מאפייני היסוד של התנועות הפונדמנטאליסטיות

בפרק הקודם הדגשנו שהתנועות הפונדמנטאליסטיות אינן תנועות מסורתיות, והגדרנו אותן כתנועות מודרניות בעלות תכונות ז'קוביניות מובהקות. כאמור, הז'קובינים היו קבוצה קיצונית, שפעלה בתקופת המהפכה הצרפתית ושאפה להשליט על החברה, ולו באמצעות טרור, סדר חברתי חדש בשם התבונה הטהורה. הם ביקשו ליצור חברה חדשה באמצעות פעולה פוליטית טוטאלית וראו במתנגדיהם אויב שיש להילחם בו בכל דרך, לרבות באמצעות הגיליוטינה. זהו אחד הביטויים המובהקים לפרדוקס של הז'קוביניות: מצד אחד תנועה נושאת מסר אוניברסאלי, שלפי מצעה כל אחד רשאי להצטרף אליה; מצד שני, מי שאינו עושה זאת הוא אויב, או במושגיהן של התנועות הפונדמנטאליסטיות - השטן. הז'קובינים לא נקבו, כמובן, במלה שטן משום שהיו חילוניים. בעיניהם היה האויב התגלמות הרע, הקיים מחוץ לחברה, ומי שיש להפעיל נגדו ונגד כל חברה המקבלת אותו אמצעים של טרור קיצוני.

תפיסת הטרור של הז'קובינים חשובה לענייננו. הטרור והאלימות לא נתפסו על ידם רק ככלי בהתנגשות בין קבוצות שונות, אלא כאמצעי חינוך פוליטי וכחלק מרכזי בהגשמת תוכניתם הפוליטית. אמנם הז'קובינים לא הצליחו להשתלט על המהפכה הצרפתית, אבל מרכיב יסוד בתוכניתם - האידיאולוגיה של הטרור - המשיך לצמוח ולהשפיע, והגיע לשיאו במשטר הקומוניסטי-בולשביקי. הבולשביקים היו ז'קובינים משום שביקשו לבנות חברה טוטאלית, ודנו את אויביהם לגלות ולמאסר, ואף למוות. הם בנו משטר טוטליטארי שחייב את האזרחים להשתתף בבחירות, משום שהבחירות העניקו לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. הצארים ראו בבחירות פגיעה בסמכותם ובמקורם האלוהי, אבל המשטר הקומוניסטי, שנבנה על יסודות מודרניים, היה זקוק לבחירות כאישור לכך שהוא פועל בשם העם, או בשם ה"פרולטריון". אם העם אינו מאשר את תוכנית המשטר, יש דרכים של טרור והפחדה לכפות עליו שיעשה כך. כל מי שאינו מצטרף לתנועה מוגדר כאויב - הקפיטאליזם, המערב, אמריקה וכדומה. גרעין ז'קוביני זה, שבא לביטוי ברצון ליצור חברה חדשה בדרכים פוליטיות ובשימוש באמצעים של טרור, של "חינוך מחדש" וכיוצא בהם, נמצא גם בתנועות חברתיות רבות שקמו במערב.

מפתיע לגלות קיומו של דמיון כה רב בין הפונדמנטאליזם, שלפחות על פניו הוא דתי קיצוני, לתנועה בעלת אופי חילוני כמו התנועה הז'קובינית ולמשטר חילוני קיצוני כגון הקומוניזם, וקשה להניח שהדבר מקרי. דמיון זה בולט בתכונות משותפות נוספות לפונדמנטאליזם ולתנועות הז'קוביניות השונות. המדובר בתנועות מיסיונריות אוניברסאלסטיות, השואפות להלכה לכפות את השקפותיהן על העולם כולו. כשכבש נפוליאון הראשון (Napoleon I;1821-1769), בשם המהפכה, כמעט את אירופה כולה, הוא כפה עליה את האידיאולוגיה של הנאורות והשליט ברבים מחלקיה את קודקס נפוליאון (Code Napoleon)* המפורסם. מסעו היה לא רק מסע של הצבא הצרפתי, אלא מסעו של צבא המהפכה, הנושא עימו את המסר שלה: מסר מיסיונרי ואוניברסאליסטי ששליטי אירופה המסורתיים יראו מפניו יראת מוות משום שידעו שמטרתו לערער את הלגיטימיות שלהם.

אותה רוח מיסיונרית אוניברסאליסטית מאפיינת גם את המשטר האיראני, למרות שמירתם ואף הדגשתם של האינטרסים של איראן כמדינה, כשם שהאינטרסים של צרפת וברית-המועצות נשמרו בידי נפוליאון וסטאלין (Josif Stalin;1953-1879) בשעתם. ואותה רוח מאפיינת גם את שכנינו מצפון - אנשי החיזבאללה, תנועה בעלת מגמות מיסיונריות וכמעט אוניברסאליסטיות.

שורשיה של הדגשה מיסיונרית-אוניברסאליסטית זו מצויים בכל הדתות המונותיאיסטיות, ובעיקר בנצרות ובאיסלאם, הפתוחות להלכה לכל בני-האדם. ההצטרפות לאיסלאם נחשבת לקלה ביותר. על מי שמתכוון לקבל את הנחות היסוד של הדת, נדרשת אמירת "אין אלוהים מבלעדי אללה" וחזרה עליה שלוש פעמים. גם התנועות הפונדמנטאליסטיות הן מיסיונריות באופיין, אלא שההצטרפות אליהן מותנית בפעילות פוליטית אקטיבית, מגייסת ומחנכת.

כאן המקום להרחיב את הדיבור על יחסן של התנועות הפונדמנטאליסטיות לדת ולמסורת. יחס זה, שהוא המאפיין הבולט שלהן, מבדיל אותן מהתנועות הז'קוביניות החילוניות. הז'קובינים היו חילוניים גמורים, ובמידה שהתייחסו לדת - שללו אותה. הפונדמנטאליסטים, לעומת זה, מקדשים את הדת והמסורת. ובכל זאת, בניגוד לטענה המקובלת, התנועות הפונדמנטאליסטיות אינן תנועות מסורתיות, גם אם הן מגדירות עצמן כתנועות דתיות שומרות מסורת ואף מעלות את המסורת על נס. אם כן, האם התנועות הפונדמנטאליסטיות הן דתיות-מסורתיות או שמא אינן כאלה? ומה טיבה של הדתיות שלהן? אחת החזיתות שהתנועות האלה – לרבות הכיתות הפרוטסטנטיות בארצות-הברית - ניצבות מולה היא זו של הממסדים הדתיים ומנהגיהם המסורתיים, הנראים בעיני הפונדמנטאליסטים גמישים וסתגלניים מדי. דור ההורים נראה בעיני הצעירים הפונדמנטאליסטים במצרים, באיראן או בטורקיה, וכך גם בעיני בניהם של מהגרים מוסלמים במערב, או פרוטסטנטים אדוקים בארצות-הברית, כדור מתפשר, הנסוג מפני העולם המודרני, החילוני והמתירני, ואינו נלחם דיו על שימור המסורת הדתית. צעירים אלה קוראים תיגר על ממסדים דתיים נינוחים, שהם מתירניים מדי לטעמם. חשוב להדגיש, כי לעיתים קרובות נראה להם הממסד הדתי המתפשר, האויב מבפנים (דוגמת השאה באיראן או הממשל החילוני בטורקיה) מסוכן יותר מהאויב החילוני החיצוני. הדתיים המסורתיים, המתפשרים עם המודרניות, נחשבים לאויב בהא-הידיעה משום שבמפגשם עם העולם המודרני הם בוגדים בגרעין הפונדמנטאלי, היסודי, של דתם וזונחים את האמת הדתית ואת המסורת הדתית הטהורה.

הפונדמנטאליסטים הם אמנם שומרי מסורת, הממלאים בקפדנות רבה אחר מצוות הדת לפי פרשנותם, אולם אין הם תופסים את המסורת כחוויה מתפתחת, המשתנה עם הזמן, אלא כאידיאולוגיה הרמטית בעלת גבולות מוגדרים, כישות קבועה, מקורית ומהותית. המסורת הופכת בידיהם לאידיאולוגיה מודרנית, כגון הקומוניזם, המנסה לקבוע מתכונת שלמה של חיים לפי נוסחה טוטאלית. אידיאולוגיה זו בונה חברה סגורה, שלהלכה אין בה פתיחות ואין בה התפתחות, אם כי למעשה לא אלה הם פני הדברים.

מגמה זו בולטת גם בקרב חוגים קיצוניים בציבור היהודי. בהקשר זה ראוי לציין אחד מגדולי חכמי ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, חת"ם סופר (1839-1762) ששימש רבה של קהילת פרשבורג שבהונגריה משנת 1807 ועד מותו. חת"ם סופר, שחש מאוים על ידי ההשכלה, קבע את הכלל הנוקשה ש"חדש אסור מן התורה". מדוע קבע את האימרה הזאת, ביודעו שכוחה של ההלכה במשך כל הדורות, עד העת החדשה, נבע דווקא מיכולתה לספוג שינויים וחידושים? מדוע חשש כל-כך מפני החדש? השוואה היסטורית קצרה עשויה לסייע לנו לענות על השאלה הזאת.

החברה היהודית במצרים, בסוף המאה התשע-עשרה, עמדה בפני תופעות מודרניות, כגון שינוי דפוסי הבילוי בקרב בני הנוער, ורבני מצרים נדרשו להתמודד עם התופעות האלה. מספרו של ההיסטוריון צבי זוהר, הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הדן ביחסם של רבני מצרים להלכה בסוף המאה התשע-עשרה, עולה שרבנים אלה גילו סובלנות רבה למדי. הם העלימו עין כשצעירים יהודים יצאו למסיבות ריקודים לפני צאת השבת והתלבשו לאו דווקא בצניעות הראויה. הם לא ראו את ההתנהגות הזאת בעין יפה, אבל השלימו איתה משום שלא ראו בה איום על עצם הלגיטימיות של המסורת היהודית. מהיחס הזה נבעה גם התפיסה, שהיתה נכונה ביסודה אך הפכה למיתוס, ולפיה ההלכה הספרדית סובלנית בהרבה מזו האשכנזית.

יחסם של רבני קהיר ואלכסנדריה להלכה בתקופה ההיא משמשת דוגמה לסוג הסובלנות שלהם: יש להסתגל לדרכי החיים החדשות ולספוג גם מה שאינו תואם בדיוק את ההלכה או המסורת. גישתו של חת"ם סופר היתה שונה בתכלית. לגבי דידו, כמו לגבי דידם של רבים מחבריו באירופה, היה כאן עניין של עיקרון. הם ניצבו כחומה בצורה נוכח התנועות הרפורמיות היהודיות ותנועת ההשכלה, שדגלו ב"חדש" כאידיאולוגיה ותבעו שינוי עקרוני באורח החיים של החברה היהודית. כנגד זה באה הקביעה, שהפכה את המסורת לאידיאולוגיה. המסורת חדלה להיות מציאות חיה, המתפתחת עם הזמן, ובמקום להתאים עצמה לשינויים נעשתה נוקשה יותר וקיצונית יותר. היחס למסורת נעשה אמביוולנטי ובעייתי. לא הייתי מגדיר את חת"ם סופר כפונדמנטאליסט, משום שקשה להיות פונדמנטאליסט קיצוני בקרב עם המפוזר בגלויות שונות, אבל המגמה הפונדמנטאליסטית ניכרה בדבריו, שהרי קידש את המסורת כאידיאולוגיה ונתן לגיטימציה לתפיסה נוקשה, לעומת הגמישות שגילתה החברה המסורתית הרגילה ולא כל שכן החברה החילונית, ששאפה לשנות את מסגרת-החיים הדתית. מנקודת הראות הקיצונית של חת"ם סופר, מרבית אנשי הדת והרבנים (כמו חלק מהכמרים בעיני הפרוטסטנטים האדוקים) היו פשרנים יתר על המידה ונדרש להילחם בהם. המסורת, במתכונתה האידיאולוגית, ניסתה לבנות עולם סגור ולהפוך את הקהילה היהודית למעין כת מסתגרת אבל מודרנית.

בהקשר זה ראוי לציין, כי הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, החל כבר בצעירותו לפתח הלכה ספרדית, שגם אם לא שינתה את רוב הפסיקות הקודמות, הרי היתה בעלת אופי טוטאליסטי יותר. כך, למשל, בניגוד להלכה של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880) - רבה הראשי של תל-אביב ו"הראשון לציון" בסוף תקופת המנדט הבריטי ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה - שהכירה בריבוי הגוונים של ההלכות והמנהגים של קהילות ספרדיות שונות, ביקש הרב יוסף להחיל הלכה אחת, משותפת, על כל הקהילות הספרדיות ולגבש בהן אורח חיים משותף ואחיד.

מגמות קיצוניות כגון אלה התפתחו בתולדות כל הדתות – בייחוד באלה המונותיאיסטיות - ונישאו בעיקר בידי כיתות רדיקאליות בהרבה מה"ממסד" הדתי. המגילות שהותירו אחריהן הכיתות היהודיות שחיו במדבר יהודה בימי בית שני (515 לפנה"ס עד 70 לספירה), מעידות על פנאטיות ועל דרישה לאורח חיים קפדני ומסתגר. התנועות הפונדמנטאליסטיות מבקשות לבנות חברה סגורה כזאת בתוך העולם המודרני, ולכן מתפתח בקרבן מתח בין הנטיות הכיתתיות, המתבדלות, לבין הנטיות המיסיונריות.

כיתות, מעצם הגדרתן, הן סגורות ומסוגרות, אבל התנועות הפונדמנטאליסטיות שואפות להחיל את סגירותן על הכול. מבחינתן, כל החברה היא בבחינת כת פוטנציאלית. אני מגזים בכוונה תחילה כדי להדגיש שהתנועות הפונדמנטאליסטיות אמנם מתאפיינות בסגירות כשל הכיתות של ימי הביניים, אלא שכוונתן לבנות מחדש את החברה כולה תוך שימוש באמצעי גיוס פוליטיים מודרניים. (לקהילות היהודיות לא היו תמיד האמצעים הפוליטיים לבנות את צורת החיים החדשה הזאת ולכפותה על החברה כולה.)

הפיכת המסורת לאידיאולוגיה מודרנית באה לביטוי גם בהטעמת חובתו של האדם לבחור בדרכן של התנועות הפונדמנטאליסטיות, שהיא הדרך המוסרית היחידה והנכונה. עצם הבחירה מעידה על כך, שהאדם יכול לבחור בין טוב לרע, ושמחובתו לעשות זאת. הדגשה מעין זו קיימת בכל הדתות, אך בתנועות הפונדמנטאליסטיות המודרניות הבחירה אינה מוסרית בלבד אלא גם פוליטית. על פי התפיסה הדתית, הבחירה בין טוב לרע היא אישית, דתית, ואילו על פי תפיסתן של התנועות הפונדמנטאליסטיות, האדם בוחר באמת פוליטית טוטאלית המחייבת את כל החברה, והוא מצוה להצטרף למלחמה בכוחות החושך, המערערים על האמת הטוטאלית הזאת.

התנועות הפונדמנטאליסטיות משתמשות בכלים מודרניים ובטכניקות מודרניות, כגון הטלוויזיה והרדיו. זאת ועוד, ואולי זה העיקר, הן נוקטות גישה מודרנית לשאלה כיצד בונים חברה, ולפיה החברה נבנית בפעולה פוליטית מודעת. בבחירת הדרך הנכונה האדם מתגייס לפעולה פוליטית - לא רק לשמירת המצוות ולקיום אורח חיים פרטי או קהילתי, אלא הרבה מעבר לזה. הטוטאליות הופכת את התנועות הללו לתנועות מודרניות, חרף סממניהן המסורתיים.

* קובץ חוקי המשפט האזרחי הנוהג בצרפת. נוסח בידי ועדה שמינה נפוליאון בהיותו הקונסול הראשון. קובץ זה וקבצים שיצאו אחריו בתקופת נפוליאון הם הבסיס והיסוד לחוק הצרפתי הקיים ודוגמה לקובצי חוקים אחרים באירופה ובעולם כולו.