ז'ורז' ביזה 1875-1838
Georges Bizet
 |
יצירה מומלצת |
כרמן
Erato 2292-45207-2
ג'וליה מיגנס (מצו-סופרן), כרמן; פלסידו דומינגו (טנור). דון חוזה; פיית אשם (סופרן), מיכאלה; רוג'רו ריימונדי (בס), אסקמילו; ליליאן ווטסון (סופרן), פרסקיטה; סוזן דניאל (מצו-סופרן), מרסדס; ז'אן-פיליפ לפונט (בריטון), דנקאירו; מקהלת הרדיו הצרפתי; מקהלת הילדים של הרדיו הצרפתי; התזמורת הלאומית של צרפת / לורין מאזל
פלסידו דומינגו נפלא בתפקיד דון חוזה, ומאזינים רבים יזהו את הביצוע הנמרץ של מאזל מפסקול סרטו הפופולרי של הבמאי פרנצ'סקו רוסי.
|
יצירות מייצגות |
סימפוניה בדו מג'ור
הנערה מארל: סוויטות מס' 1 ו-2
משחקי ילדים
ביזה נולד בפריס ב-1838 להורים מוסיקאים - אביו היה פסנתרן ואמו לימדה זמרה. הוא למד במהירות את יסודות המוסיקה, ואביו טיפח תקוות גדולות שבנו יהיה מלחין. בהיותו בן עשר התקבל ביזה לקונסרבטוריון פריס ולמד אצל שרל גונו ואצל ז'אק הלוי, חותנו לעתיד. ביזה היה תלמיד מבריק וזכה בפרסים רבים, תחילה על נגינתו בפסנתר ובהמשך על המוסיקה שהלחין. בגיל שמונה-עשרה הוענק לו הפרס החשוב מכולם - פרס רומא היוקרתי, שזיכה אותו בקצבה למשך חמש שנים. בין יצירותיו המוקדמות של ביזה מתבלטת הסימפוניה בדו מג'ור מ-1855. הפרטיטורה של הסימפוניה אבדה למשך שנים רבות, והיא בוצעה לראשונה רק ב-1935.
ב-1863 בוצעה ב"תיאטר ליריק" בפריס האופרה הבשלה הראשונה של ביזה, שולי הפנינים, המבוססת על סיפור אהבה. היצירה עוררה תשומת-לב בקרב המלחינים האחרים, וברליוז התפעל ממנה במיוחד. אבל הקהל לא אהב את האופרה, והיא הוצגה רק שמונה-עשרה פעמים. בעקבות שולי הפנינים באו עוד כמה אופרות - ביניהן הנערה היפה מפרת, שהוזנחה שלא בצדק - אך גם אלה נחלו כישלון, ועתידו של ביזה כמלחין נראה מוטל בספק.
בתקופה שבה הכזיבה הקריירה המקצועית של ביזה את הציפיות שעוררה בתחילתה חלה תפנית לרעה גם בחייו הפרטיים, וב-1867 התבטלו אירוסיו לז'נבייב הלוי. בסופו של דבר נישאו השניים ב-1869, אך ז'נבייב הפגינה סימנים מחריפים של חוסר יציבות נפשית ולקתה בהתמוטטות עצבים ב-1871, שנה לפני הולדת ילדם היחיד.
ב-1872 כתב ביזה את הנערה מארל, מוסיקה בימתית למחזה של דודה, שנכתבה במקור לעשרים ושישה כלים ובהם סקסופון. היצירה התקבלה בקרירות, אך לאחר שביזה עיבד אותה לתזמורת מלאה, היא זכתה בתשומת-הלב ובהערכה שהיא ראויה להן.
אולם פסגת הישגיו של ביזה היתה ללא ספק האופרה כרמן שאותה כתב לקראת סוף חייו הקצרים. כרמן מוגדרת כאופרה-קומיק, משום שהיא כוללת דיאלוג מדובר, אך יש בה הרבה יותר מבידור משעשע לשעות הערב. עלילת האופרה לקוחה מסיפורו של פרוספר מרימה על חייה, אהבותיה ומותה הטראגי של כרמן הצוענייה. כרמן לא היתה הצלחה מיידית - המבקרים טענו שהיא סנסציונית מדי, שהעלילה "מגונה" ושאין באופרה מנגינות ראויות לשמן; בקהל היו גם רבים שהזדעזעו למראה אשה המעשנת על הבמה.
כיום כרמן היא אחת היצירות האהובות ביותר ברפרטואר האופראי, והשירים מתוכה, כגון "הבנרה" ו"שיר הטוריאדור", פופולריים כתמיד. האופרה הגיעה לקהל רחב יותר באמצעות המחזמר כרמן ג'ונס, שבו התאים אוסקר המרשטיין את העלילה לאמריקה של שנות ה-40. ביזה, שלא היה יכול לדעת איזו הצלחה אדירה צפויה לאופרה שלו, מת ב-1875 בקרבת פריס, שבע אכזבות ומרירות.
