הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > הצומח במקראעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > צמחים > בעלי זרעיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > צמחים > בעלי זרעים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



תקציר
המאמר עוסק בזית בתוצריו ובשימושים המגוונים שלו. במאמר התיחסות למעמדו המיוחד של הזית בתרבות ישראל ומובאים בו ציטוטים מהמקרא וספרות חז"ל.המאמר עוסק גם בדרכים להפקת שמן זית ובשיטות מסיק.



ארץ זית שמן
מחבר: יוחנן בן יעקב



 

מעמדו המיוחד של הזית ושימושיו המגוונים


משל יותם מבליט את מעמדו המיוחד של הזית בין עצי ארץ-ישראל. בבקשם אחרי מלך העצים, טבעי וברור שהפנייה תהיה ראשית אל הזית, אשר לו מעמד בכורה בין העצים וראוי הוא למלוכה. ניתן להניח, כי הזית קנה לעצמו מעמד נכבד זה בשל היותו מרכיב מרכזי בתרבות החומרית בימי קדם: "אין הבית עומד אלא על שני דברים הללו הזית והתאנה" (ירושלמי, ביכורים ס"ג, ד).

הקדמונים נהגו לאכול זיתים בצורות שונות: "זית דרכו לאכול - חי, יבש, מלוח, חי - טובל במלח ואוכל, ופוצעין את הזיתים שיצא מהם השרף" (ירושלמי, פסחים ב', ה). אכן כבר אז ידעו את סוד "הזיתים הדפוקים".

מרבית תוצרת הזית הופנתה לייצור שמן. בהעדר אמצעי קירור, היה השמן מן הצומח משתמר לאורך ימים לעומת השומן מן החי. ולא רק למאכל שימש שמן הזית; קשה לתאר את חיי הקדמונים בלא אפשרות להאיר את חשכת הליל. השמן היווה בסיס לאמצעי התאורה ומכאן זיקתו לחג החנוכה. אור הנר הוא סמל לאווירה מיוחדת של השבת והחג בישראל. המתבונן בעץ הזית, יבחין כי אף העלים מכסיפים ומאירים. המדרש אומר: "נקראו ישראל זית רענן - שהם מאירים לכל" (שמות רבה ל"ו).

מאכל ומאור אינם מספקים את האדם. הוא זקוק עוד לחום, בריאות וניקיון, נוי ופאר, אמונה וביטחון, חוכמה וסמלים - את כל אלה סיפק הזית בשפע וביד נדיבה. על כן קובעת הגמרא: "אין מוציאין פירות מארץ-ישראל, דברים שיש בהן חיי נפש כגון: יינות, שמנים" (בבא-בתרא צ', ע"ב). בצל הזית למדו: "ישבו שניהם תחת הזית והרצה לפניו" (תוספתא חגיגה ב', ו').

"זיתים זקנים ימכרו לעצים" (כתובות ח', ח). מפני כבודו של הזית וחשיבותו, נאסר להסיק תנור בעציו אלא אם הם זקנים או שהעץ חדל להניב פרי בכמות מסוימת וקבועה. חכמינו אסרו להסיק עצי זית על המזבח, ומאידך חויב מי שקיצץ עץ זית להניח שתי גרופיות – ענפים צעירים שצומחים סביב הגזע - על מנת להבטיח עתיד העץ שלא ייכרת(1).

עד היום מהווה שמן הזית בסיס לייצור מיני סבון ותכשירי ניקיון מגוונים. ר' דוד לבית הלל שסייר בארץ בשנת תקפ"ד (1824) מספר ביומנו על ירושלים - "כאן נמצאים בתי-חרושת רבים לסבון הנעשה משמן-זית והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבוסם. המין הטוב קרוי בערבית 'אל מיסק' ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות. יש גם בתי-בד רבים…" (מסעות ארץ-ישראל, יערי).

בצד הסבונים והניקיון, נעשה שימוש רב בשמן-הזית לתמרוקים וסיכת הגוף שנועדו לרענן, למנוע ייבוש העור ולנוי. הנה כי כן שומנים וקרמים למיניהם אינם דבר חדש שפותח במכוני היופי המודרניים. קוהלת החכם מייעץ: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (ט', ח). נעמי השולחת את רות המואבייה לגורן בועז בלילה, בתקווה שתצוד את עינו וליבו, מורה לה: "ורחצת וסכת (בשמן) ושמת שמלתיך עליך" (מגילת רות ג', ג). יום הכיפורים נאסר גם בסיכה המציינת שמחה ותענוג. יואב מבקש מהאשה החכמה להופיע בפני דוד כאבלה: "התאבלי נא . . . ואל תסוכי שמן" (שמואל ב' י"ד, ב), עוד נשוב לאשה זו בהמשך. "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנתי" (חולין כ"ד, ע"ב). "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל" (ישעיהו ס"א ג).

ובהקשר זה נזכרות הערות "מקצועיות" שראוי לבנות החן להכירן "למה סכין… מפני שמעדין את הבשר… מפני שמשיר את השיער" (פסחים מ"ג, ע"א). מי שמבקשת להגיע למלכות, לפחות בחצר אחשוורוש בפרס, חייבת לטבול "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב', יב). אביה-זקנה של אסתר אף הוא הגיע למלכות בעזרת השמן: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א' י', א). וההבדל ברור; אסתר נבחרה בשל יופיה החיצוני, השמן והתמרוקים. שאול וכן דוד נבחרו של אישיותם, ורק לאחר שנבחרו נמשחו בשמן.

עץ הזית העתיק משך תשומת ליבם של אמנים רבים והוא משמש נושא ליצירות אמנות. על יופיו של העץ העידו הקדמונים: "זית רענן יפה פרי תאר" (ירמיהו י"א, טז), "ויהי כזית הודו" (הושע י"ד, ז). הודו-הדרו של הזית ניכרים מתיאור שיירת מעלי הביכורים למקדש בירושלים: "כיצד מעלין את הביכורים?… למשכים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון בית ה' אלוהינו'… השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים" (ביכורים ג' ב-ג).

נזכיר עוד את מקומו החשוב של השמן בפולחן הדתי: משיחת כוהנים, מלכים, כלי המקדש, חלקו בקורבנות, בנסכים ובמנחות. השמן והזיתים כתרופות ומרפא, ועוד.


 

הזית בסמל צה"ל


עניין מיוחד לחיילי ישראל בזית ובשמן, שהרי לא במקרה ענף עץ זית עוטר את החרב בסמל צה"ל. על הזית כסמל השלום הרבו לכתוב והדברים ידועים. פחות ידועים תפקידי הזית והשמן בצבאות הקדמונים. על איכות השמן הארץ-ישראלי מלמד הסיפור הבא: חיילי מצרים, כשדרשו להיטיב את תנאי השירות שלהם, טענו בין יתר הדברים לקבלת "שמן הנמל" - שמן המובא בדרך הים מארץ ישראל(2). ועוד שומעים על חיילי ארץ מצרים בכתובת בכרנך: "וירא הוד רוממותו את ארץ ז'אהי (כנען) והנה כל גניה מלאים פרי… ויהיו אנשי צבא הוד רוממותו משוחים שמן זית יום ויום כמעשה חג במצרים" (אסף גור, פירות ארץ-ישראל).

רחבעם מלך יהודה מבצר את ממלכתו ומקים שורת ערי מבצר במבואות יהודה ובכל עיר מחסני חירום: "ויחזק את המצרות ויתן בהם נגידים ואצרות מאכל ושמן ויין" (דברי הימים ב' י"א, יא). אף בתקופות מאוחרות יותר, הוכנו מחסני חירום במעוזים ובמבצרים: "כי לחם רב נמצא פה די צורך הנצורים וגם יין ושמן למכביר" (מלחמות היהודים ז', ח', ד). כך מתאר יוסף בן-מתתיהו את מצדה, המעוז האחרון של הקנאים. ועוד קודם לכן, בשלב האחרון של המערכה הקשה על יטבת, עשה יוסף בן-מתתיהו, מפקד המורדים בגליל, שימוש מחוכם בשמן, לבלום את הרומאים המסתערים על העיר: "^הוא ציווה לשפוך שמן רותח על האויב שהתקדם במחסה המגינים ההדוקים. בידי אנשיו היה שמן מן המוכן ובבת אחת שפכו כל היהודים מכל העברים שמן על הרומאים. ואחר כך הטילו עליהם את הכלים שהיו עדין רותחים; דבר זה גרם לרומאים כוויות קשות ובלבל את מערכם הקרבי. הרומאים התגלגלו מן החומה מפני יסוריהם הקשים^" (מלחמות היהודים ג', ז', כ"ח).

אכן לא רק שלום מסמל עלה הזית בסמל צה"ל. יש בו רמז להיערכות נכונה, מחסני חירום, תושייה ועוז-רוח בקרב. הסגולות הרבות של הזית והשמן, הן שעשו אותו מועמד למלך העצים, מוקד למשלים ודימויים לעם ישראל: "מדוע נמשלו ישראל כזית? - אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינן מתערבין עם האומות" (שמות רבה ל"ו). ומכאן קצרה הדרך אל סמל מדינת ישראל: מנורה עטורה עלי-זית. מנורת המאור אשר במקדש, שנרותיה דלקו בשמן זית זך, סמל האור, החוכמה והשלום, ומשני צידיה עלי הזית רבי המשמעות והסמליות.

וכך לימדונו רבותינו על החוכמה והעושר: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין; וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. יהושע בן-לוי אמר: לעולם ידרים שמתוך שהוא מחכים מתעשר. שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (בבא בתרא, כ"ה ע"ב). המנורה ניצבה בצד דרום במקדש ובדרום, באזור יהודה, התרכזו חכמים וגדולים בישראל. השולחן ניצב בצפון ושם, בגליל, שפע העושר, שפע השמן והזית.


 

כיצד מפיקים שמן זית?


"יצא קציר חיטים ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק" (תוספתא שבועות ד', כ'). מסיק הזיתים מתחיל לאחר תום בציר הענבים, סמוך לראשית הגשמים. כמה שיטות לאיסוף הזיתים: הראשונה - לקוט ידני בצורה דמויית-חליבה – "חולבים" את הענף. שיטה זו מחייבת עבודת-ידיים רבה וטיפוס אל צמרת העץ ועל-כן: "פועלים קוראין (קריאת שמע) בראש האילן ומתפללים בראש הזית" (תוס' ברכות ב', ח), שלא יבזבזו זמן-עבודה על טיפוס וירידה מהעץ לצורך תפילה. מסיק זה עדיף לשימור הפרי ולפגיעה מועטה בעץ.

השנייה - נענוע האילן בחזקה והפרי נשמט ונופל ארצה: "המרעיד אילן להשיר ממנו" (מכשירין א', א). שיטה מקובלת עד ימינו בכרמי זיתים. השלישית, והיא מקובלת בכפרים הערביים, נקיפה - חביטה על הענפים במקל ארוך שגורמת לנפילת הזיתים ארצה: "כי תחבט זיתך" (דברים כ"ד, כ). "זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקף" (חלה ג', ח). חכמי התלמוד וכן הרומאים התנגדו לשיטה זו שגרמה לפציעת הפרי והעץ כאחד.

פעולת המסיק פוגעת בעץ והדבר ניכר היטב בכרמי זיתים שנמסקו בשיטת הנקיפה. קדמונינו ידעו כי: "הזית שנה עושין (פרי) ושנה אין עושין (פרי)" (ירושלמי שביעית א', ד), תופעה הידועה עד היום ויש המייחסים אותה בעיקר למסיק הפוגע בעץ בשנה ברוכה וגורם הפחתה ניכרת ביבול בשנה שאחריה(3).

הפקת השמן מהזיתים - מלאכה קשה היא שהרי: "לא דומה זיתים לענבים, ענבים רכים ונותנים את יינם, זיתים קשים ואינם נותנים את שמנם" (תוספתא תרומות ג'). שלב ראשון בתהליך - ייבוש הזיתים על-מנת להקטין את כמות המים בפרי. הכפריים מדלגים לפעמים על שלב זה ונוהגים על-פי הכלל "מן אל-סאג'ר אלא אל-חג'אר" ("מן העץ אל האבן" - מיתקני הסחיטה עשויים אבן כפי שניכר מן הצילומים).

השמן המשובח - "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כ"ז, כ) – ניתן להכנה ביתית פשוטה במיתקן הבודידה, בו נהגו אבותינו להשתמש בשנת השמיטה. בכפרים הערביים הפיקו עד לפני זמן קצר שמן בשיטה זו, כפי שתיאר וצילם זאת החוקר דלמן לפני כמאה שנה. הנשים מגלגלות אבן גלילית וכבדה על זיתים שהונחו על-גבי משטח סלע. הזיתים נכתשו-נכתתו ולאחר מכן נסחטו על גבי שקערורית בסלע אליה זרם השמן, או הועברו לסיר בישול ובו מים רותחים, השמן צף מן הזיתים הפצועים והכתותים.

אמנם השמן טוב, אך הכמות המופקת קטנה. על-כן פותחו מיתקנים משוכללים יותר. כולם מורכבים ממערכת פריכה-רסוק הזיתים ומערכת סחיטה. הראשונה פשוטה ועתיקת יומין: אבן "הים" - כיור בלשון הקדמונים - מאוזנת ועל גבה ניצבת אבן ה"ממל" הכבדה, מתגלגלת וכותשת את הזיתים עד כדי פריכתם והפיכתם לעיסה שמנונית. "ממל" על-פי לונץ (המעמר ג, תרע"ב) משורש מלל - מלילות - שיבולים שנפרכו ביד, כמו מגילה משורש גלל. הממל מונע בעזרת בהמה, לרוב קשורת-עיניים, הסובבת סביב "הים" ורתומה לציר ה"ממל".

רסק הזיתים השמנוני, הועבר מן "הים" לעקלי בית-הבד - הם הסלים הקלועים מאריג גס או חבלים ואף זמורות גפן כפי המסופר, על דרך חידוד הלשון, בגמרא: "ר' חיא בר זרניקי ור' שמעון בן יהוצדק היו מהלכין בשביעית (שמיטה), פגע בהם ריש לקיש . . . ראה אדם אחד שהוא זומר בכרם(מלאכה שאסורה בשביעית) אמר להם ריש לקיש: כהן וזומר?!: אמרו לו יכול לאמור לעקל בית-הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות^" (עפ"י סנהדרין כ"ו, ע"א).

ידועות שיטות אחדות לסחיטת השמן: הפשוטה - הפעלת לחץ על הסלים בעזרת קורה ארוכה הנעוצה בקיר; בשיטת המנוף הפעילו לחץ בעזרת משקולות אותן תלו בקצה הקורה: "טוענין קורות בית-הבד" (שבת א' ט).

קורה זו היא, כנראה, מקור השם בית-הבד שאין עניינו אריג אלא ענף העץ: "שלא נקרא בית-הבד אלא על שם הקורה" (בבא בתרא ס"ז, ע"ב). "המוכר את בית-הבד, מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות…" (בבא בתרא ד', ה). אלה מיתקנים קבועים המחוברים לקרקע, לעומת הקורה והמשקולות הניידים. "בתולות בית-הבד" הן כנראה המוטות, עמודים שניצבו משני צידי הקורה למנוע סטייתה הצידה מעל העקלים. ועוד נזכר במשנה הגלגל בין החלקים הניידים, הוא כנראה כינוי למשקולות. זיהוי המונחים המשנאיים הקשורים לבית-הבד שנוי במחלוקת בין החוקרים. רבים עסקו בכך והרחיב בעניין יהושע ברנד במאמרו "בית-הבד" (סיני, כרך י"ג, תש"ג).

בתקופה מאוחרת יותר פינו המשקולות מקומן לבורג משוכלל בעזרתו ניתן היה להפעיל לחץ חזק יותר ולהפיק כמות רבה של שמן. קצה הקורה הושחל כמו אום על-גבי בורג מאונך שהוצמד לבסיס; סיבוב הבורג לחץ את הקורה כלפי מטה וכך נלחצו העקלים שמתחת הקורה. באזור יהודה נתגלו עמודי אבן מוצקים ובהם חריצים ומגרעות. אלה שימשו, כנראה, כמסגרת במרכזה הונחו העקלים, עליהם לוח עץ שנלחץ כלפי מטה במסילות החריצים בעזרת בורג עץ, שנע בסיבוב בתוך לוח אופקי שנקבע מעל האבנים. היו שהציעו לכנות אבנים אלה "בתולות" על סמך התפקיד הדומה שמילאו הבתולות בקורה. יש המכנים אבנים אלה "נציבים".

באחרונה הציעו מספר חוקרים שיטות שונות כיצד בדיוק פעל מיתקן סחיטה זה. בכל המיתקנים התמצה השמן לגומה בסלע או לכלי מיוחד. ברבות הימים שוכללה המערכת. כבר בתקופה הרומית, בימי המשנה והתלמוד, מוצאים אנו מיתקני פריכה עשויים שתי אבני "ממל" מקבילות על פני "ים" אחד, אבני "ממל" מקבילות על פני "ים" אחד, אבני "ממל" מחודדות הנתונות בתוך "ים" שקרקעיתו הותאמה במיוחד לצורת ה"ממל" המחודד.

בכפרים הערביים בהם המשיכו לפעול בתי-הבד העתיקים עד השנים האחרונות הוחלף לפעמים "הים" בקערת מתכת ובמקום בהמת עבודה סובב ה"ממל" בכוח מנוע. אף מיתקן הסחיטה שוכלל, את הבורג העתיק מעץ החליף בורג מתכת ואף שאר החלקים נעשו ממתכת. באחרונה הוכנס לשימוש מנוע הידראולי שהיטיב לסחוט מהבורג.

בשנים האחרונות הושבתו כמעט כל בתי-הבד העתיקים עקב הפעלת מערכות מודרניות משוכללות, בתי-חרושת לכל דבר. המכונה והמנוע מחליפים את כל עבודת הידיים, כמות השמן רבה. בעזרת צנטריפוגה מפרידים את השמן ומזקקים אותו היטב. מפעלים מודרניים כאלה פועלים כיום בבית-ג'אללה, בחברון ועוד. המשוכלל ביותר באזור כולו פועל בעיירה תרקומיה שממערב לחברון.

במשק היהודי, פועלים מזה שנים רבות בתי-חרושת מודרניים. הזית והשמן מהווים כיום מקור פרנסה ברוך וחשוב ליהודים רבים.


 

"זאת היתה ארץ הזית והגפן"


שרידים של מיתקני בית-הבד מצויים בשפע ברחבי הארץ והם מעידים על ריבוי כרמי הזיתים בארץ ועל המקום החשוב שתפסה תעשיית השמן בתרבות החומרית ובפרנסת התושבים, מימי קדם ועד ימינו אנו. ארץ-ישראל התברכה בשמן: "ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח', ח), "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (שם כ"ח, מ). בעקבות מרד בר-כוכבא נפגעו רוב מטעי הזיתים: "אמר ר' שמעון בן יקים: (לאחר מרד בר-כוכבא) לא היו זיתים מצויים, שבא אדריינוס הרשע והחריב כל הארץ, אבל עכשיו שהזיתים מצויים" (ירושלמי פאה, ז', ה).

יעקב דה-ווירונה מתאר במסעו משנת 1230: "נאבלוס (שכם) . . . היא עיר נעימה ויפה ופורייה… מוקפת חורשות גדולות של זיתים ויש בה שמן יותר מבכל עיר אחרת בסוריה ובארץ הקודש… חברון נמצאת בעמק נהדר. היא מוקפת עצים וגנים, בהם זיתים, תאנים וגפנים… ומתחת למצודת צפת עיר נהדרת… ושם יש זיתים ותאנים וגפנים… בית-לחם נמצאת על הר נהדר וסביבו כרמים וכרמי זיתים ותאנים… מצאנו פה (ליד הר-סיני) מעיין וגן מלא גפנים, זיתים ותאנים". (אסף גור, פירות ארץ-ישראל).

בחלוף השנים, תחת שלטון מוסלמים מתדלדלת הארץ, כרמי הזיתים מצטמצמים ונעלמים. ריצ'ארד פוקוק (1743) כותב: "מקום זה (ירושלים), שהיה פעם מכוסה בעצי זית מוזנח עכשיו - וכל המסתכל בסביבה רואה את השינוי הגדול והמעציב מימי יוסף בן-מתתיהו, שתיאר את האזור כארץ מכוסה עצי זית רעננים… " וולאני (1783) : "… עדיין יש למצוא בו שרידי גפנים וזיתים המעידים שלפנים הייתה זאת ארץ הזית והגפן". תומפסון (1857): "יש פה (סביב רמלה) אלפי עצי-זית, אבל כל השטח מכוסה קוצים ואין כמעט אפשרות למסוק את הזיתים. אילו ניקו את השטח ואילו עיבדו את האדמה כראוי, אפשר היה להכפיל את התנובה…" (אסף גור). בחריפות לשונו תיאר מרק טוויין את הגליל בשנת 1867 - "הגענו בשלום להר-תבור… כל הדרך לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם הידידים הנאמנים של האדמה הזיבורית, כמעט נטשו את הארץ…" (מסע תענוגות בארץ הקודש).

מאז ראשית המנדט הבריטי, שוקמו מטעי הזיתים ונטעו מטעים חדשים במושבות הגליל, בהתיישבות הציונית החדשה ואף במשק הערבי. תנופת שתילה מיוחדת ניכרת בשנים האחרונות ממש בשולי הר-חברון, בשומרון ובגליל.


 

תקוע אלפא לשמן


דוגמה מאלפת לתהליך הפריחה, החורבן והפריחה המחודשת, מהווה העיר הקדומה תקוע. עיר זו, השוכנת כשמונה קילומטרים מזרחית לגוש-עציון במדבר יהודה, הצטיינה בעבר בעושר רב וכנראה אף בכרמי זית למכביר. על תקוע זו, שממנה לקח יואב בן צרויה את "האשה החכמה" שתשדל את דוד המלך להשלים עם אבשלום בנו, נאמר במשנה (מנחות ח', ג): "תקוע אלפא (ראשונה) לשמן". אולם בדורות מאוחרים, לאחר שתקוע שביהודה חרבה וסביבתה שממה, לא נראה זיהויה עם אותה "אלפא לשמן" הגיוני - ועל כן זיהו אותה עם מקום בגליל, בנחלת שבט אשר, שעליו נאמר "וטבל בשמן רגלו" (דברים ל"ג, כד). על סמך זיהוי זה דרשו חכמים מאוחרים את מקורם של שמונת ימי החנוכה - זהו הזמן שנדרש כדי להביא לירושלים שמן מתקוע (שבגליל) לאחר שהיוונים טימאו את השמנים שבבית המקדש.

הרי לנו הסבר אחד לשמונת ימי החנוכה. כדי לא לקפח את תקוע שביהודה, נזכיר כי לפני שנים אחדות נאספו ורוכזו על-ידי שייח' בדואי מהאזור אבני "ים", "ממל" ומשקולות מתל תקוע, המעידים על שפע בתי-בד שפעלו בעיר זו בימי-קדם. ולתוספת אישור שגם תקוע של עמוס הנביא אלפא לשמן היא - שתלו התושבים בשנים האחרונות אלפי עצי-זית באזור תקוע והם נקלטים ומשגשגים. ויפה נבואת עמוס יליד תקוע: "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו… ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם.. " (ט', יג-טו). מחדשי היישוב היהודי בתקוע מהווים נדבך ראשון להגשמת נבואה זו.

נימוק נוסף לחג החנוכה שעניינו שמן-זית, מוצאים אנו בספרי המקבים: "וביום אשר חולל בו בית המקדש בידי נוכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש, ביום עשרים וחמשה לחודש כסלו חגגו בשמחה שמונת ימים כחג הסוכות בזכרם כי לפני זמן מה בילו את ימי חג הסוכות בהרים ובמערות כדרך החיות" (מקבים ב' י', ה-ו), ואכן חג הסוכות נמשך שמונה ימים: "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" (ויקרא כ"ג, לט). לא רק משך החג מקורו בחג הסוכות, אלא אף ביטויי האור והאש שבו, כמתואר בספר מקבים ב': "בהיותנו נכונים לעשות בחמשה ועשרים בכסלו את חג טהרת המקדש, ראינו להודיעכם למען תעשו גם אתם את חג הסוכות והאש כאשר הביא נחמיה זבחים אחרי שבנה את המקדש והמזבח" (א', יח).

סוכות ידוע אמנם כחג המים. אבותינו שילבו חג מים יחד עם שמחת-בית-השואבה, שהיא חג האש והאור. (שובה בסורית קדומה - לפיד, אבוקה). תיאורי השמחה מחזירים אותנו למקור, לאבוקות שמן-הזית שנישאו במקדש והאירו את הלילה כיום: "… ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן… וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילים לכל ספל וספל… ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה…" (סוכה ה', א-ב).

מכל האמור נבין מדוע ממנה דוד נציבים מיוחדים לזיתים ולשמן: "ועל הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי ועל אצרות השמן יועש" (דברי הימים א' כ"ז, כח). רבים הסיפורים והאגדות על שפע השמן כמקור פרנסה וברכה ליהודים בארץ בימי-קדם: "מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העליה, הלך ומצא את העליה שצפה בשמן" (ירושלמי פאה פ"ז, פ"ג); ו"מעשה באנשי לדקיה שנצרכו לשמן בכמות רבה ולא מצאו אלא בגוש-חלב, וכה רב השמן שם עד שלא הניחו סוס ופרד גמל וחמור בכל ארץ-ישראל שלא עמסוהו בשמן מגוש-חלב ועוד נותרה שם כמות רבה" (ספרי, ברכה ל"ג).

"אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'" (תהלים קכ"ח, ג-ד). אלה הן גרופיות של זית, אותם ענפים צעירים הגדלים סביב הגזע סמוך לקרקע והם כבנים סביב אביהם, בניך כשתילי זיתים. "מה הזית הזה: זיתים לאכילה, זיתים לייבוש, זיתים לשמן ושמנו דולק יפה מכל השמנים ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (במדבר רבה ח').

הערות:
1. לעומת ההסקה בעצי-זית שהגבילוה, נפוצה ההסקה בפסולת הזיתים לאחר הפקת השמן, הלא היא הגפת: "^כירה… תנור שהסיקו בגפת^" (שבת ג', א-ב).
2. פאפירוס אנסטאסי – ראה אבי-יונה, "הזית והשמן בארץ-ישראל בימים קדומים", מסות ומחקרים בידיעת הארץ, ניומן, ירושלים, תשכ"ד.
3. את תופעת הסרוגיות ביבולי יש לייחס למבנה הבוטני של עץ הזית. פירות הזית צומחים על הצימוח של השנה הקודמת בלבד. כאשר הזית עמוס פרי מצטמצם מאוד הצימוח הווגטטיבי (תודתי לאילן זהרוני על הערתו זו).




ביבליוגרפיה:
כותר: ארץ זית שמן
מחבר: בן יעקב, יוחנן
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית