גוסטב מאהלר 1911-1860
Gustav Mahler
 |
יצירה מומלצת |
סימפוניה מס' 9
Deutsche Grammophon 427 250-2GGA
התזמורת הפילהרמונית של ברלין / הרברט פון קריאן
עוצמת הבעה המגיעה לשיאה באדאג'ו המסיים. ביצוע שהוקלט בהופעה חיה ב-1983.
|
יצירות מייצגות |
סימפוניות מס' 8-1
השיר על הארץ
שירי שוליה נודד
גוסטב מאהלר נולד להורים יהודים בקלישט שבבוהמיה. בגיל שש התחיל לקבל שיעורי פסנתר, וכעבור ארבע שנים ניגן ברסיטל הפומבי הראשון שלו. בילדותו סבל תחת ידו הקשה של אביו, וכשבגר היה לצעיר נוירוטי בעל מזג סוער. ב-1875 התקבל מאהלר לקונסרבטוריון של וינה ולמד שם פסנתר, הרמוניה והלחנה. הוא גם החל להתעניין ברעיונות פוליטיים ופילוסופיים - תחומים שהמשיכו להעסיקו כל חייו - ובעקבות זאת נרשם לאוניברסיטה ב-1878. באותה שנה כתב את יצירתו החשובה הראשונה, השיר המקונן - קנטטה לארבעה קולות, מקהלה ותזמורת, לטקסט שחיבר בעצמו.
במשך כל הקריירה שלו התפרנס מאהלר בעיקר מניצוח. ב-1880 קיבל את משרת הניצוח הראשונה שלו באוסטריה העילית, ובשנים שלאחר מכן עבר מבית-אופרה אחד למשנהו, ורכש ניסיון חשוב ברפרטואר המקובל. בזמן שהותו בקאסל (1885-1883) היתה לו פרשיית אהבים לא מוצלחת, שבהשראתה כתב את יצירת המופת הראשונה שלו, מחזור השירים שירי שוליה נודד. ב-1885 עבר מאהלר לפראג, ולאחר מכן עבד תקופות קצרות בלייפציג, כמנצח עוזר לארתור ניקיש, ובבודפשט. ב-1891 הגיע להמבורג ולקח על עצמו את לוח-הזמנים העמוס ביותר בקריירה שלו, שבמסגרתו ניצח לעתים על תשע-עשרה אופרות בחודש.
ב-1894 סיים מאהלר את הסימפוניה מס' 2 ("התחייה"), יצירה אדירה בחמישה פרקים, שאורכה שמונים דקות. חבלי הלידה של הסימפוניה היו קשים, ובמשך תקופה ארוכה לא הצליח מאהלר להתחיל בכתיבת הפרק האחרון. ההשראה באה לו בראשית 1894, כאשר השתתף בהלווייתו של ידיד. בשיאו של טקס האשכבה שרה המקהלה את אודת התחייה מאת המשורר הגרמני בן המאה ה-18, פרידריך קלופשטוק; מאהלר מיהר הביתה וניגש מיד לעבוד על הפרק החסר, שאותו ביסס על האודה. נוסף על הפינאלה המקהלתי, כוללת סימפוניית התחייה שיר לקול אלט שהולחן לטקסט מתוך קרן הפלאים של הנער, אוסף שירים עממיים שמאהלר השתמש בו שוב בסימפוניה השלישית והרביעית.
ב-1893 כבר ביסס לעצמו מאהלר שגרת עבודה שבה התמיד כל חייו - הלחנה בקיץ וניצוח בחורף. ב-1897 המיר את דתו כדי לזכות במשרה הנחשקת של מנהל אופרת-החצר של וינה. תקופת עבודתו שם היתה אחד העשורים המפוארים ביותר בהיסטוריה המכובדת של בית-האופרה. ב-1898 התמנה מאהלר למנצח התזמורת הפילהרמונית של וינה. הופעותיו משכו קהל רב, אך גישתו המחמירה והשקפותיו המוסיקליות הבלתי שגרתיות קוממו נגדו את הנגנים ואת מנהלי התזמורת. ב-1920 התחתן מאהלר עם אלמה שינדלר, והיא ילדה לו שתי בנות. נישואיהם לא התנהלו תמיד על מי מנוחות, שכן מאהלר דרש שחייה של אשתו יסובו רק סביבו. ב-1910 החריפו החיכוכים ביניהם בעקבות פרשיית האהבים של אלמה עם האדריכל ולטר גרופיוס, שהניעה את מאהלר להיוועץ בזיגמונד פרויד.
בזמן שהותו בווינה כתב מאהלר חמש סימפוניות (מס' 8-4), ומחזור שירים, שירי מות ילדים. הסימפוניה השישית מצטיינת בעוצמה מיוחדת, וכוללת את שלושת האקורדים הכבדים המסמלים את שלוש מהלומות הפטיש של הגורל, שהאחרונה בהן מבשרת את הקץ. בזמן הביצוע הראשון של הסימפוניה הושפע מאהלר מהמוסיקה עד כדי כך שלא היה מסוגל לנצח כהלכה. לאחר מכן מחק את המהלומה השלישית, שמא תתגשם נבואת המוות שלה. הסימפוניה השמינית היתה חסרת תקדים מבחינת גודל ההרכב שנכתבה לו - ממדי התזמורת, המקהלה וקבוצת הסולנים היו כה אדירים, עד שהודבק לה הכינוי "סימפוניית האלף".
למרות הצלחותיו נאלץ מאהלר לעזוב את וינה כאשר העיתונות יצאה נגדו במסע הכפשה אנטישמי, שהחריף בהתמדה. הוא נענה להצעה שקיבל מהמטרופוליטן אופרה בניו-יורק, ובסוף שנת 1907 יצא לארצות-הברית. באותה שנה מתה אחת מבנותיו, ובערך באותו זמן החלה בריאותו להתרופף כתוצאה מהעומס התמידי שהטיל על עצמו כל חייו. מאהלר שב לאירופה ומת ב-1911, בטרם בוצעו שלוש יצירות המופת האחרונות שלו - הסימפוניה התשיעית, יצירה שהושפעה בעליל מצל המוות; מחזור השירים הסימפוני היפהפה השיר על הארץ, וסימפוניה עשירית בלתי גמורה.
לאחר מותו של מאהלר סר חנן של יצירותיו, אך הסימפוניות שלו, שאיש לפניו לא העז לכתוב ארוכות ומורכבות כמותן, זכו מאז להכרה כיצירות גאוניות.
The Classical Music Pages - אתר בו ניתן לשמוע קטעים מיצירותיו של מאהלר
