עמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > איכות המים
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה



תקציר
איכות מי השתיה בישראל; מה באמת מכילה כוס-מים מהברז? - שיחה עם אתי בורלא, מהנדסת מים ראשית במשרד הבריאות.



שותים על בטוח מהברז הפתוח
מחברים: ניר אוריון; אורית בן-צבי אסרף


אתי בורלא, מהנדסת מים ארצית במשרד הבריאות, תוקפת את הפירסומים באמצעי התקשורת, המטעים את הציבור באשר לאיכות מי השתייה, מהלכים עליו אימים ובעקיפין מעודדים אותו לאמץ חלופות למי הברז, המים המסופקים באמצעות הרשת הארצית עומדים בכל תקני הבריאות וראויים לשתייה, היא קובעת.

מה באמת מכילה כוס מי הברז השקופים, שאנו מגירים אל קרבנו ללא מחשבה שנייה, ללא היסוס? על-פי פירסומים שונים בתקשורת, התשובה לשאלה זו דוחפת חלק מהציבור אל זרועות המשווקים של מטהרי המים והמים המינרליים. אך לא כולם קטני אמונה. רבים סומכים ידיהם על אנשי-המקצוע, הטוענים שמי הברז שבקנקן עומדים בתקנים המחמירים ואינם מזיקים לבריאות.

משרד הבריאות, הרואה לנגד עיניו את טובת הציבור בלבד ונטול כל שיקולים מסחריים, הוא הגוף המפקח והאחראי על טיב מי השתייה שלנו.

השקנו כוס מי ברז צלולים וצוננים עם אתי בורלא, מהנדסת מים ארצית במשרד הבריאות ומרכזת תחום איכות מי השתייה בישראל, וביקשנו לרוות את צימאוננו למידע.


 

איזה תפקיד ממלא משרד הבריאות בשמירה על איכות המים בישראל?


בורלא: המשרד ממונה חוקית על איכות מי השתייה. האחריות מתבטאת בקביעת חוקים ותקנים של רמות מירביות של חומרים שונים, העלולים להיות המסוכנים לבריאות האדם; במעקב אחר שמירה על תקנים אלה ובאכיפתם.



 

מהם הגורמים המשפיעים על איכות מי השתייה בישראל?


אנחנו מזהים ארבעה מקורות זיהום עיקריים:

  1. שפכים ביתיים - מהווים את האיום החמור ביותר על מי השתייה. חדירה שלהם למי השתייה עלולה להביא להתפרצות מחלות. לכן יש לעשות מאמץ מיוחד בטיפול בהם. הסכנות הן לרוב משפכים גולמיים הזורמים ללא כל טיפול, ממאגרי שפכים העולים על גדותיהם, או ממי ביוב הפורצים מצינור שנישבר. ביישובים כפריים, יש עדיין שפכים הנאספים בבורות ספיגה ומחלחלים למאגר מי התהום.


  2. שפכים תעשייתיים - מהווים מקורות סכנה לזיהום מי השתייה, בגלל החומרים הרעילים המצויים בהם. ישנם עדיין בישראל מפעלים שלא מטפלים כנדרש בשפכים שלהם לפני ניקוזם לביוב הכללי. לעיתים קרובות, השפכים הרעילים מחלחלים בשטח המפעל או נשפכים לוואדי או לנחל סמוך, ומשם קצרה הדרך אל מי התהום.


  3. חומרי הדברה ודשנים כימיים בחקלאות - עודפי החומרים הללו מחלחלים אל מי התהום וכבר וגרמו לעלייה ברמת החנקות (מרכיב חשוב של הדשן), בעיקר בבארות שבמישור החוף.


  4. מזבלות - הן מזבלות פראיות והן ערימות אשפה הסמוכות לאתרי שאיבת מים, עלולות לזהם את מי הבאר בתשטיפי פסולת המכילים חומרים רעילים ואפילו מסרטנים.





 

האם המים מכילים מזהמים, שאינם תוצאה של פעילות האדם?


ישנם מרכיבים טבעיים המצויים בקרקע ובסלעים, אשר בריכוזים גבוהים עלולים להזיק לבריאות. בקידוחי הערבה, לדוגמה, יש רמה גבוהה מאוד של סולפטים, מלחי פלואור ומלחים נוספים, שמקורם במינרלים הבונים את הסלעים באזור זה. מים אלו ראויים לשתייה רק לאחר שמורחקים מהם המלחים הללו בשיטות התפלת מים יקרות.



 

מי אחראי על בדיקת איכות המים שאנו שותים?


על-פי החוק, האחריות מוטלת על ספק המים. לשם כך עליו לבצע בדיקות איכות מים לפי מתכונת המפורטת בתקנות איכות מי השתייה, כפי שנקבע על-ידי משרד הבריאות. ספקית המים העיקרית היא, כמובן, חברת מקורות. אך גם רשות מקומית (עירייה, מועצה מקומית או אזורית) נחשבת ספקית מים.



 

באיזה שלב של הולכת המים נעשות בדיקות האיכות?


בשלב ראשון נבדקים המים בנקודת המקור - אתר השאיבה מהאדמה או בכניסה לצינור לאחר השאיבה מהכינרת או ממעיין נובע. כמו כן נבדקים המים בנקודות בקרה במערכות ההולכה עד לבתי הצרכנים (אך לא בברזים בבתינו). חשוב לציין, כי תוצאות בדיקות אלה מייצגות את איכות המים המסופקים לתושבים. משהגיעו המים לרשות המקומית, הם עוברים בדיקה על-ידי דוגם שמונה על ידי הרשות והוסמך על-ידי משרד הבריאות. הבדיקות נערכות במעבדות משרד הבריאות, או במעבדות פרטיות שהוסמכו לכך מטעם משרד הבריאות.



 

אלו בדיקות נערכות במי השתייה?


נבדקת שורה ארוכה של מדדים פיזיקליים, ביולוגיים וכימיים, בהתאם לתקני מי השתייה של משרד הבריאות. בטבלה המתפרסמת בעמודים אלה יש השוואה בין אחדים מהתקנים הקיימים בארץ, הרמות אליהן שואף להגיע משרד הבריאות והתקנים המקבילים בארצות-הברית, מתוך כוונה להדגיש את המדדים הטעונים שיפור.





 

מהי תדירות הדיגום?


תדירות הדיגום לבדיקות המיקרוביאליות תלויה בעיקר בגודל האוכלוסייה. בערים הגדולות מתקיים פיקוח רציף ואינטנסיבי, והמים נדגמים במספר אתרים מדי יום. זאת, כיוון שבתחומם נמצאות מערכות הולכת מים וביוב ארוכות ומסועפות ומפעלים רבים העלולים לפלוט מזהמים לשפכים. ביישובים קטנים, המים נדגמים בתדירות נמוכה יותר.

תדירות הבדיקות הכימיות מורכבת יותר. יש מרכיבים כימיים הנבדקים אחת לשלושה חודשים, אחרים כל שנה, חמש או עשר שנים. בהצעה החדשה לתקנות המים נקבעה תדירות דיגום צפופה יותר: במקום פעם בחמש או עשר שנים, כל מקור מים ייבדק אחת לשלוש שנים או יותר, כתלות בריכוז המזהם שנתגלה.



 

כיצד מחטאים את מי השתייה כנגד חידקים ונגיפים גורמי מחלות?


חיטוי מי השתייה בכל העולם נעשה על-ידי כלור ומיגוון של תרכובות כלור. מומחי אירגון הבריאות העולמי מעריכים, כי כלורינציה של מי שתייה הצילה יותר חיי אדם מכל סוגי האנטיביוטיקה גם יחד. דוגמה לכך הייתה התפרצות מגיפת הכולרה בפרו בשנת 1991, עקב הפסקת חיטוי המים.



 

האם יש סיכונים לאדם מהשימוש בכלור לחיטוי?


הסיכונים הכרוכים בחיטוי מי השתייה, התגלו לראשונה באמצע שנות ה-70, כאשר נמצא כי כלורינציה של מים המכילים חומרים אורגניים גורמת להיווצרות תרכובות-לוואי (טריהלומתאנים). תרכובות אלו נמצאו כמסרטנות בבעלי-חיים ולכן נחשבו מסוכנות גם לבני-אדם, בריכוזים מעל רמה מסוימת (100 מיקרוגרם לליטר). מאז הגילוי נערכו מחקרים רבים בנושא והתברר, כי כל חומרי החיטוי יוצרים תרכובות לוואי שונות בעת החיטוי של מים המכילים חומר אורגני (כמו בכינרת שלנו), ולכל סוג של תרכובת לוואי יש השפעה שונה על הבריאות.



 

מה נעשה לאור זאת?


לאור הגילויים שהוזכרו, עברו מחיטוי מי המוביל באמצעות כלור לחיטוי משולב: חיטוי ראשוני באמצעות כלור דיאוקסיד, שהוא מחטא חזק, וחיטוי נוסף באמצעות תרכובות כלוראמין, מחטא חלש אך פעיל לאורך זמן במערכת המים.

חשוב לציין, כי במחקר שנערך לאחרונה על ידי מעבדת משרד הבריאות לחקר איכות המים בשיתוף עם EPA (הסוכנות האמריקנית לאיכות הסביבה) נמצא, כי שיטת החיטוי המשולב במוביל הארצי תורמת להקטנת תוצרי - הלוואי. בכל העולם מתלבטים בבעיה.

שני הפיתרונות הרלוונטיים הם: האחד, טיפול מוקדם במי השתייה להסרת החומר האורגני במים לפני החיטוי ומציאת התרכובת המתאימה ביותר לחיטוי. השנייה, פיתוח חומרי חיטוי חדשים ויעילים, אך ללא תוצרי לוואי. בכל מקרה, לגבי מי שתייה, אין ספק שאסור להפסיק את החיטוי.



 

כיצד נקבע התקן?


באופן עקרוני, תקן מציין רמה מירבית של חומר או אורגניזם חי שאסור שתמצא גבוהה ממנה בדגימות שנבדקו. התקן נקבע על-פי ידע המבוסס מדעית על ניסויי מעבדה וסטטיסטיקה רפואית. ידע זה מאפשר לקבוע רמה בטוחה, אשר חשיפה אליה לא תגרם פגיעה בריאותית. רמה זו תשמש בסיס לקביעת התקן, לאחר שנלקחו בחשבון אוכלוסיות רגישות (ילדים או קשישים), כמו-גם סיכוני חשיפה לחומר מסוים ממקורות אחרים. לדוגמה: התקן המירבי של עופרת במי השתייה היה 50 מיקרוגרם לליטר, אך לאחרונה התברר כי גם באוויר שאנו נושמים יש זיהום עופרת, ולו השפעה שלילית על כושר הריכוז של ילדים. לכן הוחלט להוריד את רמת החשיפה לעופרת השתייה ל-10 מיקרוגרם לליטר. תקן זה אומץ בעולם כולו ובישראל.



 

כיצד מותאם התקן לאפשרויות השונות של חשיפה למזהמים מזיקים?


סוג המזהם, רמתו במים ומשך החשיפה אליו, הם שקובעים את הסינון הבריאותי. בהתאם, יש להבחין בין סכנה בריאותית מיידית לבין השפעה ארוכת טווח. דוגמה להשפעה מיידית היא חשיפה למחוללי מחלות כגון חיידקים ונגיפים, או לחומרים כימיים רעילים הנמצאים במים בריכוזים גבוהים כגון: מתכות כבדות רעילות המצטברות בגוף. לעומת זאת, ידועים חומרים שהשפעתם השלילית באה לידי ביטוי בעיקר בחשיפה ממושכת. לגבי חומרים אלו שהשפעתם ארוכת טווח, התקן נקבע על-סמך הנחה של חשיפה לחומר במשך תקופה של כ-60 שנה.

התקנים מבוססים גם על מקדמי ביטחון למקרים של סטיות קלות. כך שגם אם תמצא במים רמה גבוהה במקצת מהתקן, לא צפוי נזק למשתמש.



 

מהי הסכנה בזיהום במתכות כגון ניקל, קדמיום וכספית?


מתכות אלה, גם ברמות נמוכות יחסית, מצטברות בגוף ופוגעות במשך הזמן בתפקוד מערכות שונות. כבר היום ידוע על מקורות מים בודדים, שהזדהמו כתוצאה מחילחול מתכות רעילות. מדובר על קידוחים הסמוכים למפעלים בהם נעשה שימוש במתכות כבדות, כגון ניקל וקדמיום, המצויות בסוללות. לאור תוצאות הבדיקות, הופסקה שאיבת המים מהם.



 

האם ישנה מגמה של שינוי באיכות המים במאגרי מי התהום?


מעקב ממושך מורה על עלייה רציפה ברמת החנקות והכלורידים, בעיקר באקוויפר החוף, אם כי ייתכן ונגיע לייצוב רמות החנקות בעקבות צימצום בשטחי החקלאות, שימוש מושכל בדשן וטיפול טוב יותר בשפכים. ההמלחה של חלק מבארות החוף נובעת משאיבת - יתר הגורמת לחדירת מי ים, אך ניתן למנוע זאת על-ידי שאיבה מושכלת. גם על שימוש במים מטוהרים להשקיה חשוב לפקח, כיוון שבדרך כלל הם יותר מלוחים מהמים השפירים.





 

התקן האמריקני לריכוז התנקות במי השתייה מחמיר יותר מהתקן הישראלי. מדוע?


בארצות-הברית ובאירופה נקבע בשנות ה-50 תקן לחנקות ברמה של 50 מיליגרם לליטר (מג"ל) מים, בעוד שהתקן הישראלי נקבע על רמה של 90 מג"ל. לאחרונה הוחלט על הורדת התקן בשלב ראשון ל-70 מג"ל ובשלב שני ל-50 מג"ל, כמקובל בארצות-הברית ובאירופה.

נושא החנקות הוא בעייתי מאוד במדינת ישראל, מאחר ורמת החנקות במי התהוםשבמישור החוף עולה על 50 מג"ל. בכ-70% מהקידוחים אשר שימשו להפקת מי שתייה, יש רמה של בין 70 ל-90 מג"ל ולעיתים אף למעלה מכך. מים אלו אסורים לשתייה.

הסיבה העיקרית להחמרת התקן בעולם נובעת מחשש לכך, שחשיפה לריכוז גבוה של חנקות היא הגורם למחלת הכחלת בתינוקות. הניטרט שבמי השתייה הופך בחלקו לניטרט בגוף האדם. תרכובת זו מתחרה עם החמצן על הקשירה להמוגלובין שבדם, ומקטינה את כמות החמצן המגיע לרקמות.

עם זאת, חשוב לציין כי במדינת ישראל היו מספר יישובים, אשר מי השתייה שלהם הכילו ריכוז חנקות גבוה מ-70 מג"ל, אך לא נרשמה בהם כל תופעה של כחלת בתינוקות. בכל זאת, הוחלט להוריד את התקן לרמה האמריקאית-אירופית, כיוון שמדינות אלו מאפשרות לשווק רק מוצרים, שבתהליך ייצורם נעשה שימוש במים העומדים בתקנים המתקדמים.



 

מה השפעת התקן החדש על משק המים במדינה?


התקן החדש מקיף ביותר, ומתייחס לכ-40 חומרים כימיים שאינם כלולים היום בתקנות, כגון: חומרי הדברה המשמשים בעיקר בחקלאות וממיסים אורגניים המשמשים בתעשייה. אך עיקר ההשפעה של השינוי תהיה ההחמרה בתקן החנקות, שמשמעותה בשטח הפסקת שאיבת מי שתייה מכ-8% מהקידוחים בארץ.



 

בשנים האחרונות עולה הביקוש למיתקני טיהור וסינון מים ביתיים ולמים מינרליים. האם יש לכך הצדקה בריאותית כלשהי?


התופעה משקפת את מגמת השיפור ברמת איכות החיים והנכונות להשקיע כסף, במה שנתפס כבריא יותר. לכך יש להוסיף את הפירסומים הרבים באמצעי התקשורת, המטעים את הציבור באשר לאיכות מי השתייה, מהלכים עליו אימים ובעקיפין מעודדים אותו לאמץ חלופות למי הברז. מאחורי פירסומים אלה מסתתר אינטרס כלכלי מובהק של יצרני מערכות טיהור המים והמים המינרלים.

משרד הבריאות גורס, שאין הצדקה להעדיף מים מינרליים או להשקיע במיתקני טיהור ביתיים, מאחר והמים המסופקים באמצעות הרשת הארצית עומדים בכל תקני הבריאות וראויים לשתייה. חלק ממיתקני הטיהור כלל לא נבדק על-ידי מכון התקנים ויעילותם נסמכת על דיברתו של היצרן בלבד.

בבדיקות שנערכו במשרד הבריאות, נתגלו מיתקנים לא מתוחזקים כראוי, אשר היוו מצע להתפתחות חיידקים. כתוצאה מכך, הורעה איכות המים המטופלים במכשיר.




 

נשמעת טענה, כי מי המוביל הארצי אינם עומדים בדמות העכירות לפי דרישות התקן החדש. האומנם?


החל מה-1.1.76 הוחמר תקן העכירות מרמה של 3 יחידות עכירות לרמה של יחידה אחת, שהיא רמה של מים מאוד צלולים. מי הכינרת, בגלל היותם מים עיליים, אינם עונים בשלמות לרמה זו, ולכן יש צורך לסנן אותם בכניסה לצינור המוביל.


 

האם את צופה בזמן הקרוב מהלך שאכן יוביל לסינון המים האלה?


קיווינו לחנוך השנה את מיתקן הסינון הארצי החדש. תיכנון ההקמה הושלם, אך הביצוע מתעכב עקב חוסר תקציב. משרד האוצר מסרב לממן את עלות המיתקן היקר, אך אנו משוכנעים כי התנגדות זו לא תעמוד זמן בלחץ הגופים המקצועיים והציבור הרחב.




 

מה ניתן לעשות לשיפור איכות המים בישראל?


לפני הכל, כאמור, יש לסנן את מי המוביל הארצי המסופקים למחצית מתושבי המדינה. פעילות חשובה נוספת, הכרוכה אף היא בהשקעה של מיליונים רבים, היא הקמת מערכות טיפול יעילות בשפכים בכל הארץ. כמו כן, יש לשמור על אזורי מגן סביב קידוחים, בהם תהיה אסורה כל פעילות מזהמת וכמובן לקיים פיקוח יעיל ואכיפה של כל החוקים, שמטרתם להבטיח לנו ולדורות הבאים, איכות מים טובה לשתייה.



 

לסיכום, האם המים בישראל אכן ראויים לשתייה?


לדעתי, המים בישראל ראויים ביותר לשתייה. התקן החדש אמנם טרם אושר חוקית, אך כבר היום אנחנו פועלים לפיו, מה שמבטיח מים בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים ביותר.



 

"חשוב מאוד להפעיל מיתקן סינון למי המוביל"


ד"ר איריס כהן, מאגודת המשפטנים למען איכות הסביבה, "אדם טבע ודין", מבהירה מספר נקודות בנושא איכות מי השתייה:

  1. בארץ תקן העכירות הוחמר משלוש יחידות עכירות ליחידה אחת, כאשר בעולם המערבי התקן הוא 0.2 יחידות. אך היתר ביניים (שמתחדש כל הזמן מאז) מאפשר אספקת מים ברמה של שלוש יחידות.


  2. הסכנה העיקרית הנובעת מהיעדר סינון המים, הן מחלות הנגרמות על-ידי טפילי מעיים, כגון ג'יארדיה וקריפטוספורידיום. ידוע שטפילים חד-תאיים אלו נמצאים במי הכינרת, והדרך היעילה ביותר לסלקם היא הסינון. החיטוי הרגיל לא תמיד יעיל נגדם ודורש כמויות גדולות של חומרי חיטוי, שיש להם השפעות לוואי על המים (תרכובות לוואי מזיקות, ריח דוחה, טעם רע וכדומה).


  3. סינון מים עיליים מקובל במדינות המתקדמות, גם כשמדובר במאגרים מוגנים שאין לציבור גישה אליהם. זאת, בניגוד לכינרת שמנקזת אזור מיושב ובו מספר גדול של ישובים ורפתות (שאינם מוסדרים כראוי ומהווים פוטנציאל גבוה לזיהום בטפילים הנ"ל), וכן משמשת מרכז לפעילות נופש ורחצה לאלפי אנשים. כיום, לא נערכות על-ידי משרד הבריאות בדיקות לנוכחות הטפילים הללו במי השתייה, ואין אמצעי התראה לציבור. כלומר, רק התפרצות מגפתית תלמד על קיומם במים.


  4. בדיון בעתירה לבג"ץ שהוגשה על-ידי "אדם טבע ודין" בעניין זה, מיום 7.2.00, נדרש משרד הבריאות להציע בתוך כארבעה חודשים, תוכנית לשיפור מערכת הדיגום וההתראה לציבור עד להקמתו והפעלתו של מיתקן הסינון.




* אורית בן צבי אסרף וניר אוריון הם חברי קבוצת הוראת מדעי כדור הארץ והסביבה מהמחלקה להוראת מדעים, מכון וויצמן למדע.


לכתבת המשך בנושא זה - המים שאנו שותים: חצי הכוס הלא-שקופה.



אל האסופה ישראל - האדם והמרחב : נושאים נבחרים בגיאוגרפיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: שותים על בטוח מהברז הפתוח
מחברים: אוריון, ניר ; בן-צבי אסרף, אורית
תאריך: פברואר מרץ 2000 , גליון 30
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הערות לפריט זה: אורית בן צבי אסרף וניר אוריון הם חברי קבוצת הוראת מדעי כדור הארץ והסביבה מהמחלקה להוראת מדעים, מכון וייצמן
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית