עמוד הבית > אמנויות > מוסיקה
שבא הוצאה לאור


תקציר
על השינויים וההתפתחויות שחלו בכלי הנגינה ובהרכב התזמורות מאז המוסיקה הדתית בימי קדם ועד למוסיקה האלקטרונית בימינו.



אנסמבלים ותזמורות
מחבר: ג'ון סטנלי


מוסיקה דתית בימי קדם

כלי הנגינה הקדומים ביותר נבנו בזמנים פרהיסטוריים. בתרבויות של יוון הקלאסית ורומא כבר נוצרו כלים משוכללים יותר, אולם התפתחות הכלים במערב נעצרה לאחר נפילתה של האימפריה הרומית. הכנסייה הנוצרית הקדומה התנגדה בחריפות לשימוש בכלי נגינה במוסיקה הדתית, בגלל זיקתם לפולחנים אליליים, ולפיכך לא הוקצה להם מקום בשיטה המוסיקלית המכונה זמירה כנסייתית (Plainchant, או בעברית - "שירה גרגוריאנית").

המצב החל להשתנות עם הופעתה של הרב-קוליות במוסיקה הכנסייתית. הפוליפוניה, ששילבה כמה קווים מוסיקליים נפרדים במקום הקו היחיד של הזמירה המסורתית, רווחה בערך מהמאה ה-12. עם הזמן החלו המלחינים להשתמש בעוגב להכפלת קווי המזמור, כדי להעשיר את מרקם המוסיקה. נראה, שעם התפתחותן של צורות מוסיקליות מורכבות יותר התווים המוחזקים הארוכים של קו הבס הקולי הוכפלו לעתים במיתרים או בכלי נשיפה. ברבים מכתבי-היד שהשתמרו מופיעים גם מבואות או אינטרלודים פוליפוניים בלי מלים, וייתכן שאלה בוצעו בשילוב כלים שלא פורט, ללא קולות.

במאות ה-15 וה-16 הפך השימוש הנרחב בכלים במוסיקה הכנסייתית לנוהג שגרתי, לפחות באירועים טקסיים. ביומנים של אחד מבני התקופה מסופר על שימוש בחצוצרות, בוויילים (Vielle - מקודמי הכינור) ובכלים אחרים בטקס חנוכת הקתדרלה של פירנצה ב-1436. ב-1569 דיווח מסימו טרויאנו, כי הליווי המוסיקלי באחת מחתונות-החצר בבוואריה כלל שמונה טרומבונים, שמונה ויולים, שמונה חלילים, צ'מבלו ולאוטה גדולה.

מוסיקה חילונית בימי-הביניים

גם מלחיני המוסיקה החילונית שילבו בהדרגה כלים ביצירותיהם, כדי להרחיב את הצורות הקוליות הקיימות. את שירי האהבה של הטרובדורים הצרפתים במאות ה-12 וה-13 ליוו ז'ונגלרים (Jongleurs) שניגנו בווייל, בציטרן (Cittern - גיטרה מוקדמת) או בנבל. הז'ונגלרים היו בדרנים רבי-כשרונות, ורובם ידעו לנגן בכמה כלים, נוסף על היותם שחקנים ואקרובטים. הם הצליחו להשתלב בחיי החצר בתפקיד מנסטרלים (נגנים מקצועיים), והתארגנו בגילדות כדי לקדם את מעמדם.

לחצרות היו המשאבים הדרושים לארגן ולממן קבוצות נגנים גדולות, שכונו אנסמבלים "גבוהים" או "נמוכים", לא בשל גובה הצליל, אלא בהתאם לעוצמתם הכללית ה"חזקה" או ה"חלשה". האנסמבלים הגבוהים, שכללו חלילים, קלמיות ומגוון של כלי הקשה, ליוו את הציד, המלחמה וסוגי ריקוד מסוימים. האנסמבלים הנמוכים, שכללו נבל, לאוטה, חליליות, פסלתריום, עוגבים קטנים, פעמונים ומצילתיים, ניגנו מוסיקה לריקודים באירועים חגיגיים של בני-האצולה, או קטעי ביניים לסוגי בידור אחרים.

המוסיקה לריקודים היתה בעיקרה מאולתרת, ודרישותיה הסתכמו במקצבים ובמשקלים אופייניים. לפיכך התרכזו המלחינים המובילים של התקופה בעיקר בצורות קוליות. עם זאת מילאו הכלים תפקיד בולט בליווי לשירים החילוניים, שמהם התפתחו בהמשך השנסונים (שירים בשלושה קולות) של משו והאסכולה הבורגונדית במאה ה-15. הפופולריות של השנסון הבטיחה לו מקום במהדורות התווים המודפסות הראשונות. ספר התווים הראשון שכולו מודפס היה Harmonice Musices Odhecaton (מאה קטעים של מוסיקה הרמונית), שראה אור בוונציה ב-1501 בהוצאתו של אוטביאנו די פטרוצ'י. לרוב השנסונים באוסף אין מלים, כנראה מפני שבוצעו בכלים בלבד.

הרנסאנס בשיאו

בראשית המאה ה-16 לא ציינו המלחינים את הרכב הכלים הדרוש לנגינת יצירותיהם; הנוהג לפרט את הכלים הוא מן ההתפתחויות האסתטיות של שיא הרנסאנס.

לקווים השונים במוסיקה הפוליפונית, ביצירות דתיות וחילוניות כאחת, היה עד אז תפקיד מוגדר - הם ביצעו את המלודיה, את קו הבס ואת הליווי. לפיכך היה יתרון באנסמבל של כלים בעלי גוני צליל מנוגדים כדי למנוע בלבול- למשל, רבק (כלי קשת מוקדם), פסלתריום, נבל וחליל - שכן לא היה הבדל גדול במנעד הגבהים של הכלים. אבל הרנסאנס הביא עמו אידיאלים חדשים של בהירות ואיזון, והמוסיקה הפוליפונית שנכתבה בהשראתם, ביחוד זו של ז'וסקן דפרה, העניקה חשיבות שווה לכל הקווים או התפקידים. סגנון זה תרם להתפתחות גרסאות של אותו כלי בגדלים שונים. באמצעות שינוי הגודל בכלים כמו הלאוטה, הוויול והחלילית, היה אפשר להרכיב אנסמבלים בעלי גוון אחיד ומנעד גבהים מורחב.

באנגליה של המאה ה-17 כונו אנסמבלים שכללו שלושה עד שמונה כלים בני משפחה אחת בשם "קונסורט שלם", להבדיל מ"קונסורט שבור", שבו נשמר העירוב הקודם של כלים שונים. הספר הראשון של שיעורי קונסורט מאת תומס מורלי (1599) נכתב לקונסורט שבור של לאוטה אלט, פנדורה (כלי גדול, דמוי-לאוטה), ציטרן, ויול בס, חליל, חלילית וויול אלט.

אוצר היצירות הגדל של המוסיקה הכלית הטהורה משקף את עליית מעמדם של הכלים. אבל אף-על-פי שיצירות כמו הטוקטה החדשה למקלדת (צורה מוסיקלית שאינה ניתנת לזמרה) נכתבו לכלי מסוג מסוים, עדיין לא הופיעו בהן הוראות תזמור מפורטות יותר. מקובל לחשוב, כי הוראות כאלה ניתנו לראשונה בסימפוניות קודש של ג'ובאני גבריאלי מ-1597, שנכתבו במפורש להרכבים שונים של קורנטים, טרומבונים וכינורות.

באחת היצירות האלה, Sonata pian' e forte, בדק גבריאלי לראשונה את הניגודים האפשריים בין קבוצות כלים "חלשות" ו"חזקות" בתוך הרכב אחד. בדרך-כלל, שתי האפשרויות הללו עדיין הוגבלו להרכבים נפרדים שניגנו בנסיבות שונות. האנסמבלים הגבוהים, החזקים יותר, הפכו ללהקות של מוסיקת חוצות, שכללו קרנות, סאקבוט, קלמית וכינורות מוקדמים וניגנו בחגיגות ציבוריות. מהאנסמבלים הנמוכים, לעומת זאת, התפתח מגוון הרכבים קאמריים של חלילים, ויולים וכלים אחרים, שצליליהם רכים ואינטימיים יותר, והם ניגנו להנאתם של פטרונים עשירים.

תקופת הבארוק

האופרה של מונטוורדי משנת 1607 אגדת אורפיאו (דוגמה לסוג בידור שהיה שמור לחוגים חברתיים מסוימים), בישרה על התנתקותו של הבארוק מההרמוניה של הרנאסנס לטובת צורת הבעה מתוחכמת יותר. השימוש החדשני בתזמור קנה לעצמו חשיבות מכרעת, ובאגדת אורפיאו המונח "תזמורת" מתחיל לקבל את משמעותו המודרנית. מקורה של התזמורת הוא באינטרמדיו של המאה ה-16 (קטע-ביניים מוסיקלי, חלק חשוב במופעי הבידור של חצרות הרנסאנס). באינטרמדיו השתתפו בין השאר צ'מבלי, ויולים, טרומבונים, חליליות טנור, קורנטים, חלילים ולאוטות. חידושיו של מונטוורדי היו הוספת כינורות שהובילו קבוצה של כלי קשת (בהם ויולים), ובחירה קפדנית של כלים לאפקטים דרמטיים מיוחדים. בתמונות השאול, למשל, הוא השתמש בגוונים הרכים והקודרים של עוגב קטן, סאקבוט וקורנטים.

אחרי אגדת אורפיאו צימצמו המלחינים את התזמורת האופראית, כדי שהליווי לא יאפיל על הווירטואוזיות הקולית הגוברת, והשתמשו בעיקר במיתרים ולא בכלי נשיפה. הכינור בעל הצליל החזק והאקספרסיבי החליף בהדרגה את הוויול, והתזמורת המובילה של המאה ה-17, שנוסדה בידי ז'אן-בטיסט לולי, אכן נקראה "עשרים וארבעה כינורות המלך" (Les vingt-quatre violons du Roi). עד 1700 נוספה לתזמורת קבוצת כלי נשיפה ובה חלילים, אבובים וקרנות, וכן צורפו אליה הכלים הנמוכים במשפחת הכינורות.

עד מהרה נמצא לתזמורת המתפתחת תפקיד גם במוסיקה הדתית, כמלווה בז'אנרים הקרובים לאופרה - האורטוריה, הפאסיון והקנטטה. חידוש זה בלט בעיקר ביצירותיהם של שיץ, פרסל, הנדל ובאך. תזמורת האופרה של הנדל הוגבלה בשל ממדי בור התזמורת בתיאטראות של לונדון, אבל באורטוריות שלו - שהיו למעשה אופרות דתיות לביצוע קונצרטי - תפסה התזמורת את מקומה על הבמה, והתרחבה לכלל חמישה-עשר כינורות, חמישה ויולים, שלושה צ'לי, שלושה קונטרבסים, כלי נשיפה שונים ותופי-דוד. עם זאת הרכבים כאלה היו עדיין נדירים, והמלחינים כתבו להרכבים משתנים, בהתאם למשאבים שעמדו לרשותם.

בכל הז'אנרים האופראיים הללו עשו המלחינים שימוש חסכוני בכלים שעמדו לרשותם, והתזמורת השלמה ניגנה רק בפתיחות או בסינפוניות, ובפרקי המקהלה הגדולים. באריות הסולו ליוותה את הזמרים קבוצה קטנה של כלי מיתר, ולעתים כמה כלי נשיפה שניגנו סולו; התזמור הצטמצם עוד יותר ברצ'יטטיבים והסתכם בליווי הידוע בשם בסו קונטינואו שבו שולט הבס. בקונטינואו השתתפו כלי בס אחד או שניים (לאוטה, תיאורבה, ויולה דה גמבה, ומאוחר יותר, צ'לו, קונטרבס או בסון), וכלי מקלדת (צ'מבלו או עוגב) שסיפק את המילוי ההרמוני.

הקונטינואו היה מרכיב חשוב במספר הגדל והולך של צורות כליות טהורות. הוא סיפק למוסיקה התזמורתית והקאמרית כאחת תשתית יציבה של קו בס והרמוניה. במוסיקה הקאמרית ביצע הקונטינואו את הקול השלישי בטריו-סונטה (שני הקולות הראשונים נוגנו בכינורות או בכלי נשיפה סולו), כך שהרכב זה, למרות שמו, כולל לעתים ארבעה כלים.

אחדות מהצורות הכליות החדשות התפתחו ממוסיקת ריקודים, ושמות הריקודים השונים השתמרו זמן רב לאחר שהתפתחו לצורות קונצרטיות טהורות. ריקודי ג'יג, סרבנד, מינואט, קורנט, בורה וגבוט נערכו בסוויטות לתזמורת (מוסיקה על פני המים של הנדל והסוויטות התזמורתיות של באך), לכלי מקלדת (יצירות מאת קופרן וראמו), או אפילו לכלי סולו מלודי (כמו הסוויטות של באך לצ'לו ולכינור).

אבל לפריחתם האמיתית הגיעו הכלים בקונצ'רטי, שדרשו יותר ויותר מיומנות טכנית. על הניסויים שערך גבריאלי עם קבוצות כלים מנוגדות נוספו ב-1620 יצירות שהציבו סולן או קבוצת קונצ'רטינו מול תזמורת מלאה או אנסמבל ריפיינו. מצורות אלה התפתח הקונצ'רטו גרוסו של קורלי והנדל, שהגיע לשיאו בקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך. ויוואלדי ואחרים צימצמו את קבוצת הקונצ'רטינו לכלי יחיד (בדרך-כלל כינור, אבל גם צ'לו, צ'מבלו, חצוצרה, חליל, אבוב, בסון ואחרים), וכך נולד הקונצ'רטו הווירטואוזי לכלי סולו.

התקופה הקלאסית

במרוצת המאה ה-18 הגיעה התזמורת בהדרגה לצורה תקנית, אם כי גודלה הכולל והרכב קבוצת הנשפנים עדיין השתנו בהתאם למשאבים. תזמורת-החצר של מנהיים, האנסמבל המוביל באותה תקופה, כללה ב-1756 עשרים כינורות, ארבע ויולות, ארבעה צ'לי וארבעה קונטרבסים, שני חלילים, שני אבובים, שני בסונים, שני טימפני, ארבע קרנות וחצוצרה.

סוג אנסמבל זה היה לקבוצת הליווי התקנית באופרות, באורטוריות ובקונצ'רטי, אך את ביטויו המושלם מצא בסימפוניה. הסימפוניה פותחה במקור בידי היידן מהסינפוניה [פתיחה] התזמורתית המוקדמת יותר, ובהמשך הורחבה בידי מוצרט ובטהובן. זו היתה הצורה הכלית הגדולה ביותר עד אז - במת תצוגה לאפקטים תזמורתיים צבעוניים. הקונטינואו נעלם בהדרגה (ועמו הצ'מבלו), וההבדל בין תפקידי הסולו לתפקידי הליווי היטשטש. התפקידים המלודיים וההרמוניים התפזרו בין כלים שונים תוך כדי חיפושיהם של המלחינים אחר גוונים ומצלולים חדשים. בניסיון לממש מטרות אלה הוקמו הרכבים תזמורתיים גדולים וגמישים יותר, וכך צמחה התזמורת הקאמרית והיתה לתזמורת סימפונית. היידן החל לכתוב סימפוניות בשביל תזמורת-החצר של אסטרהאזי, שבשנת 1766 מנתה רק שבעה-עשר נגנים; בעשור האחרון של המאה כבר כתב לתזמורת בת יותר מחמישים נגנים. מוצרט צירף להרכב הסימפוני קלרניתות, ובטהובן הוסיף לו טרומבונים, פיקולו, קונטרבסון וכלי הקשה שונים. קודם לכן הודרכה התזמורת בידי נגן הצ'מבלו, או הכנר הראשון, אך מתחילת המאה ה-19 נדרשו לשם כך מנצחים אוחזים בשרביט, שזה היה תפקידם המיוחד.

היעלמותו של הרכב הקונטינואו באה בערך בתקופה שבה הופיע בזירה הפסנתר. נוסף על היכולת לנגן כמה קולות בעת ובעונה אחת, המשותפת לכל כלי המקלדת, ניחן הפסנתר בצליל חזק וגמיש, ולכן אקספרסיבי יותר מזה של הצ'מבלו. עד מהרה היה הפסנתר לכלי הסולו הפופולרי ביותר בקונצ'רטי ובסונטות. בטריו-סונטות הוא לא רק החליף את הצ'מבלו, אלא גם נטל לעצמו חלק ניכר מהתפקיד המלודי. מלחינים אפילו כתבו סונטות לפסנתר סולו בליווי כינור או צ'לו. כל הסונטות של מוצרט ובטהובן למקלדת סולו בוודאי נכתבו לכלי החדש, ובסונטות שלהם לכינור או לצ'לו קיבל הפסנתר תפקיד של שותף שווה-זכויות לגמרי.

השימוש הגובר במגוון כלים לנגינת התפקיד המלודי והליווי איפשר למלחיני הטריו-סונטות להחליף את הצ'מבלו בוויולה, כך שנוצרה רביעיית מיתרים: שני כינורות, ויולה וצ'לו. הרכב זה זכה להצלחה אדירה ושימש בכמה מיצירותיהם הגדולות ביותר של היידן ובטהובן, ואילו מוצרט שאב השראה דומה מצירופה של ויולה נוספת להרכב כדי ליצור חמישיית מיתרים. שלישיות פסנתר (עם כינור וצ'לו), שמיניות כלי נשיפה ושילוב של כלי נשיפה יחיד עם כלי קשת היו פופולריים גם הם, אבל רביעיית המיתרים שלטה בכיפה, והמלחינים נמשכו אליה במיוחד, מאז ועד היום.

התזמורת הסימפונית

בתזמורת של בטהובן כבר אפשר לזהות קרבה לתזמורת הסימפונית המודרנית, אך היו צפויים לה כמה שינויים נוספים. התקופה הרומנטית הביאה עמה רצון להשיג טווח הבעה רחב יותר. צורות חדשות כמו הפואמה הסימפונית, שחלק ממרכיביה שואבים את השראתם מהספרות, קראו דרור לדמיונו של המלחין.

ברליוז נתן את הטון עם הסימפוניה הפנטסטית שלו מ-1830. הוא השתמש בה בנבלים, בקבוצות מוגדלות של כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה ובצליל החריף של הקלרנית במי במול, כדי ליצור אפקטים תזמורתיים מבריקים לתיאור נשף, מצעד אל הגרדום ושבת-המכשפות. בחיבורו, מסה על התזמור מ-1844, מתאר ברליוז "תזמורת טובה ביותר", ובה 21 כינורות ראשונים, 20 כינורות שניים, 18 ויולות, 8 צ'לי ראשונים, 7 צ'לי שניים, 10 קונטרבסים, 4 נבלים, 2 פיקולו, 2 חלילים, 2 אבובים, קרן אנגלית, 2 קלרניתות, קרן באסט או קלרנית בס, 4 בסונים, 4 קרנות, 2 חצוצרות, 2 קורנטים, 3 טרומבונים, טרומבון בס, טובה, 4 טימפני, תוף גדול וזוג מצילתיים. הרכב זה דומה בקירוב לתזמורת הסימפונית המודרנית, אם כי תזמורות כאלה היו נדירות בימיו של ברליוז.

רוב שאיפותיו של ברליוז בתחום התזמורתי מומשו בהמשך המאה ה-19, ביחוד עם פריחתם של הקונצרטים הפומביים, שהעניקה למלחינים ולאמרגנים השפעה רבה יותר על כלל הנגנים מכפי שהיתה להם בעבר, תחת פטרונותן של האצולה והכנסייה. בערך באותה תקופה נוסדו רבות מהתזמורות המפורסמות של ימינו, בהן התזמורת הפילהרמונית של ברלין (1882), התזמורת הסימפונית של שיקגו (1891) והתזמורת הסימפונית של לונדון (1904). בד-בבד קנה לעצמו המנצח מעמד איתן, לא רק כאחראי על התיאום בין הנגנים הרבים, אלא גם כבעל תפקיד מכריע בפרשנות האמנותית של המוסיקה. מלחינים כמו ואגנר, מאהלר וריכרד שטראוס המשיכו לכתוב לתזמורות גדולות יותר ויותר. מאהלר תיזמר את הסימפוניה השמינית שלו (1907) לקבוצה משולבת של ארבעים וחמישה כלי נשיפה מעץ וממתכת בלוויית טימפני, פעמונים, מנדולינה, עוגב, פסנתר וצ'לסטה, נוסף על קבוצות המיתרים הרגילות, מקהלה ענקית ושמונה זמרים סולנים. דביסי וראוול השיגו אפקטים מתוחכמים ועוצרי נשימה באמצעות תזמור וירטואוזי להרכב קצת יותר צנוע, שראוול הוסיף עליו סקסופון בכמה מיצירותיו הגדולות יותר.

במשך המאה ה-20 התפתחו התזמורות המקצועיות לגופים וירטואוזיים, ביחוד לאחר שהומצאו טכנולוגיות להקלטת קול באיכות גבוהה. ברטוק, לוטוסלבסקי, קארטר ואחרים כתבו "קונצ'רטי לתזמורת", מתוך הכרה ביכולתם הסולנית של כל כלי התזמורת ונגניהם. עוד ועוד אפשרויות חדשות לתזמורת הסימפונית התגלו ביצירתו אדירת הממדים של מסיאן מ-1948, הסימפוניה טורנגלילה, שבה נוספו לתזמורת הגדולה ממילא פסנתר סולו, ויבראפון, גלוקנשפיל, צ'לסטה, הכלי האלקטרוני גלי מרטנו (Ondes martenot), וכן גונגים מתזמורת הגמלאן האינדונזית.

אנסמבלים קאמריים

היצירות מהתקופה הקלאסית בוצעו (ועדיין מבוצעות) לעתים קרובות, ובמקביל לתזמורות הסימפוניות הוקמו תזמורות קאמריות, שנועדו להתמחות ברפרטואר הזה. נמצא להן תפקיד גם במוסיקה חדשה יותר, כדוגמת יצירותיו הניאו-קלאסיות של סטרווינסקי. מלחינים כמו צ'ייקובסקי, אלגר וטיפט הוסיפו לחקור לעומק את המצלול העשיר של כלי המיתר ביצירות לתזמורת מיתרים.

מגוון הכלים שהשתתפו באנסמבלים הקאמריים הקטנים יותר המשיך להתרחב במאה ה-19, ונכתבו יצירות להרכבים שונים, מנגן אחד עד עשרה נגנים. רפרטואר עשיר של מוסיקה לפסנתר סולו נכתב בידי שופן, שומאן, ליסט ורבים אחרים, ובסונטות לכלים אחרים עדיין ניתן לפסנתר תפקיד כמעט שווה ערך לכלי הסולן. ההרכבים הגדולים העיקריים המשיכו להישען על המיתרים, ביחוד ביצירותיו של בראהמס - שלישיות, רביעיות, חמישיות ושישיות לכלי קשת בלבד, או בצירוף פסנתר.

הרכבים אלה עדיין קיימים כיום, אך אין מתחרים לחוסנה של רביעיית כלי הקשת. ברטוק העניק להרכב זה תנופה חדשה בראשית המאה הזאת, ובהמשך נכתבו לו עוד יצירות חשובות, בעיקר בידי שוסטקוביץ וקארטר.

האנסמבל במאה ה-20

אפשר לומר, שבמאה ה-20 התפתחה גישה כללית של "הכול הולך" בהרכבים קאמריים, וכן הצטמצם הפער בין מוסיקה קאמרית למוסיקה תזמורתית. כיום קו ההפרדה מטושטש מאוד. התנופה נבעה בין השאר מהרצון להגיע להגדרה ברורה יותר של גוני הכלים הנפרדים, בניגוד להגזמה באפקטים תזמורתיים.

סטרווינסקי זנח ברוב יצירותיו את ההרכבים המסורתיים, ובחר את הכלים בדיוק לפי הצבעים והאפקטים שרצה להשיג. ברגטיים (1918) הוא השתמש בהרכב של אחד-עשר כלים בעלי אופי מנוגד, ובהם צימבלום. את אבוני קונצ'רטו (1946) חיבר לתזמורת ג'אז עם קלרנית סולו; וביצירתו החתונה (Les Noces, 1923) משמש הרכב של ארבעה פסנתרים וכלי הקשה כמשקל נגד, בעל אופי מכני ולא אישי, למקהלה ולזמרים הסולנים.

כלים עממיים, כלים לא-מערביים וכלי ג'אז, ביחוד כלי הקשה, היו בין הראשונים שנוספו לאנסמבל של המאה ה-20. מאפריקה הגיע מגוון של תופים וכלים בלתי מכווננים אחרים, וכן המרימבה - סוג נמוך יותר של הקסילופון - שתרמה להתפתחות הוובראפון. מאינדונזיה באו הגונגים של תזמורת הגמלאן, שבהם השתמשו מסיאן ואחרים.

אחרי מלחמת-העולם השנייה התחילו רוב המלחינים, ביחוד האוונגרדיים, לערוך ניסויים במגוון של הרכבים כליים לא מסורתיים. בולז תיזמר את נגוהות (Éclats, 1965) לפסנתר, צ'לסטה, נבל, גלוקנשפיל, ויבראפון, מנדולינה, גיטרה, צימבלום, פעמוני צינור, חליל אלט, קרן אנגלית, חצוצרה, טרומבון, ויולה וצ'לו. בעידן שקיים בו מבחר כזה אי-אפשר לומר על שום יצירה שהיא מייצגת, אבל דוגמה זו נותנת מושג כלשהו על האפשרויות. לצורך ביצועו של רפרטואר זה הוקמו צוותים שונים עם מספר נגנים משתנה, שמתוכם אפשר לגייס את ההרכבים הדרושים.

מוסיקה אלקטרונית ועוד

בערך באמצע המאה ה-20 החלו מלחינים לבדוק את האפשרויות של כלים אלקטרוניים כמו "גלי מרטנו" והאורגן החשמלי, ומאוחר יותר רשמקולים, סינתסייזרים, מאפננים, מגברים, מתנדים ומחשבים. שטוקהאוזן ואחרים עבדו באולפנים אלקטרוניים ונעשו מלחינים-טכנאים-מבצעים, שסינתזו ושינו את הצלילים בזמן הביצוע או לצורך הקלטה. אמצעים אלה שולבו גם עם כלים טבעיים, כדי להפיק צלילים שאפשר לשנותם באמצעים אלקטרוניים.

ג'ון קייג', יותר מכל מלחין אחר, סלל את הדרך לשימוש בכל עצם המסוגל להפיק צליל, ואפילו בעצמים שאינם משמיעים דבר, בתור כלי נגינה. הוא התחיל עם "הפסנתר הממותכן", שבין מיתריו הוכנסו פריטים שונים כדי ליצור תחום צלילים בלתי מוגבל לכאורה, ומאוחר יותר עבר למכשירי רדיו, מעבדי-מזון, חומרים צמחיים ואש.

תחיית "הכלים המקוריים"

בשנים האחרונות, עם פריחתה של רוח ההמצאה בתחומי המוסיקה המודרנית, הוקדשה תשומת-לב רבה יותר לדרכים שבהן בוצעה המוסיקה של התקופות הקודמות בעת חיבורה. המחקר הוביל לגילוי-מחדש, לשחזור ולבנייה-מחדש של הכלים המכונים "היסטוריים" ולהקמתם של כמה אנסמבלים מיוחדים למטרה זו, המנסים להתקרב ככל האפשר להרכבי העבר. במקרה או שלא במקרה, מעניין שדווקא בשלב זה בתולדות המוסיקה, כאשר נראה כי אין גבול לאפשרויות בתחום הכלים החדשים, התעוררה במרץ מחודש גם ההתעניינות בכלים העתיקים.

ביבליוגרפיה:
כותר: אנסמבלים ותזמורות
שם  הספר: מוסיקה קלאסית : גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם
מחבר: סטנלי, ג'ון
תאריך: 1995
הוצאה לאור: שבא הוצאה לאור
הערות: 1. הקדמה מאת סר גיאורג שולטי.
2. בשער: מהדורת התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מתוך פרק ה"מבוא" בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית