הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחןעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > שומרון ויהודה > יהודהעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דתות > יהדות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
המאמר מתאר את ההיבטים הכלכליים מסחריים שנלוו לחיי הפולחן כמו העליה לרגל . וכן את חיי היום יום שהתנהלו בסמוך להר הבית.



הכותל המערבי : מאימתי?
מחבר: מאיר בן-דב


זה מאות שנים הכותל המערבי של הר הבית הוא האתר הקדוש מכל אתרי הקדושה של ארץ-ישראל ועם ישראל. מעמדו של הכותל המערבי רם ונישא, משום שנחשב כשריד היחיד מבית-המקדש עצמו.

במקורותינו נאמר שכותל מערבי של בית-המקדש מעולם לא חרב. במאות הראשונות שלאחר החורבן, עת נאמרה מימרה זו, עדיין התנשא הכותל המערבי של בית-המקדש לגובה ניכר. בני הדור ההוא שאלו עצמם מדוע שפר גורלו של הכותל המערבי מגורל יתר שלושת הכתלים? תשובתם היתה, כי הוא זכה בשל היותו הכותל הסמוך ביותר למקומה של השכינה. ארון-הברית שכן סמוך לכותל המערבי של קודש-הקודשים. כך היה בבית-המקדש הראשון. בבית-המקדש השני כבר לא נמצא ארון-הברית, ומקורותינו מספרים שנגנז בעת חורבן הבית הראשון ולא נודע מקומו. מאותו הזמן לא זזה השכינה מכותלו המערבי של קודש-הקודשים, שהוא כותלו המערבי של המקדש גופו. באותו הסיפור מספר המקור שטיטוס, מפקד לגיונות רומי בעת כיבוש ירושלים, פקד על ארבעה מבכירי מפקדיו להרוס את המקדש והטיל על כל אחד להרוס כותל אחד. בחלקו של פנגר, דוכס ערביה, נפל הכותל המערבי. ואולם מאחר שהשכינה מצויה בכותל הזה, לא עלה בידו להורסו. כאשר נשאל על-ידי טיטוס מדוע לא ביצע את פקודתו, נסתייע מידי שמים וענה שאם היה הורס את הכותל האחרון שנותר לפליטה, לא היו יכולים בני הדורות הבאים לראות איזה מבנה מרשים הרס טיטוס. תשובה זו השביעה את רצונו של טיטוס. העובדה העומדת ביסודו של מדרש אגדה זה במקורותינו, מלמדת שזמן רב לאחר חורבן המקדש עדיין התנשא קירו המערבי לגובה רב. במרוצת הדורות נהרס גם קיר זה עד היסוד, ולא נותר ממנו אלא שריד. זמן ההרס יכול להיות בכל תאריך שהוא, אך מכל מקום לפני בניית מבנה כיפת הסלע על הר הבית בידי הח'ליף האמאיי המפורסם עבד אלמלכ, בשנים 692-688 לספירה.

במרוצת הדורות, החלו יהודים להתפלל ליד הכותל המערבי של הר הבית, שכמובן אינו כותלו המערבי של המקדש. על-מנת לקרב את הלבבות לאתר התפילה החדש, דרשו אותו מדרש אגדה, על אי-הריסת הכותל המערבי של המקדש, וגלגלוהו לכותל המערבי של הר הבית. נציין כבר עתה, שהכותל המערבי של הר הבית אינו השריד היחיד. כל כותלי הר הבית - המזרחי, הדרומי, הצפוני והמערבי, נותרו מהם שרידים מרשימים מימי הבית השני. בגלגולי המסורת, מהר הבית אל הכותל החיצוני שלו, תעסוק רשימה זו.

על היהודים נאסרה הכניסה לירושלים… לא לפקוד את חורבותיה ולא לבכות את חורבן המקדש…
בתקופת חיי הבית, היתה הקדושה כולה פנימה, בתוך מתחם הר הבית, והכתלים סביבו היוו קירות-תמך, שנבנו כדי להחזיק ברחבת הענק שנבנתה מסביב למקדש וחצרותיו. עיקרם של הכתלים, מלבד חלק מהכותל המזרחי, פרי תכנונו וביצועו של הורדוס. כזה הוא גם הכותל המערבי כולו. כשנהרס המקדש, גורשו היהודים מירושלים ונפגעה קשות גם העיר עצמה. לימים רצה הקיסר אדריאנוס לבנות מקדש אלילי לאל הרומי יופיטר על חורבות המקדש בהר הבית והיה זה הגורם המיידי לפריצת מרד בר-כוכבא (כנראה בקיץ של שנת 132 לספירה), מן המרידות הקשות ביותר שידעה האימפריה הרומית מעודה. בעטיה של מרידה זו הוחמרו הצווים שנועדו לפגוע בזיקתם של היהודים לירושלים. לא רק שהם לא הורשו לבוא ולגור בה, גם נאסרה עליהם הכניסה לעיר לשם ביקור, כדי לפקוד את חורבותיה ולבכות את חורבן המקדש. כך היה במשך יותר ממאתיים שנה תחת שלטונה של רומא האלילית. צו זה נותר בתוקף גם בתקופה הביזאנטית, מראשית המאה השביעית לספירה - ובמשך כל שנות השלטון הביזאנטי-נוצרי בארץ-ישראל.

קברניטי השלטון הנוצרי ראו בחורבן המקדש עיקר חשוב באימות רעיונם על נפילת אמונת ישראל ותקומת הנצרות על חורבותיה. ברצונם למשוך יהודים להתנצר בדרכי שלום, הרשו ליהודים לבוא לירושלים פעם בשנה, ביום תשעה באב, להיכנס לעיר ולבכות את חורבן הבית. ביושבם שם בין ההריסות, היו עוברים תועמלנים נוצריים, כמרים ואחרים, ומטיפים ליהודים המקוננים.

פרט ליום זה, עדיין נותרו בתוקפן התקנות החמורות בדבר אי-כניסה של יהודים, ואפילו לביקור, לירושלים. ברצותם לחזות בשרידי בית-המקדש ולהתפלל לתקומתו, נהגו היהודים לבוא להר הזיתים ולצפות משם לעבר חורבות הר הבית והמקדש. כך יכלו לראות מרחוק את רחבת הר הבית ואת הכותל המזרחי, שבמרכזו שער הרחמים הסתום, הידוע גם בשמות שער שושן ושער הכהן - שכן בעת שבית-המקדש היה קיים, יצאו דרכו הכוהן הגדול וצוותו עם הפרה האדומה לעבר הר הזיתים, שם שחט הכוהן את הפרה ושרף אותה, כדי להשתמש באפרה להסרת טומאת-מת.


 

המוסלמים הופכים את הר הבית לאתר קדוש להם


בשנת 638 לספירה נכבשה ירושלים על-ידי הערבים. ולאחר מספר שנים, משתפסה את השלטון באימפריה האדירה שושלת שמייסדיה התייחסו לאחת ממשפחות נביא האיסלם, הוחלט לקומם את הריסות המקדש – אך לא למען היהודים, אלא למען האיסלם. על-מנת להחזיק בירושלים, עיר קדושה ליהדות ולנצרות, היה הכרח לאיסלם להופכה מבחינתו לעיר קודש. אחרת היתה ידו על התחתונה בהתמודדות על עתיד העיר וגורלה. חשיבותה של ירושלים היתה רבה, שכן למחזיק בה היו סיכויים טובים להחזיק בכל ארץ-ישראל. לפיכך נטלו את סיפור עליית מוחמד לשמים (קראן י"ז, א), שמקום התרחשותו לא צוין במפורש, ואמרו כי הוא אירע בהר הבית בירושלים. בעטיו של פירוש זה, החלו לבנות את מבנה כיפת-הסלע (בשנת 688 לספירה), כנקודת הציון לאירוע העלייה ואת מסגד אל-אקצה - המסגד הרחוק בערבית - כמסגד שאליו נשלח מוחמד בסיפור עלייתו השמימה (שנת 705 לספירה).

מטעמים השמורים עימו, נזקק השלטון החדש לבעלי מקצועות שונים, שיהודים הצטיינו בהם באותם זמנים, ולכן הזמין יהודים לבוא ולגור בירושלים ולהקים בה קהילה. לאחר משא-ומתן ארוך, שבו נטל חלק גם הפטריארך הנוצרי של ירושלים, הגיעו לעיר שבעים משפחות יהודיות מטבריה. הללו קבעו את מגוריהן סמוך לכתל הדרומי של הר הבית, שכן ראו בו מקום תפילה, אך לא הותר להן להיכנס פנימה, שכן המוסלמים הפכו את הר הבית לאתר קדוש להם.

הבחירה של הדרום כאתר התפילה היהודי נבעה מכך שבכותל הדרומי נמצאו שני שערי חלדה: שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית, בימי הבית השני. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, בנו המוסלמים ארמון וכמה מבני-יוקרה הקשורים בו, מדרום להר הבית וסמוך לשערי חלדה. השערים ששוקמו היו לשערי כניסה להר הבית, אך נועדו רק לבאי הארמון, וכך נאלצו היהודים לחפש להם שוב אתר לתפילה.

הפעם פנו לכתל המזרחי. היה זה בשל שער הכהן, הוא שער שושן ובשל המסורת, לפיה כאשר יהודים לא יכלו להיכנס לעיר הם התפללו אל מול כותל המזרח ושער הכוהן מעל הר הזיתים. עם נפילת השושלת האמיית והזנחת מפעל הבנייה האדיר בדרום, חזרו יהודים להתפלל סמוך לשערי חלדה בדרום.

באלף השנים הראשונות שלאחר החורבן התפללו איפוא היהודים על חורבות המקדש בתוך תחומו של הר הבית, משהורשו להיכנס (בתשעה באב). כאשר לא הורשו להיכנס להר הבית התפללו ליד הכתלים המזרחי והדרומי, לפי האפשרויות השונות שנזדמנו לידיהם במסגרת הפעילות המוסלמית באזור הר הבית.

עוד במאה ה-12, בימי שלטון הצלבנים בארץ, מבקר הרמב"ם (ר' משה בן מיימון, יליד ספרד שחי במצרים) בירושלים. לפי המשתמע מדבריו, ביקר והתפלל בהר הבית עצמו. עד לאותו זמן אין סימן לתפילת יהודים סמוך לכותל המערבי.



 

700 שנה נמצא הכותל המערבי במרכזו של העולם היהודי


התפילה היהודית סמוך לכתל המערבי ראשיתה במאה ה-13, עם חידוש היישוב היהודי בירושלים על-ידי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, יליד ספרד, שחי בארץ). השכונה הצלבנית על הגבעה המערבית היתה נטושה מתושביה, והרמב"ן יכול היה לבחור לו שם חורבות כאוות-נפשו, ולשקמן. בין אלה היה גם מבנה שהפך לבית-כנסת. סביבו קם גרעין ליישוב היהודי המתחדש בירושלים. היום, אזור זה הוא לבו של הרובע היהודי בעיר העתיקה. מורשתו, כאמור, היא בת 700 שנה. בחפשם מקום תפילה סמוך להר הבית, איתרו התושבים היהודים קטע של כמה עשרות מטרים מן הכתל המערבי של הר הבית. בקטע זה נראו אבנים גדולות, וכל כולו היה הדר ורושם. מאז אותם ימים הפך האתר למקום תפילה קבוע של היהודים, ליד חורבות הר הבית. כמה עדויות של נוסעים יהודיים בשנים שלאחר-מכן מעידות על הדבר. אבל את עיקר הדחיפה למתן הזכות הקבועה ליהודים לתפילה ליד הכתל, נתן הסולטאן העות'מאני סלימאן המפואר, בונה חומות ירושלים ושעריה. הסולטאן רצה את היהודים מגורשי פורטוגל וספרד, שנדדו עדיין ללא מקום מושב קבוע. הוא העריך את יכולתם הכלכלית והמנהלית, ורצה בשירותיהם. הוא גם רצה בקיום קהילה גדולה שאיננה ערבית בירושלים, שתסייע לו בשליטתו על העיר. עוד בראשית שלטונו נאלץ להשקיע מאמצים רבים בדיכוי מרידות של הערבים המקומיים נגד השלטון העות'מאני. ברצותו לפתות את היהודים לעלות לירושלים, הבטיח להם מעמד באזור הר הבית וקביעת מקום תפילה שיהיה בלעדי להם. כמובן, נבחר אותו הקטע בכתל המערבי, ששימש במשך מאתיים שנה מקום תפילה ליהודים.

תפילת היהודים ליד הכותל המערבי, משהחלה, נערכה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית. שם תוכנן עבורם, בפקודת הסולטאן סלימאן, מקום תפילה שנדחק בסימטה צרה.

מאז, נמצא הכתל במרכזו של העולם היהודי, זה שבגולה וזה שבארץ-ישראל, לאורך כל הדורות. הוא זכר לתפארתו הלאומית והדתית של ישראל בארצו; הוא סמל לעם ישראל, שהחזיק מעמד אלפי שנים למרות הרדיפות, הסבל, ההשמדה...; הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות בעולמנו, תחליף מעט לבית-המקדש...

עדויות וסיפורים רבים, של יהודים ואחרים, מקומיים ועולי-רגל, מדברים על האווירה, על הנוף האנושי, על מערכת היחסים בין היהודים לשכניהם המוסלמים, וכיוצא באלה. במאה ה-19 הופצו הרבה איורים וציורים המתארים את הכותל והאווירה לידו, ובסופה של אותה מאה נראו ראשוני הצילומים.

מאז החלו הרמב"ן וחבורתו בתפילות למרגלות הכותל המערבי, שבה והוזכרה פעמים רבות אותה מימרה מדרשית "לעולם אין השכינה זזה מכתל מערבי של בית-המקדש" (תנחומא הקדום שמות י; שמות רבה, ב, ב). אט אט היא השתרשה בתודעת רבים, ודומה היה שהכתל המערבי של הר הבית הוא הכתל המערבי של המקדש. לפחות נדמה היה שלא נותר מאומה משאר כותלי הר הבית, פרט לזה המערבי. ואף זו טעות הנובעת מהעברת מדרש האגדה על הכותל המערבי של המקדש לכותל המערבי של הר הבית.

אין בכל הדברים האלה כדי לגרוע מערכו המסורתי של הכותל המערבי. מסורת בת שבע-מאות שנה היא עתיקה דיה.

הר הבית הוא אחד מבין מתחמי-המקדשים הגדולים ביותר שבנה האדם מעודו. במתחם זה, הכותל המערבי הוא הארוך שבין ארבעת הכתלים. אורכו 488 מ', מפינתו הדרומית-מערבית ועד לפינתו הצפונית-מערבית. בתקופת בית שני נסלל רחוב רחב-ידיים למרגלותיו, שרוחבו היה עשרה מטרים, וחנויות בו משני צדדיו. בחלקו הדרומי התנשא הכותל המערבי לגובה של 30 מ', מעל מפלס הרחוב, כבניין בן עשר קומות. עשרה מטרים נוספים של הכותל נמצאים מתחת לריצוף הרחוב. הכותל בנוי מאבנים יוצאות-דופן בגודלן, שהגדולה בהן משקלה כ-400 טון והקטנה ביותר כ-1.5 טון. אבנים במשקל 70-30 טון מצויות לרוב בפינות, והאבן הממוצעת משקלה 10-8 טון. עוביו של הכותל הוא 5 מטרים, והוא בנוי משלוש שורות של אבנים, שאף הן ענקיות. גם האבנים שמתחת לרחוב, אבני היסוד, הן אבני ענק במשקלן. ראוי לציין, כי לא הרצון לעורר רושם הוא הסיבה לשימוש באבני ענק, שכן את הנדבכים הפנימיים ואת אלו שמתחת לרחוב לא ראו. ככל הנראה, הרצון לבנות מבנה יציב ולא להשתמש בחומר מליטה (כמו הבטון בימינו) בין האבנים - הביא לשיטת בנייה הנקראת "יבשה" וזו אפשרית רק אם משתמשים באבני ענק. החיסכון היה חשוב מאוד לבני הדור ההוא, שכן נדרשה כמות עצומה של אנרגיה לשם יצירת סיד, שהוא המרכיב החשוב ביותר בבטון של אותם הזמנים. לו רצו להשתמש בסיד, היו חייבים לכרות את כל העצים בסביבת ירושלים ולהסיק בהם את הכבשנים. גורם שני הוא הרצון לסיים את הבנייה במהירות. כשהטכניקה מוכרת ומתורגלת, אין בעיה בהרמת האבנים, והזמן הנחסך הוא רב. הבנייה במהירות היתה חשובה מאוד להורדוס, שכן הוא לא היה בטוח בהסכמת הרומאים לבנייה שתעמיד בירושלים מבצר קשה מעין כמוהו לכיבוש.

ארבעה שערים היו בכותל המערבי. שניים הוליכו ממפלס הרחוב אל הר הבית, והעושה דרכו בהם עלה במנהרה בנויה מתחת לרחבת הר הבית. שני האחרים היו שערים שנישאו על גבי קשתות. היו אלה קשתות שהיוו חלק ממערכות מחלף, והן ראשונות מסוגן בתולדות הארכיטקטורה. שרידי הקשתות של המחלפים עדיין מצויים בשטח. האחת מוכרת בשם קשת רובינסון, והיא הדרומית. שרידיה נראים בחלקו הדרומי של הכותל המערבי, והיא נקראת כך על-שם החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון, שזיהה אותה לראשונה לפני 150 שנה. השנייה נמצאת מצפון לרחבת התפילה שבכותל המערבי, והיא נקראת קשת וילסון, על-שם החוקר האנגלי, שגילה אותה במעבה האדמה לפני כ-115 שנה. שתיהן מלמדות עד כמה מתוחכם ויעיל היה תכנונו של מבנה הר הבית בתקופת בית שני.



 

לאחר מלחמת ששת הימים


עוד בטרם נדמו הדי היריות במלחמת ששת-הימים, ניתנה הוראה להרחיב את רחבת התפילה שליד הכותל המערבי. היה ברור לרשויות שעתה תגבר תנועת המבקרים והמתפללים לכותל, ושצריך להיערך לבאות. ואמנם, תוך זמן קצר מאוד פונתה השכונה המטה-לנפול של המוגרבים באזור הכותל. חורבות ובתים דלים אחרים הוסרו, לאחר שדייריהם נסו מן המקום עם פרוץ המלחמה, וכולם פוצו לאחר-מכן בדירות אחרות. לאחר הפינוי נוצרה רחבה גדולה, שתוכננה מחדש, רוצפה וסודרה לקיום תפילה ואירועים לאומיים אחרים. מצפון לה נוקו קמרונות של מבנים היסטוריים, ובהם קשת וילסון, והוכשרו להיות אתר תפילה המשמש מחסה לעת גשם ובימי שרב קשים.



שלא כבעבר, כאשר היה הכותל שבוי בידי שלטון זר ושימש לתפילות יחידים ומניינים קטנים, היה עתה הכותל גם לאזור תפילות ולאירועים ממלכתיים. בשנים האחרונות נערכים במקום אירועים רבים: בפסח ובסוכות נערכות לידו ברכות כוהנים, ואלפי כוהנים מרחבי הארץ מתקבצים ובאים לתפילה מיוחדת. בדרך הטבע, תפילות צום תשעה באב נערכות ליד הכותל, ובמיוחד ערב תשעה באב וקינותיו מביאים רבבות רבות למקום. נערך כאן טקס פתיחת יום הזיכרון לחללי-צה"ל, בהשתתפות נשיא המדינה. ברחבת הכותל נערכים גם טקסי השבעת טירוני הצנחנים, שבזכות לוחמי חטיבתם שוחררו אזור הכותל והר הבית.

ביבליוגרפיה:
כותר: הכותל המערבי : מאימתי?
מחבר: בן-דב, מאיר
שם  הספר: דרך ארץ : אבן חרס ואדם
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשנ"ו, 1996
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה שנייה.
2. בשער: קצין חינוך וגדנ"ע ראשי - "במחנה".
הערות לפריט זה: בעריכת סא''ל עירית זהרוני
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית