60 על-פי הגישה הזאת, כתב, כל לוח חומר בבלי הוא בבחינת הכרזה התומכת בברית הישנה. לדעתו, מדובר היה בתגובה סנסציונלית וחולפת, וכי תוך זמן קצר התהפכה המגמה, וכתב היתדות תרם דווקא להתחזקות הביקורת ההרסנית.
שני דפוסי התגובה המשיכו להתקיים זה לצד זה במשך כל התקופה, למן שנות החמישים של המאה התשע-עשרה ואילך, כשהן מתעמתות זו עם זו, ואף מנהלות מלחמת חורמה זו בזו.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
קיצור תולדות האשורולוגיה
מה זועקות האבנים? - בין ביקורת המקרא לארכיאולוגיה
"נכוחות מאשור?" תגובות יהודיות ראשונות על הארכיאולוגיה של מסופוטמיה
רודולף קיטל כבעל ברית
עדות עץ ואבן או עדים מהימנים?
המשך העניין בארכיאולוגיה ובראליה הקדומה
הערות:
46. ראו: Joel Sweek, "The Monuments, the Babel-Bibel Streit and Responses of Historical icism", in: W. W. Hollway and L. K. Handly (eds.), The Pitcher is Broken: Memorial Essays for Gosta A. Ablatron, in: Journal of the Study of OT. Supplement Series 190, Sheffield, 1995, pp. 401-419. המאמר סוקר את הספרות הרבה על המונומנטים, (הממצאים הארכיאולוגיים) והיחס בינם ובין המקרא. בין הספרים הרבים בנושא הזה ראו: Rudolf Buddenieg, Die Assyrischen Ausgrabungen und das Alte Testament, Heilbronn, 1880; Eberhard Schrader, The Cuneiform Inscriptions and the OT, 1885 (German orig. Die Keilinschriften und das alte Testament); K. Budde, Das Alte Testament und die Ausgrabungen, Giessen, 1903; Carl Bezold, Ninive and Babylon, I-II, Leipzig, 1903; T.G. Pinches, The OT in the light of the historical records and legends of Assyria and Babylonia, 2nd edn., revised, London, 1904; Adolf Lods, Les decouvertes babylonnes et I'Ancient Testament, Paris, 1903; R. W. Rogers, Cuneiform Parallels to the OT, translated and edited, New York and Cincinnati, 1912; W. Boscawen, The First of Empires: Babylon and the Bible in the Light of the Latest Research, London, 1903.
47. A. H. Sayes, The 'Higher Cristicism' and the Verdict of the Monuments, London, 1894, p.17 (להלן: סייס). בין חיבוריו האחרים: The Race of the Old Testament, Oxford, 1893; Fresh Light from the Monuments, London, 1900; Monuments, Facts and Higher Cristicism Fancies, London 1904. ראו עליו: T. K. Cheyne, Founders of OT Criticism, pp. 231-242.
48. סייס, עמ' 161-173, 554-583. ראו גם: George A. Barton, Archaeology and the Bibel, 7th edn. Philadelphia, 1937.
49. סייס, עמ' 161-171, 554-563.
50. סייס, עמ' 61-173.
51. סייס, עמ' 81-82. ראו בעניין זה בפרק תשיעי.
52. סייס, עמ' 105-106.
53. Fritz Hommel, The Ancient Hebrew Tradition Illustrated by Monuments, London, 1897, p. xv.
54. הומל, שם, עמ' 22.
55. בספרו של David G. Hogarth, Authority and Archaeology: Sacred and Profane, London, 1899.
56. Samuel R. Driver, "Hebrew Authority" in: Hogarth, ibid, p. 8. על דריוור ראו: Chyne, ibid, pp. 248-372. דריוור כתב גם: Modern Research as Illustrated by the Bible, London, 1909, אך החיבור רב ההשפעה ביותר שלו היה: An Introduction of the Old Testament, New York, 1931. רוג'רסון מכנה את החיבור כביקורת המשפיעה ביותר שראתה אור באנגליה. ראו: J. Rogerson, Old Testament Criticism in the Nineteenth Century P. 275. על סייס ודריוור כמייצגים את שני הקטבים – זה הרואה בארכיאולוגיה אישור למהימנות המקרא, וזה הסבור שאינה יכולה לשלול את הביקורת הגבוהה ולאשר את מהימנות הסיפור המקראוי ראו באחרונה: Mark Elliot, "The Sayce - Driver Controversy", Biblical Archeology and its Intrepretation, March 2003, pp. 1-15.
57. דריוור, שם, עמ' 81-152. וראו פרק תשיעי.
58. דריוור, עמ' 35.
59. Kunklick, Puritans is Babylon, pp. 7
60. "Das Herrenwort von den 'schreienden Steinen' wurde bis zur Ermudung gemissbraucht"
