בקור שבטרם שחר, בערבת השיחים אלאמוגורדו בניו-מקסיקו, שכב איש גוץ ושרירי על בטנו בתעלה רדודה והמתין. השעה היתה 05:29 ב-16 ביולי 1945. לפתע מילא אור לבן מסנוור את השמים. אנריקו פרמי קם על רגליו, לופת באגרופו חופן של פיסות נייר, ופנה לצפות בכדור האש הענקי שפעפע מעלה במרחק 15 קילומטר ממנו והלאה.
חלפו שניות. פרמי פתח את אגרופו וכמה פיסות נייר ריחפו וצנחו לרגליו. ואז היכה בו הדף אוויר עז והדביק את בגדיו של פרמי לעורו. הוא שחרר עוד פיסות נייר מידו. אלה נסחפו בהדף האוויר ונפלו ארצה במרחק-מה ממנו. פרמי מדד את המרחק וערך חישוב מהיר. בשיטה הגולמית הזו קיבל הפיסיקאי האיטלקי אומדן-בזק של עוצמת האנרגיה שהשתחררה בפיצוץ הגרעיני הראשון בהיסטוריה.
דחף לוהט לחישובים כמותיים, חתירה לעובדות ושאיפה להגיע אליהן ראשון - אלה היו סממני גאוניותו של אנריקו פרמי. הוא נולד ברומא בשנת 1901, והאהבה למתמטיקה ולפיסיקה נתגלתה בו כבר בילדותו. הוא סיים במהירות את בית-הספר התיכון, ונרשם לתוכנית אוניברסיטאית מיוחדת בפיסיקה כשהיה בן שבע-עשרה. אז כתב לחבר: "במחלקה לפיסיקה אני הולך ונעשה אט-אט לבר-הסמכא הראשון כמעלה." אכן, בר-סמכא: מנהל המחלקה ביקש מפרמי שיעניק לו קורס הדרכה מיוחד בפיסיקה עיונית. "אני חמור- גרם," אמר לו המנהל, "אבל אתה חוננת בחשיבה צלולה, ותמיד אוכל להבין את הסבריך."
פרמי חתר לבהירות, והוא מדד דברים וסיווג אותם כדי לשפר את הבנתו. "אגודלו היה מכשיר מדידה שעמד לרשותו בכל עת," כתבה אשתו לאורה בביוגרפיה שלו. "הוא נהג לקרב אותו לעינו השמאלית ולעצום את הימנית כדי למדוד את המרחק לרכס הרים, את גובהו של עץ ואפילו את מהירות מעופה של ציפור."
פרמי, התיאורטיקן המבריק, גילה עיקרון בסיסי בהתנהגות הגזים, ועוד בטרם מלאו לו שלושים ושלוש שנה כתב עבודה מסכמת על קרינת בטא, שהסבירה אחד מארבעת כוחות היסוד של הטבע. בה בעת היה שקוע בלהיטות בבעיות מעשיות.
אחת מן הבעיות הללו התייצבה לפניו ב-1934, כשנודע לפרמי - הוא היה אז פרופסור מן המניין באוניברסיטת רומא - כי נתגלתה דרך ליצירת יסודות רדיואקטיביים באמצעות הרעשת יסודות שאינם רדיואקטיביים בחלקיקי אלפא בעלי מטען חיובי. עלה על דעתו של פרמי שהנייטרונים, חסרי המטען החשמלי, יפיקו רדיואקטיביות באורח יעיל עוד יותר. כדי להוכיח זאת, מילא עם עמיתיו גלילים חלולים קטנים ביסודות שונים, ממימן עד אורניום, והניח את הגלילים בקופסאות עופרת. אז הורעשו היסודות בנייטרונים, בקרן זווית של מעבדת הפיסיקה של האוניברסיטה, והרדיואקטיביות שלהם נמדדה במונה גייגר מתוצרת בית שהוצב בפינה שמנגד. מפעם לפעם חטף פרמי את המוצרים הרדיואקטיביים קצרי-החיים ודהר בחברת עמיתיו במסדרון, בחלוק מעבדה מתנופף - הוא שאב הנאה ילדותית מניצחונותיו במירוצים האלה.
יום אחד נחה על פרמי הרוח, והוא קידם את ניסוייו עוד בצעד אחד: הוא סילק את העופרת המפרידה בין מקור הנייטרונים לבין היסודות, והחליף אותה בפרפין. מונה גייגר יצא מדעתו, ותשואות מילאו את המעבדה לפיסיקה: "פנטסטי! לא-ייאמן! מעשה כשפים!" הפרפין קל-המשקל האט את הנייטרונים, ונייטרונים אטיים - כפי שפרמי הסביר לאחר זמן - חודרים לגרעין ומחוללים בו תגובות בקלות רבה יותר מנייטרונים מהירים, כשם שכדור גולף המתגלגל אט-אט יכול ליפול לגומה בקלות רבה יותר מכדור מהיר. אף על פי שפרמי לא הבין זאת בשעתו, הוא גילה בכך את המפתח לריסון האנרגיה הגרעינית. העבודה הזו זיכתה אותו בפרס נובל לפיסיקה בשנת 1938.
באותה שנה עזב הפיסיקאי את איטליה הפשיסטית ויצא עם אשתו היהודייה ושני ילדיהם לארצות-הברית. זמן קצר לאחר שהגיעו שמע פרמי בשורה מדהימה: שני מדענים גרמנים הוכיחו כי הרעשת אורניום בנייטרונים מבקעת את גרעין האורניום, משחררת אנרגיה ופולטת עוד נייטרונים. פרמי הבין מיד כי בתנאים המתאימים יכול ביקוע האורניום לחולל תגובת שרשרת גרעינית המקיימת את עצמה - ומשחררת כמויות עתק של אנרגיה. הוא עמד במשרדו והשקיף על מנהטן. "פצצה בגודל כזה," אמר לעצמו וקירב את כפות ידיו הקעורות זו לזו, כאילו הוא מחזיק בכדור, "וכל זה ייעלם."
פרמי החל לעבוד, תחילה בניו-יורק ואחר-כך באוניברסיטה של שיקגו, על התקן שיחולל תגובת שרשרת. הכור לבש צורה אט-אט: ערימה גדולה ורבת-שכבות של לבני גרפיט שחורות, וביניהן פזורים גושי אורניום. ב-2 בדצמבר 1942 ערכו פרמי ועמיתיו את השלב האחרון בניסוי, במגרש סקווש מתחת ליציעיו של איצטדיון פוטבול נטוש בדרום שיקגו. פרמי, שעמד על הגזוזטרה הסמוכה לכור שהגיע עד התקרה, הורה להוציא מהכור את מנגנון הבקרה - מוט של חומר סופג נייטרונים - והמוט נשלף לאטו, סנטימטר אחר סנטימטר. בשעה 15:49 הגיע הכור ל"מצב קריטי": לא זיקוקין די-נור, לא נפץ גדול, אלא רק תנועה דוממת של נייטרונים שנקלטו בגלאים, בשעה שמספרם הלך והכפיל את עצמו בביקוע אטומי אורניום רבים יותר ויותר. האיש שאהב להיות ראשון השיג את תגובת השרשרת המקיימת את עצמה הראשונה בעולם. המירוץ לבניית פצצה אטומית החל.
בעזרת חישוביו של פרמי עברה הפצצה במהירות משלב השרטוט לשלב הייצור. ביולי 1945 התפוצצה פצצה אטומית במדבר אלאמוגורדו הנידח בניו-מקסיקו, וכעבור חודש השמידו עוד שתיים את הערים היפאניות הירושימה ונגסאקי.
אחרי המלחמה חזר פרמי לשיקגו ללמד ולהמשיך בחקר גרעין האטום. בריאותו החלה להתרופף בקיץ 1954. הוא ניסה להמשיך בפעילותו הרגילה, בכוח רצונו העז תמיד, והרבה להרצות, ללמד ולטייל. אבל באוקטובר נודע לו שהוא סובל מסרטן חסר-מרפא. חברו של פרמי והביוגרף שלו, אמיליו סגרה, ביקר אותו בבית-החולים זמן קצר לפני מותו. "בדרכו האופיינית," כתב סגרה, "הוא עסק במדידת זרימת הנוזל בצינורית העירוי, ספר את הטיפות ומדד את רווחי הזמן ביניהן בשעון-עצר." פרמי נפטר בנובמבר 1954.
