האפוקריפון של ירמיה ופסידו יחזקאל

שני החיבורים האפוקליפטיים הנדונים בפרק זה, האפוקריפון (ביוונית apokryphos – גנוז, חבוי) של ירמיה ופסידו יחזקאל, נכתבו שנים אחדות לאחר גזירות אנטיוכוס ובתום מרד החשמונאים. שני החיבורים, שנכתבו עברית, לא היו מוכרים כלל לפני גילוי מגילות קומראן. קטעים מהמגילות שנמצאו במערכות לפני חמישים שנה נידונו לגניזה נוספת בת ארבעים שנה במגירות החוקרים, ורק באחרונה יכול היה הציבור להתוודע אליהם בזכות עבודה קפדנית של פענוח ושחזור שעשתה החוקרת דבורה דימנט.*

ככל שניתן לשפוט, החיבור הארוך מבין השניים הוא האפוקריפון של ירמיה, ובו אפתח. ליצירה שתי מסגרות. במסגרת החיצונית מסופר על קורות ירמיהו ועל החיבור שכתב. התחלתה של מסגרת זו נמסרת מפי מחבר, אנונימי, המתאר כיצד נודע הכתוב בחיבור לעם. ירמיהו, היושב במצרים, שולח לעם היושב בבבל את החיבור, וזה נקרא באוזני "כ[ך בני י]שראל..." (עמ' 220). מכאן עובר האפוקריפון למסגרת שנייה, פנימית, שדוברה ירמיהו. הנביא מעיד על עצמו שהוא בוכה, ואולי גם מתפלל, כנראה בשל הגלות הצפויה (עמ' 118). כאן אנו מגיעים לגוף החיבור, שדוברו הוא האל. האל עונה לתפילת ירמיהו. תשובתו היא גלילת תולדות עם ישראל מבראשית עד אחרית, תוך הבלטת כפיות הטובה של העם, חטאו והעונש המוצדק המוטל עליו. בסיום מובאת שוב המסגרת החיצונית, שדוברה הוא המחבר האנונימי. ראשית הוא מתאר כיצד נפרד ירמיהו מהגולים הנאלצים לצאת לבבל ומזהירם פן יתפתו לעבוד עבודה זרה כאבותיהם (עמ' 159). אחר כך מסופר על ירידת ירמיהו למצרים, בהתאם לכתוב בספר ירמיהו המקראי. העם פונה אל ירמיהו ואומר: "דרוש [נא בעדנו לאל]הים". ירמיהו מסרב: "[ולא שמע] להם ירמי[ה ל]בלתי דרוש להם לאלה[ים ושאת בעדם] רנה ותפילה". אך האל פונה אל ירמיהו ומצווה עליו להזהיר את העם פן יעבדו עבודה זרה (עמ' 163). לפנינו אפוא חיבור אפוקליפטי בעל מסגרת סיפורית, שדוברו הראשי הוא האל ותוכנו – סקירה היסטורית מנקודת מבט רמה.

ראשיתה של הסקירה ההיסטורית ששומע ירמיהו מפי האל השתמרה באופן מקוטע מאוד. המאורע ההיסטורי הקדום ביותר המוזכר בפראגמנטים שבידינו הוא יציאת מצרים: "וא]רים ראשיכם בהוציאי א[תכם מארץ מצרים]", אומר האל. שורה אחר כך, במשפט מקוצר, מוזכרת קדש ברנע. שתי שורות אחר כך נאמר: "ואת בניהם הבאתי אל [הארץ]". ניתן לנחש שבשורות אלה הוזכר גם חטאו של העם, שכן בשורה מקוטעת אחת נאמר "ואת אשר גמלוני" (עמ' 223).

מהשורות המרוסקות, העוסקות בראשית תקופת המלוכה, עולה הרושם שמחבר האפוקריפון של ירמיהו תיאר תקופה זו באור חיובי. בדברי האל לירמיהו מוזכר שלמה, שעליו נאמר "ואתנה נפש איביו בכפו... ואקחה מידו עול[ה]". השורות הבאות לפני אזכרת שלמה עסקו בוודאי בדוד. שמו של דוד לא השתמר, אך נמצא שהאל מעיד כי "לא רם לבבו ממני" (עמ' 132).

אולם בתארו את המשכה של תקופת המלוכה, את עיקר ימי הבית הראשון, מטיח המחבר האשמות ברורות בעם:

ותא]מרו עז[בתנו אלהינו ותמאסו] את חקתי [ותפרו את] מועדי בריתי ותחלל[ו] את [שמי ואת קדשי ותטמאו] את מקדשי ותזבחו [את זבחיכ]ם לשעירים... ותפרו הכל ב[י]ד [רמה... ואב]קש אמונה ו]לא מצאתי... (עמ' 175).

זוהי נקודת המפנה באפוקריפון. מכאן ואילך שומע ירמיהו מה שמבחינתו הוא בגדר עתיד. לעתיד זה שני חלקים. תחילה תבוא תקופה ארוכה של גלות, עונש על חטאו הנורא של העם בימי הבית הראשון; אחר-כך תבוא הגאולה.

ספר ירמיה, כפי שציינתי בדיון בספר דניאל, הוא המקור לדיעה שהגלות תימשך שבעים שנה (ירמיה כט, י). אולם בדומה לספר דניאל, גם באפוקריפון של ירמיה אין הגלות נמשכת שבעים שנה אלא ארבע מאות ותשעים שנים, וסופה הוא זמן גזירות אנטיוכוס. באפוקריפון, שלא כבספר דניאל, המחבר מונה יובלים ולא שבועות; עשרה יובלים, עשר יחידות של ארבעים ותשע שנים, שהן ארבע מאות ותשעים שנה, יחלפו מצאת העם לגלות עד בוא הגאולה. נמצא שכמו בספר דניאל, אין מדובר רק בגלות פיסית אלא גם בגלות רוחנית בשל הריחוק מהאל. העם יושב על אדמתו אולם האל איננו עימו: "ותחזקו לעבדני בכל לבבכם ובכ[ל נפשכם ובק]ש[ו] פ[נ]י בצר להם ולא אדרש להם" (עמ' 190).

בפרק זמן זה, תקופת הגלות הארוכה, מתמקד מחבר האפוקריפון. המחבר מתעלם משיבת ציון. הוא יוצר הקבלה ברורה בין חטא העם בשלהי ימי הבית הראשון והעונש שנגזר עליו בשל כך, ובין חטאו בימי המתייוונים והעונש שבא עליו.

חטא העם בימי הבית הראשון הוא חטא העבודה הזרה. העונש שנגזר עליו בשל כך הוא אובדן בממלכתו: "ומתם הדור ההוא", אומר האל, "א[קרע] את הממלכה מיד המחזיקים אתה ו[ה]קימות[י] עליה אחרים מעם אחר ומשל [הז]דון בכל [הא]רץ וממלכת ישראל תאבד".

זאת ועוד, השלטון שנלקח מישראל בתום ימי הבית הראשון ניתן ל"מלך גדפן ועשה תעבות", זהו נבוכדנאצר מלך בבל. כמו כן נגזרת גלות על העם. האל מסתיר פניו ממנו ועוזב את הארץ:

ופני מסתרים מישראל... ובני ישראל זעקים [מפ]ני על כבד בארצות שבים ואין מושיע להם יען ביען חקתי מאסו ותרתי געלה נפשם על כן הסתרתי פני מ[הם עד] אשר ישלימו עונם... [כי] עזבתי את הארץ ברום לבבם ממני (עמ' 190).

חטא העם בסיומם של עשרת היובלים, תקופת גזירות אנטיוכוס, זהה לעוונו בימי הבית הראשון:

ושבו ועשו רעה ר[ב]ה מן הרע[ה] הראשנה [והפרו את] הברית אשר כ[רתי ע]ם אברהםועם יצחק ועם [יעקב] (עמ' 190); [ושבו] כהני ירושלים לעבוד אלהים אח[רים ולעשו]ת כתועבות ה[גויים]" (עמ' 191).

העונש הניחת על העם בסיום עשרת היובלים דומה לזה שנגזר עליו בשלהי ימי הבית הראשון, אך המחבר יודע שהעונש אינו יכול להיות זהה לחלוטין. מחד גיסא, גם עתה מופיע מלך גדפן, והפעם הכוונה לאנטיוכוס. האל אומר לירמיהו: "[בימים] ההמה יקום מלך [לגו]ים גדפן ועושה רעות". מאידך גיסא, מאחר שאין לעם עצמאות מלאה, אין המחבר יכול לדבר על אובדן הממלכה. על תקופת אנטיוכוס אומר האל: "בימיו [אעביר] את ישראל מעם... ואת ישראל אשבר ונ[תתו לחרב]" (עמ' 190-191).

עיבוד דומה נעשה שעה שהמחבר מנסה לערוך הקבלה בין שני עונשי הגלות. המחבר אינו יכול לטעון שגלות שנייה נגזרה על העם, שכן בימי גזירות אנטיוכוס לא יצא העם, שישב בתחומי ארץ-ישראל, לגלות. אולם בלא לרחוק מן המציאות של ימי הגזירות, נמצא בפי האל תיאור הדומה לזה של ימי הבית הראשון. על גלות בבל, בתום ימי הבית הראשון, אומר האל: "ואתנ]כם ביד אי[ב]כם ואשמה את [ארצכם] ... [והארץ] רצתה את ש[ב]תו[תי]ה בהשמה" (עמ' 175), ובהמשך הוא אומר: "ופני מסתרים מישראל" (עמ' 190). על ימי גזירות אנטיוכוס אומר האל לירמיהו: "ו[הש]מותי א[ת] ה[א]רץ ורחקתי את האדם ועזבתי את הארץ ביד מלאכי המשטמות והסתרתי [פני מי]שראל" (עמ' 191).

מחבר האפוקריפון של ירמיה, שכתב אחרי גזירות אנטיוכוס, עשה חשבון נפש בעקבות הפורענויות שפקדו את העם מחורבן הבית הראשון ועד ימיו. עתה מובן מדוע בחר בירמיהו כדמות הדוברת. ירמיהו היה נביא הגלות, מי שקצב את אורכה – שבעים שנה. אין מתאים ממנו לשמוע ולהבין מה יעבור על העם בשנים אלה. הסברו של המחבר נעוץ בהשקפת עולם דטרמיניסטית. התקופה כולה, ארבע מאות ותשעים שנה, היא עונש על חטא העם בימי הבית הראשון. מספר ימיה קבוע מראש ומה שיתרחש בה ידוע לאלתר. בעת הסתר הפנים (כינוי לכעסו של האלוהים, להסרת חסדו) של האל שולטים מלאכי המשטמות, ועל העם נגזר לחטוא את חטא העבודה הזרה ולהיענש בעטיו. כוונתו הטובה של העם אינה יכולה לשנות דבר; האל אומר זאת במפורש:

ותחזקו לעבדני בכל לבבכם ובכ[ל נפשכם ובק]ש[ו] פ[נ]י בצר להם ולא אדרש להם בעבור מעלם [א]שר מעלו [בי] עד שלמות עשרה יבלי שנים והתה[ל]כתם בש[געון] ובעורון ותמהון הלבב (עמ' 190).

סיום תקופת הגלות ובוא הגאולה חלים כנראה, על-פי האפוקריפון, בתקופה שלאחר מרד החשמונאים. המחבר אינו קורא לחשמונאים בשמם, אך הוא מדבר על "כהנים שלשה אשר לא יתהלכו בדרכי [הכהנים ה]ראשנים" ואשר ,על שם אלהי ישראל יקראו"; אלה הם הכוהנים מבית חשמונאי שבידיהם "[הורד] ... גאון מרישיעי" (מרשיעי) ברית ועבדי נאכר (ניכר)". העם חוזר לתורה, גם אם הדבר כרוך במחלוקות: "ויתקרע מישראל בדור הה[וא] להלחם א[י]ש ברעהו על התורה ועל הברית. ושלחתי רעב ב[אר]ץ ולא לל[ח]ם וצמא ול[א] למים כי [אם] ל[שמוע את דברי]" (עמ' 191). תיאורים שהשתמרו במקוטע עוסקים גם בהשלמת תהליך הגאולה עת יילחם האל במלכי הצפון, דהיינו, בבית סלווקוס (עמ' 195), ועת תיעלם מלכות יוון (עמ' 152).

האם ניתן לכנות את האפוקריפון של ירמיהו ספר אפוקליפטי? בדומה לספר דניאל יש בו סקירה היסטורית ונבואה אחר זמנה. המחבר, הכותב לאחר מרד החשמונאים, שם את דבריו בפי האל, המדבר אל ירמיהו בימים שלפני החורבן. העתיד, מבחינת זמנו של המחבר, הוא הזמן שבו תוכנע הממלכה הסלווקית (עמ' 152). השוני בין ספר דניאל לאפוקריפון של ירמיה הוא בהיקף הסקירה ההיסטורית ובעניינה המרכזי. אמת, דניאל מדבר על ארבע ממלכות, אולם למעשה הוא מתאר את בואן בו-זמנית. בכך הוא נאמן למיתוס. גם התיאור המפורט בפרק יא בדניאל מתייחס רק לתקופת הממלכה הסלווקית והתלמיית. האפוקריפון, לעומת זאת, מתחיל בימי קדם. יש בו דמיון לתיאורים ההיסטוריים הידועים לנו מהמקרא (למשל, תפילת נחמיה בנחמיה פרק ט). יתר על כן, בעוד דניאל מתמקד בהיסטוריה הזרה, האפוקריפון מתרכז, עד כמה שניתן לקבוע בוודאות, במתרחש בעם ישראל.

הבדל נוסף בין ספר דניאל לאפוקריפון של ירמיה הוא בעובדה שבאוקריפון, בניקוד למצופה מחיבור אפוקליפטי, הדובר הוא האל ולא מלאך. אמת, האפוקריפון מבטא ריחוק מהאל; האל מסתיר את פניו מהעם בזמן הגלות. אולם לפני הגלות ולאחריה הוא שב ומתקרב לשראל, זאת ועוד, באפוקריפון מוזכרים אמנם מלאכי המשטמות השולטים בעם, אולם אין למלאכים אלה יריבים ואף לא עמיתים, ותמונת אחרית הימים אינה כוללת, לפחות בחומר שהשתמר בידינו, את תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי.

הסטייה מן המסורת האפוקליפטית מובנת לנוכח התיאודיציה (צידוק האלוהים, ההשקפה הפילוסופית המצדיקה את דרכו של אלוהים שנתן בעולמו קיום גם לרע ולמגונה) שנקט המחבר. גזירות אנטיוכוס הן עונש על חטא העבודה הזרה שפשט בעם. כך, בעוד שבספר דניאל אין הצדקה למותם של הנהרגים ברדיפות ועל כן יש לצפות לתחייתם, הרי באפוקריפון של ירמיה המוות נתפס כעונש מוצדק ומשום כך אין המחבר נאבק בהגותו במוות. המחבר מאשר את המציאות ועל כן אינו מחפש גאולה בעולמות עליונים ובמהפכות קוסמיות. יש לשער אפוא, שהאפוקריפון של ירמיה נכתב בחוגים שונים מאלה שבהם נכתב ספר דניאל. גם ההתייחסות החיובית לכוהני בית חשמונאי מוכיחה זאת.

השאיפה לעולמות עליונים ולניצחון על המוות באה לביטוי בחיבור השני שהזכרתי בתחילת הפרק, המכונה פסידו יחזקאל. כפי שהעירה החוקרת דבורה דימנט, שפירסמה את החיבור, פסידו יחזקאל הוא עיבוד של פרקים לז-מג ביחזקאל. פרקים אלה ביחזקאל כוללים את חזון העצמות היבשות, הבטחה לשובו של העם לארץ, נבואה על גורלו של גוג (מלך גוג מארץ המגוג, שיילחם בישראל ובאלוהיו סמוך לבוא הגאולה ואלוהים ישמידו) ומסעו של יחזקאל, השוהה בבבל, למקדש שבירושלים. בפסידו יחזקאל נמצא עיבוד של חזון העצמות היבשות, הבטחה לשובו של העם לארץ, נבואה על גורלם של אויבי ישראל, וחיזיון של מרכבה המצויה במקדש. בדומה לאפוקריפון של ירמיה, גם בפסידו יחזקאל הדובר הוא האל.

רמז לזמן חיבורו של פסידו יחזקאל טמון בדברי המחבר, הדנים בגורלם של אויבי ישראל. האל מודיע ליחזקאל כי "בליעל יחשב לענות את עמי, ולא אניח לו ומשארו לא יהיה והמן(מלת היס "מן") הטמא זרע לא ישאר, ומנצפה (צלף) לא יהיו תירוש ותזיז (צרעה או דבור) לא יעשה דבש" (עמ' 62). בליעל זה, שהמחבר חוזר ומבטיח בלשון ציורית שעונש כרת יבוא עליו, נקשר בשורות הבאות לעיר ממפיס שבמצרים, הקרויה בפסידו יחזקאל – מף. ידוע שממפיס שימשה אתר אסטרטגי בשתי הפלישות של אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס למצרים. אף כי מובנן של השורות העוסקות במף אינו בהיר, מציעה דימנט לזהות את בליעל עם אנטיוכוס. פסידו יחזקאל נכתב אפוא בימי אנטיוכוס או זמן קצר לאחריהם, בדומה לאפוקריפון של ירמיה.

חזון העצמות היבשות משמש למחבר פסידו יחזקאל במה להצגת אמונתו באחרית הימים. חזון העצמות ביחזקאל המקראי הוא משל המבטיח את תחייתו של עם ישראל וחזרתו לארץ. בפסידו יחזקאל, המחבר הופך את קימת העצמות לתחיית המתים ממש. יחזקאל צופה בחיזיון לאחר שהוא מתלונן על אי תשלום השכר לצדיקים: "[ה'] ראיתי רבים מישראל אשר אהבו את שמך וילכו בדרכי [לבך וא]לה מתי יהיו והיככה ישתלמו חסדם"? "ויאמר ה' אלי אני אראה את בני ישראל וידעו כי אני ה'". אז מצווה ה' על יחזקאל:

בן אדם הנבה על העצמות ואמרת ויקרבו עצם על עצמו ופרק [אל פרקו ויה]י כן. ויאמר הנבא ויעלו עליהם גדים ויקרמו עור [מלמעלה ויהי כן]. ויאמר שוב אנבא על ארבע רוחות השמים ויפחו רוח [בהרוגים ויהי כן] (עמ' 23).

גם אם שורות אלה נראות כעיבוד וקיצור של חזון העצמאות ביחזקאל, ההמשך מוכיח שאין בפסידו יחזקאל משל, אלא אמונה ברורה בתחיית המתים. ביחזקאל המקראי החזון מסתיים במלים: "... ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (לז, י). בפסידו יחזקאל נאמר: "וי[ח]יו עם רב אנשים, ויברכו את ה' צבאות אש[ר חים]" (עמ' 23). ובשורות שאחר כך: "ויקומו כל העם ויע[מד]ו על [רגליהם להודות ולהלל] את ה' צבאות ואף אני מ[ללתי] עמהם" (עמ' 29).

בפסידו יחזקאל אין התחייה מובטחת לעם כולו. יחזקאל שואל על גורל הצדיקים ושכרם, והחיזיון הוא תשובה על שאלתו; רק הראויים יזכו לתחייה. הכיתתיות, שהיא סממן מובהק של הספרות האפוקליפטית, באה כאן לידי ביטוי. זיקה נוספת בין פסידו יחזקאל ובין השקפת העולם האפוקליפטית היא האמונה בדטרמיניזם ההיסטורי. אמונה זו משתקפת בדו-שיח שבין יחזקאל לאל בסופו של תיאור הגאולה. יחזקאל מבקש מהאל: "שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהרים הימים למען ירשי בני ישראל" (עמ' 37). יחזקאל יודע שאין לשנות את מספר הימים והשנים עד בוא הגאולה, עד ישראל ירשו ארץ, אולם הוא מבקש שהימים והשנים יתקצרו, ובכך תקרב הגאולה.

ככל שניתן להסיק מהחיבור המקוטע שבידינו, מסתיים פסידו יחזקאל בעיבוד של תיאור המרכבה שבספר יחזקאל, בפרקים י' ו-יא. כפי שהערתי בדיון על ספר העירים, מספר חזון המרכבה ביחזקאל כיצד עוזב האל את המקדש הטמא בירושלים. זהו אחד הסימנים הראשונים לאכזבה מן המקדש. כאמור, בפסידו יחזקאל מובא חזון המרכבה בסוף החיבור, בעת שיחזקאל נמצא במקדש, אם כי בשל קורחה בטקסט אין יודעים אם המדובר במקדש ארצי או שמימי. יש בכך אפוא סיום נאות לחיבור שעניינו בוא הגאולה. הצדיקים קמים לתחייה, שבים אל הארץ לאחר שהאל נפרע מאויביהם, והאל שב למקדשו.

פסידו יחזקאל, בדומה לאפוקריפון של ירמיה, קרוב אף הוא למקרא וגם בו הדובר הוא האל. לפנינו אפוקליפסה היסטורית שמרנית בהשוואה לספר דניאל. אין מוצאים בו לא מלאך ואף לא לשון מיתית. אולם באשר למידת העניין שמגלה המחבר בעולמות העליונים, הרי שפסידו יחזקאל קרוב לספר דניאל יותר מהאפיקריפון של ירמיה. חזון המרכבה הוא סמל לריחוקו של האל ממקדש שאינו ראוי, ותחיית המתים היא סמל לאכזבה ממציאות שבה אין הצדיקים באים על שכרם. השיבה למקדש והגמול יבואו רק באחרית הימים.

* הקטעים התפרסמו בכרך מתוך הסדרה DJD. העמודים המוזכרים בהמשך הם על-פי כרך זה. ראו: D. Dimant, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, Cave 4, 21, DJD 30, Oxford 2001.