תפקיד הניקוד בקריאה בעברית

לאחר דיון בתפיסת המלה בהרצאה הקודמת, היה עלינו לדון עכשיו בתפיסת המשפט, מפני שבסדר שאנחנו הולכים בו, מתפיסת האות הבודדת לתפיסת הקטע השלם, המשפט הוא היחידה הבאה לפי גודלה. אך לעברית יש היבט מעניין משלה בתחום תפיסת המלה, והוא תפקיד הניקוד בקריאה. להיבט הזה, כפי שנראה להלן, יש משמעות גם לגבי השאלה שעסקנו בה בסוף הפרק הקודם - העיבוד הצלילי של האותיות בקריאה.

כיצד הופיע הניקוד

העברית היא, כידוע, כתב אלפבתי. מרבית הכתבים האלפבתיים כוללים שני סוגי אותיות: אלה המייצגות עיצורים, שהם צלילי הדיבור הנוצרים כתוצאה מחיכוך האוויר באזורים שונים של הפה והגרון; ואלה המייצגות תנועות, המסמנות את אופני ההיגוי של העיצורים. העברית, בתחילתה, חסרה אותיות המסמנות תנועות. ברבות השנים נוספו לה כמה אמצעים לסימון התנועות, ובהם נדון להלן. המצב כיום הוא שהקורא המנוסה קורא בלא קושי גם כתב מנוקד, שבו מסומנות כל התנועות, וגם כתב בלתי מנוקד, שהוא לעתים חסר כל סימני תנועות.

לא נוכל לדון כאן בהרחבה בהסטוריה של התפתחות הכתב בכלל והכתב העברי בפרט. נציין רק שהכתבים האלפביתיים הראשונים שהתפתחו כאן, באזורנו, הכתב הפרוטו-כנעני והכתב הפיניקי שבא אחריו, היו גם הם כתבי עיצורים, ללא סימני תנועות. מקורם הוא אולי בהתפתחות מסוימת שהתחוללה בכתב המצרי. מצרים היא אחת הארצות שבהן התפתחו הכתבים הקדומים ביותר בעולם. בכתב החרטומים המצרי - הכתב ההירוגליפי - כמה סוגי סימנים, שכל אחד מהם מסמן מלה שלמה: סימנים למלים בנות שלושה עיצורים, סימנים למלים בנות שני עיצורים, וסימנים למלים בנות עיצור אחד. אחדים מהסימנים למלים בנות עיצור אחד בלבד התפתחו ברבות הימים, כך שיוכלו לסמן לא רק את המלה החד-עיצורית אלא גם את העיצור עצמו, כלומר, את ההיבט הצלילי של המלה, בלי המשמעות המושגית שלה. חלק מסימני העיצורים האלה שימשו את המצרים כסימנים פונוגרפיים, סימנים המצביעים על צורת היגוי של מלה, או סימנים לעיצורים המשמשים אבני בניין בייצוג מלה, שבכתב המצרי לא היה עבורה סימן מן המוכן. למשל, לכתיבת שמות של זרים. במובן זה היו הסימנים האלה התפתחויות ראשונות של סימנים אלפביתיים (סימני עיצורים בלבד) בתוך כתב החרטומים.

בכתבים האלפבתיים הראשונים שהתפתחו בכנען ובפיניקיה שמצפון לה, היו אך ורק סימנים חד-עיצוריים, בתפקיד של אבני בניין המייצגים במצורף, בחסכוניות מרובה, את צליל המלה. כלומר, בתפקיד של אותיות האלפבית. הסימנים האלה נוצרו על בסיס העיקרון האקרופוני, שבו הסימן (האות) ייצג במקורו את העיצור הראשון של מלה שבלשון. כנאמר בהרצאה קודמת, עוצב הסימן הזה כך שהוא מזכיר באופן סכמטי את העצם שאותו מייצגת המלה: בית, דלת, עין, כף וכדומה.

הכתב העברי הקדום, שהתפתח כנראה מן הכתב הפיניקי, היה אפוא כמוהו כתב של עיצורים בלבד, ללא תנועות. בעברית היו עיצורים רבים יותר מאשר 22 האותיות שאומצו מן הכתב הפיניקי. לכן, כמה אותיות עבריות מייצגות שני עיצורים שונים (פ, ש, כ, ב). כאשר אות אחת מייצגת שני עיצורים שונים, נפגמת, כמובן, הסדירות של ייצוג הצלילים באותיות (כפי שהיא נפגמת גם כאשר צליל אחד מסומן ביותר מאשר אות אחת). ואולם הפגימות האלה, אם מספרן מוגבל, אינן יוצרות קושי של ממש בקריאה. בכתב היווני, שנולד גם הוא מן הכתב הפיניקי, נוספו אותיות לסימון התנועות. כך הגיעו התנועות גם לכתב הרומי שהתפתח ממנו, ולכתבים אחרים שהתפתחו משני אלה.

גם בכתב העברי, עוד בתקופה קדומה מאד החל שימוש באותיות לסימון תנועות. האותיות א', ה', ו', י' - אימות הקריאה - מסמנות תנועות. אבל סימון התנועות באמצעות אימות הקריאה היה מלכתחילה רחוק משלמות. ראשית, אימות הקריאה אינן מייצגות את כל מגוון התנועות בעברית (תנועת הסגול, למשל, איננה ניתנת לסימון באמצעות אם קריאה). שנית, שלוש מתוך ארבע אימות הקריאה (א', ו', י' ) מייצגות יותר מתנועה אחת. האלף מסמנת גם תנועת /i/ (במלה "ראשון") וגם תנועת /a/ (במלה "צואר"). האות ו"ו מסמנת גם תנועת /o/ וגם תנועת /u/, האות יו"ד מסמנת את התנועות /i/ ו- /ay/. ואולם הקושי העיקרי בשימוש באימות הקריאה הוא שהן הוסיפו לשמש גם בתפקידן הישן, כעיצורים. וכך נאלץ לפעמים הקורא לנחש אם האות שהוא נתקל בה היא עיצור או תנועה. למעשה, עם המצאת הניקוד יכלה העברית לוותר על תפקידן הכפול של אימות הקריאה, ולהשיב להן את תפקידן הראשון, כעיצורים בלבד. ואולם בהתפתחות הכתב קשה לסובב את הגלגל אחורנית.

הניקוד הופיע בעברית בתקופה מאוחרת יחסית. בתחילה היו נהוגות בעברית כמה שיטות ניקוד. במאה השמינית לערך, התקבלה צורת הניקוד המקובלת היום, הניקוד הטברייני. הניקוד הזה מוכר היטב לקורא העברי. לכן, לא נרחיב עליו את הדיבור כאן. נציין רק שלקורא העברית היום, הניקוד המלא איננו חסכוני. לדוגמה, קורא העברית היום איננו מבחין בין תנועות קצרות ותנועות ארוכות. הוא מבחין היטב בין חמש תנועות היסוד (a, e, i, u, o), אשר לכל אחת מהן שתי צורות ניקוד לפחות. אם היה אי פעם הבדל בהיגוי תנועות קצרות וארוכות בעברית, הרי הוא איבד כיום את משמעותו. השאלה שתעסיק אותנו כאן היא מהי חשיבות הניקוד בתהליך הקריאה כיום.

חשיבות הניקוד לקריאה בימינו

חשיבות הניקוד בעברית איננה מוטלת בספק בקריאת המלים אשר בלא ניקוד הן הומוגרפיות, כלומר מלים שונות הנכתבות באופן זהה. לדוגמה: צירוף האותיות ס' פ' ר' מסמן את המלים סֵפֶר, סַפָּר ועוד. כאשר מלים הומוגרפיות כאלה מופיעות במבודד, בלא ניקוד, אין כל אפשרות לנחש באיזו מהן מדובר. כאשר מלים הומוגרפיות משולבות בטקסט, לא יקשה עלינו, בדרך כלל, לברר את מובנן באמצעות רמזי ההקשר, לכן, מסוגלים אנחנו לקרוא טקסטים שאינם מנוקדים בלא קושי. מספר ההומוגרפים בעברית גדול יחסית, מפני שמלים רבות נגזרות משורש משותף. אך מספרן, כאמור, גדול במיוחד בכתב הבלתי מנוקד. השאלה שתעסיק אותנו היא, האם יש חשיבות לניקוד גם בקריאת מלים שאינן הומוגרפיות - מלים כגון "שלג", "מנורה", "ארנבת", אשר שום קורא מנוסה לא יטעה בקריאתן גם בלא ניקוד.

ניקוד של מלים שאינן הומוגרפיות מוסיף, מצד אחד, סימנים שהעין והמוח מועסקים בפיענוחם, גם אם אין בכך תועלת, לכאורה, עלולה תוספת כזאת להאט את הקריאה, בגלל העומס הנוסף של סימנים לפיענוח. אבל מצד אחר הניקוד עשוי גם להקל על יצירת התבנית הצלילית של המלה. לכן, אם התרגום של אותיות לצלילים אכן מסייע לתפיסת המלה על-פי זיכרון צליל המלה, אפשר שתוספת סימני הניקוד תזרז דווקא את זיהוי המלה. גם אם תרגום האותיות לצלילים איננו מסייע לזיהוי המלה הבודדת, אפשר, כזכור, שהתרגום נעשה בין כה וכה, אולי בשל החשיבות של שימור צליל המלים בזיכרון לטווח קצר, עד שמסתיים תהליך ההבנה של המשפט. ייתכן גם שתהליכי פיענוח הניקוד מתרחשים באופן אוטומטי, אפילו אם אין להם תפקיד ברור.

השאלה אם הניקוד מזרז את הקריאה גם במלים שאינן הומוגרפיות, מלים שאפשר לקרוא אותן באופן אחד בלבד, נחקרה במהלך עשר השנים האחרונות בישראל. אנו נסקור כאן מקצת הממצאים האלה.

באחד הניסויים נתבקשו הנבדקים לקבוע אם צירוף מסוים של אותיות, לפעמים מנוקד ולפעמים בלתי מנוקד, הוא מלה מוכרת או שאין הוא מלה כלל. החוקר מדד את זמן ההחלטה מרגע הצגת המלה עד רגע קבלת ההחלטה. הנבדקים לחצו על כפתור אחד אם החליטו שלפניהם מלה, ועל כפתור אחר אם החליטו שצירוף האותיות שלפניהם הוא לא-מלה. אנו מתעניינים כאן בזמני ההחלטה לגבי מלים ממש. בניסוי הזה נמצא שזמן הקריאה של המלים המנוקדות היה קצר במקצת מזמן הקריאה של המלים הבלתי מנוקדות. הבדל בלתי מובהק מבחינה סטטיסטית. אך בניסוי השני באותו מחקר, כאשר הנבדקים נתבקשו לקרוא בקול את המלים, נמצא שמלים מנוקדות נקראו מהר יותר, באופן מובהק, ממלים בלתי מנוקדות. ניקוד המלה הבודדת סייע אפוא לקריאתה. נזכור שוב שכל המלים שעליהן מדובר כאן הן מלים שאינן הומוגרפיות - מלים שקריאתן הנכונה ללא ניקוד אפשרית בצורה אחת בלבד. ניקודן אפוא אינו חיוני, אך בכל זאת, הוא מזרז את קריאתן.

גם בסדרה אחרת של מחקרים נמצא, אצל ילדים וגם אצל מבוגרים, שזמן הקריאה של מלים מנוקדות היה באופן מובהק קצר יותר מזמן הקריאה של מלים בלתי מנוקדות. במחקרים האלה נערכו עוד שתי השוואות. השוואה אחת נעשתה בין זמן הקריאה של מלים שניקודן נכון ובין זמן הקריאה של מלים שניקודן אינו נכון, אבל הניקוד השגוי עדיין שומר על הצליל הנכון. למשל, המלה "אגס", שניקודה הנכון הוא בפתח ובקמץ, נוקדה בניסוי בקמץ ובפתח (ראה טור ג' בציור 4). ההשוואה הזאת נעשתה כדי שאפשר יהיה להעריך את הגורם הוויזואלי (השינוי בצורה), הנגרם על-ידי הניקוד, וכך לבודד את גורם השינוי הצורני מגורם השינוי הצלילי. הממצאים הראו, שקוראים מבוגרים אינם רגישים להבדלים צורניים כאלה, שאין בהם כדי לשנות את צליל המלה (קמץ במקום פתח, צירה במקום סגול). אבל נבדקים צעירים, ילדים בכיתה ד', שעדיין זוכרים כנראה את הניקוד הנכון, קראו את הניקוד השגוי לאט יותר.

מֵצַח
שֶלֶג
אַגָס
חָצֵר
(א)

מצח
שלג
אגס
חצר
(ב)

מֶצָח
שֵלֵג
אָגַס
חַצֶר
(ג)

מַצֵח
שָלָג
אֵגֶס
חֶצַר
(ד)

ציור 4. ארבע צורות ניקוד בניסוי על התועלת בניקוד
בטור א' המלים מנוקדות נכון. בטור ב' המלים אינן מנוקדות. בטור ג' הניקוד שגוי, אך הוא משמר את ההיגוי הנכון של המלה. בטור ד' הניקוד שגוי וכן היגוי המלה בניקוד זה אינו נכון.

ההשוואה השנייה נעשתה בין זמן הקריאה של מלים שניקודן נכון ובין זמן הקריאה של מלים שניקודן אינו נכון, כך שהניקוד השגוי משבש את ההיגוי הנכון של המלה (ראה טור ד' בציור 4). במחקר הזה נתבקשו הנבדקים שלא לשים לב לנקודות שמתחת לאותיות. נאמר להם שהניקוד הוא לפעמים שגוי. המלים שניקודן היה שגוי נקראו באופן מובהק לאט יותר, הן נקראו לאט הרבה יותר גם מן המלים המנוקדות וגם מן המלים הבלתי מנוקדות. מסתבר אפוא שהנבדקים לא יכלו שלא לפענח את הנקודות, פיענוח הנקודות גרר בעקבותיו עיבוד צלילי (פונולוגי) של המלים, וזה גרם להאטת קריאתם. אגב, קריאת המלים היתה כמעט תמיד ללא שגיאות היגוי. האיטיות בקריאת המלה נבעה, כנראה, מהתחרות שהתחרו ביניהן שתי צורות היגוי בתהליך הפיענוח: הנכונה, שנשאבה מהזיכרון, והשגויה שפוענחה מן הטקסט.

גורמים המשפיעים על התועלת בניקוד

הממצאים שראינו עד כה מלמדים, שבקריאת המלה הבודדת בעברית אין ספק שהפיענוח, לפחות בחלק מן המלים, כולל גם את תרגום האותיות לצלילים. לאחר שהמסקנה הזאת בעניין העיבוד הפונולוגי של המלה הבודדת בעברית התגלתה כמסקנה העומדת במבחנים חוזרים של ניסויים הנעשים בשיטות שונות, השאלה שנשארה פתוחה היא, באילו תנאים מתרחש העיבוד הפונולוגי, ובאילו תנאים הוא מתמעט או אפילו חדל להתקיים? נדון כאן בשלושה גורמים המשפיעים על עוצמתו של העיבוד הפונולוגי: אורך המלים, שכיחות המלים, וקיומו של הקשר.

בהסתמך על מחקרי קריאה באנגלית, אפשר היה להניח, שבקריאת מלים ארוכות יישען תהליך הקריאה יותר על העיבוד הפונולוגי, כמו בתהליך הקריאה של הקורא המתחיל. ייתכן שמלים קצרות נתפסות כיחידה אחת, ואילו מלים ארוכות מזוהות בתהליך סדרתי, אות אחר אות, הברה אחרי הברה. זיהוי האותיות בזו אחר זו נשען על תהליך תרגום האותיות לצלילים, הכולל גם את פיענוח הניקוד. לפיכך, אם הניקוד תורם לזירוז הזיהוי של המלה, תהיה לתרומתו משקל רב יותר בקריאתן של מלים ארוכות.

במחקר אחד נבחרו לתצוגה בניסוי מלים שאורכן שונה, בין 2 ל-5 אותיות. הנבדקים קראו מלים אלה בקול, וזמן קריאת המלה נמדד. הממצאים הראו, שמלים ארוכות נקראו, אמנם, לאט יותר ממלים קצרות, אבל גם במלים ארוכות וגם במלים קצרות נקראו המלים המנוקדות מהר יותר מן המלים הבלתי מנוקדות. לניקוד היתה אפוא תרומה דומה יחסית גם לקריאת מלים קצרות וגם לקריאת מלים ארוכות.

אשר לשכיחות המלים. באחד הניסויים נבחרו במתכוון מלים משתי רמות שכיחות, נמוכה וגבוהה. במחקר הזה נמצא, שניקוד המלים זירז את קריאתן של מלים נדירות, יותר מאשר את קריאתן של מלים שכיחות. נראה שבקריאת מלים נדירות חייב הקורא להפעיל יותר את תהליך תרגום האותיות לצלילים, כדי לזהות את המלה על-פי צלילה. ייתכן שמלים שהקורא נתקל בהן לעתים תכופות - הוא לומד לזהותן על-פי צורתן בלבד. אבל מלים, שהקורא נתקל בהן לעתים רחוקות, נתפסות טוב יותר כאשר הקורא מזהה את צלילן בדיבור. עם זאת, מסתבר שגם מלים שכיחות עדיין נקראות מהר יותר כשהן מנוקדות, מאשר כשהן בלתי מנוקדות. כלומר, גם כאשר המלים הן מוכרות מאוד, והניקוד ללא ספק איננו חיוני, אין בפיענוח הניקוד משום מעמסה. אדרבה, אפשר שהניקוד אף תורם לזירוז הקריאה של מלים שכיחות.

הגורם האחרון שנדון בו כאן הוא גורם ההקשר. עסקנו בהקשר כבר בהרצאה הקודמת, ונרחיב כאן מעט יותר את הדיון בו. כל עצם, ובכלל זה גם מלה או אות, נתפס ביתר קלות וביתר מהירות אם הוא מופיע במקום שבו הוא צפוי, כלומר, בהקשר הרגיל שלו. ההקשר מאפשר פיתוח ציפיות. ידוע לנו שאם הקורא נתקל במלה "רופא", הוא יזהה לאחר מכן מלים, כגון "אחות" או "בית-חולים", מהר יותר ממלים כגון "לחם" או "פרח". ההקשר כאילו מעלה מן הזיכרון, קבוצה שלמה של מלים שיש ביניהן קשר של תוכן. וכאשר המלים עולות מן הזיכרון, קל יותר לזהותן בתהליך הקריאה. ההנחה היא, שאם ההקשר פועל את פעולתו, אין צורך רב בזיהוי מדויק של האותיות, וגם תרגום האותיות לצלילים נעשה מיותר, מפני שהמלה הנקראת כבר נמצאת בזיכרון או על סף הזיכרון בגלל תוכנה ומשמעותה. במצב זה, האינפורמציה הפונולוגית שמקורה בניקוד, כבר משתתפת בתהליך העיבוד לאחר שנשאבה לא מן הטקסט אלא מן הזיכרון לטווח ארוך. אם האינפורמציה הפונולוגית כבר הגיעה כולה או חלקה לזיכרון, פיענוח הנקודות עשוי להיות מיותר, ולא יתרום לזיהוי מהיר של המלה.

הממצאים בעניין זה אינם חד משמעיים. במחקר אחד נמצא שגם בקריאת מלים בתוך הקשר, תרומת הניקוד לא נעלמה, ואילו במחקר אחר, שנעשה בשיטה אחרת, נמצא שכאשר המלה מופיעה לאחר שנרמז ההקשר, מתבטלת התרומה של הניקוד. ייתכן מאוד שתרומת הניקוד לזיהוי מלים בתוך טקסט היא בכל מקרה מועטת מאוד. הקורא המנוסה אינו זקוק, כנראה, לניקוד בקריאת טקסט, אבל הניקוד עשוי לזרז את הזיהוי של מלים בודדות (המופיעות ללא הקשר), אפילו כאשר המלים האלה אינן הומוגרפיות, כלומר שיש להן רק אופן קריאה אחד בעברית.

התשובה לשאלה ששאלנו בהרצאה הקודמת מתבהרת עתה. ההבדל בין קריאת מלה לא מנוקדת לבין קריאת מלה מנוקדת הוא שהמלה המנוקדת מכילה תוספת של אינפורמציה המקלה על העיבוד הפונולוגי. עיבוד פונולוגי מתרחש, כנראה, בקריאת מלה בודדת. הוא מתרחש ביתר שאת בקריאת מלים נדירות. הוא מתמעט, ואפשר שהוא נעלם כליל בקריאת מלים המשולבות בהקשר. תפקיד התרגום הפונולוגי בעברית איננו שונה, כנראה, מתפקידו בכתבים אלפבתיים אחרים. על כך הרחבנו את הדיבור בהרצאה הקודמת.

היש צורך ברפורמה בכתב?

לבסוף, האם ראוי לחולל שינויים בסימון התנועות בכתב העברי? האם רצוי, למשל, להוסיף סימני תנועות (תהיה אשר תהיה צורתן) בהדפסת הכתב הבלתי מנוקד? הצעות רבות בעניין זה נדונו במהלך השנים. לא נוכל לעשות עמן צדק בדיון כאן. נצטמצם אפוא לנקודת המבט של הפסיכולוגיה של הקריאה. מן המחקרים על חשיבות הניקוד בקריאה עולה שטקסט שאינו מנוקד, להבדיל ממלה בודדת שאיננה משולבת בטקסט, הוא קריא בהחלט אף-על-פי שאיננו מייצג את צלילי הדיבור במידה שהם מיוצגים בכתב המנוקד או בכתבים הכוללים תנועות בתוך המלה. ואולם שום כתב איננו מייצג במלוא הפירוט את השפה המדוברת. מרבית הכתבים הידועים לנו אינם מייצגים, למשל, את האינטונציה (ההטעמה) של המלים. גם הייצוג הפונולוגי הוא כללי ביותר. למשל, האות ס' מייצגת שני צלילים שונים במלה "סדר", ובמלה "מסדרון". בראשונה, הצליל הוא /ס/. בשנייה הצליל הוא /ז/ בקירוב.

יתרונו של הכתב האלפביתי הוא בכך שהוא מזכיר לקורא אלמנטים צליליים של המלה המדוברת, במידה הנחוצה לזיהוי המלה. למעלה מזה, הרי זה מיותר. התרומה החיובית של סימני התנועות (הניקוד) בעברית איננה בכך שהיא מאפשרת ייצוג מושלם של הדיבור בכתב - תרומה כזאת אינה נדרשת בקריאה וגם אינה אפשרית. לניקוד תפקיד חיובי אם הוא מזרז את תפיסת המלה, ואם הוא מסייע להבנת הנקרא במניעת כפל משמעות או בכל דרך אחרת. מחקר הקריאה מלמד שתוספת ניקוד למלים בטקסט (!) איננה מזרזת בדרך-כלל את תפיסת המלה. מובן שבמקרים שבהם ההקשר שבטקסט איננו מונע כפל משמעות, מוטב להוסיף סימני ניקוד.