הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישים
ספרית מעריב


תקציר
ארנסט א' לורנס, פיסיקאי, זכה ב-1939 בפרס נובל לפיסיקה על המצאת הציקלוטרון.



ארנסט א' לורנס


כשחזר ארנסט אורלנדו לורנס מן המכללה לחופשת קיץ בביתו ב-1920, והוא אז בן שמונה-עשרה, רכש מכונית פורד ישנה ב-125 דולר. באוגוסט היתה ברשותו מכונית פורד חדשה לגמרי, שלא עלתה לו פרוטה נוספת: הוא קנה מכוניות משומשות בזו אחר זו, שיפץ אותן ומכרן ברווח. בספטמבר מכר את הפורד החדשה, והרוויח שוב.

כעבור אחת-עשרה שנה, באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, ביקע לורנס את אטום הליתיום ויצר הליום, במכונה שבנה בעצמו וכינה בשם ציקלוטרון. במשך העשור הבא בנה לורנס שורה של ציקלוטרונים, שכל אחד מהם חזק מקודמו, וביקע באמצעותם מבחר גדול של אטומים. הוא יצר איזוטופים רדיואקטיביים, ובעזרתם לחמו הוא ואחיו ג'ון בסרטן שפגע באמם. הוא גילה רדיואיזוטופים של יסודות שכיחים.

הציקלוטרונים פעלו לפי עקרון התהודה האלקטרומגנטית: שדה מגנטי שמקורו באלקטרומגנט חזק הנחה חלקיקים במסלול מעגלי בתוך תא ריק. בכל סיבוב הגבירו שתי אלקטרודות את מהירות החלקיקים והרחיקו אותם בהדרגה ממרכז התא לעבר הדופן, עד שלבסוף החלקיקים נורו החוצה ופגעו במטרתם האטומית. ב-1941 הפריד לורנס בין אורניום 235, שאפשר לבקעו, לבין אורניום 238 שאינו בקיע, ובנה אב-טיפוס למכונות ההפרדה האלקטרומגנטיות באוק רידג' שבטנסי, שם הופקה כמות אורניום 235 שהספיקה לפצצה שהוטלה על הירושימה.

"שום דבר לא ייבצר ממך, אם רק תעבוד מספיק קשה," לורנס אמר פעם לאחיו. בעבודתו היה לורנס דומה לחלקיקים הטעונים שהסתחררו בציקלוטרונים שלו - כל מי שעבד במחיצתו חש את עוצמתו. "הוא הכניס את כל השאר למסלול," אמר וורן ויבר מקרן רוקפלר. ארנסט לורנס היה שרוי בתנועה מתמדת.

הוא לא היה מסוגל לעמוד בשקט אף רגע אחד בשעות האשמורת השלישית של 16 ביולי 1945, לפני ניסוי הפצצה האטומית הראשונה בניו-מקסיקו. בשעה שהמדענים שנאספו במקום ישבו והמתינו לראות את פרי עמלם חורך את שמי המדבר, לורנס נכנס למכוניתו ויצא ממנה, ולא הצליח להחליט היכן הוא רוצה להימצא ברגע האמת. וכשהתגלתה האמת, ואחדים מעמיתיו קפאו במקומם מפחד לגורל האנושות, עבר לורנס ביניהם וטפח על גבם בקריאות: "זה פועל! זה פועל!"

הוא לא הרבה לתת את הדעת ללבטים הפוליטיים והמוסריים, שנקראו בפיו "עילות ודאגות". הוא לא הקדיש גם זמן רב לתיאוריה הפיסיקלית. כשמצא את חוקריו מעיינים במשוואות על לוח, ציווה עליהם לחזור לעבודה.

אולם הם לא הטילו בו דופי, כי לורנס הרבה לעבוד יותר מכל השאר. הוא נאלץ להקדיש זמן רב למציאת הכספים הדרושים לבניית ציקלוטרונים גדולים יותר. כמגייס תרומות הוא היה איש מקסים בעל כושר שכנוע עצום ומסירות רבה. ב-1939, כשזכה בפרס נובל לפיסיקה על המצאת הציקלוטרון, הסדיר את הדברים כך שיקבל את הפרס בברקלי ולא בסטוקהולם, ולא יפסיד חודש שהוקדש למערכת גיוס הכספים למימון הציקלוטרון הבא. ב-29 בפברואר 1940 קיבל לורנס את הפרס, וחתם את הטקס בבקשה למימון.

ארנסט לורנס נהג להציב לעצמו מטרות, ועשה ככל הנדרש כדי להשיגן. מאמציו הראשונים התמקדו במכשירי חשמל. כשלמד בבית-הספר היסודי בפייר שבדקוטה הדרומית, קדח חורים בשולחן האוכל של משפחתו, התקין תיילים ומפתח מורס והעביר את התיילים לבית שכנו, ברנרד מרפי, כדי שהשניים יוכלו להתאמן במורס. כשהחל ללמוד באוניברסיטה של דרום דקוטה ב-1919, העסיק אותו דבר אחד ויחיד: תקשורת אלחוטית. הוא פנה ישר ללואיס אייקלי, דיקן הפקולטה להנדסת חשמל, כדי לשכנע אותו שירכוש ציוד אלחוט למכללה.

אייקלי התעניין יותר בלורנס מאשר במערכות תקשורת אלחוטיות. הוא ביקש לדעת מדוע הנער, הלהוט כל-כך אחר ניסויים, לא נרשם לשום קורס בפיסיקה עיונית. הוא לא רצה להתערב, אלא המתין בסבלנות עד שלורנס יגלה את המחלקה לפיסיקה - אולם לורנס לא הגיע אליה מעולם. הוא חשב אך ורק על תקשורת אלחוטית. בסופו של דבר, אייקלי אמר ללורנס בסיום שנת הלימודים: "אם תחזור לכאן ותבלה את חודש אוגוסט במחיצתי, אני כבר אעניין אותך בפיסיקה. אם לא אצליח, לא אוסיף לדבר אתך בעניין הזה." לורנס חזר למכללה, התאהב בפיסיקה - ונותר מאוהב בה לצמיתות.

ארנסט לורנס תמיד נדחף קדימה, ומעולם לא הביט לאחור - אולי בגלל מוצאו מדקוטה הדרומית, בגלל המזג המערב-תיכוני שלו או בשל אישיותו הבוטה. הוא תמיד ראה את הדברים רק בשחור ובלבן. אפילו מכתבי האהבה ששלח מהמכללה לחברתו, רובי פטרסון, לא השאירו מקום לספק באשר לעמדותיו הצדקניות בשאלות כגון בזבוז זמן, מטרות ראויות, קנאה, נאמנות ומתירנות. כל צדדיה של כל שאלה - והם תמיד שניים במספר - היו נהירים בכל עת לארנסט לורנס, והוא תמיד ידע באיזה צד הוא עומד.

כזה היה יחסו של לורנס גם לשאלות נעלות יותר - שאלות של חיים ומוות. בקרב המדענים שהשתתפו בפרוייקט מנהטן הוא נמנה עם אלה שהתנגדו בעקשנות לשימוש הצבאי בפצצה נגד יפאן. הוא היה סבור כי די יהיה בהדגמה מתוכננת של עוצמתה כדי לשים קץ למלחמה... אחת ולתמיד. אבל כאשר הוא השתכנע לבסוף שאין זה כך, לא פנה עוד לאחור. אחרי זוועת הירושימה, כשמדענים אחרים הטילו ספק בצורך לבנות ולנסות כלי-נשק גרעיניים חדשים ואדירים יותר, תמך לורנס בפיתוחו של מאגר חימוש גרעיני לארצות-הברית.

ארנסט לורנס, תמיד נאמן לאופיו, העביד את עצמו עד מוות, והתעקש להישאר בוועידה שנערכה בז'נבה ב-1958, אף שהיה קרוב להתמוטטות מחמת דלקת כיבית של המעי הגס. לבסוף נאלצו להחיש אותו לברקלי, ושם, לבסוף, האיש שלא חדל מעבודה כל ימי חייו הפסיק לעבוד. יותר מכול, זוכרים אותו בשל אורח עבודתו - בשל להיטותו לניסויים ולמכונות. אחד מעמיתיו של לורנס תיאר פעם את שיטתו: "התהליך היה פחות או יותר כזה... בזמן שעסקנו בבדיקת ציקלוטרון בן 69 סנטימטר ובעיצוב מכשיר של 94 סנטימטר, הוא חלם על 152 סנטימטר. בזמן שהפעלנו את המכשיר של 94 סנטימטר ועיצבנו ציקלוטרון של 152 סנטימטר, ארנסט לורנס כבר חלם על 467 סנטימטר."

ביבליוגרפיה:
כותר: ארנסט א' לורנס
שם  הספר: מגלים וממציאים : משנים את פני עולמנו
עורך הספר: ניר, אריה
תאריך: 1991
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. עורך המהדורה העברית:  אריה ניר.
2. תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם.
3. עוזרת עריכה: חיה לנדא.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הפרק "חלקיקי הכוח".
2. מחבר: לין א' יורק.

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית